מי יותר טוב מביבי? בנימין נתניהו, המלחמה בטרור, פיגועי התאבדות, במי לבחור לראשות הממשלה? במי לבחור בבחירות? ביבי ילחם בטרור, פוליטיקה, פיגועים בזמן רבין, פיגועים בזמן האחרון, פעם היה יותר גרוע
מי יותר טוב מביבי במאבק בטרור?
השאלה המרכזית שעומדת לדיון היא מי יותר טוב מבנימין נתניהו ("ביבי") במאבק בטרור, והאם יש בכלל אלטרנטיבה טובה יותר. אליעד כהן מתחיל בכך שהוא מניח עובדה (גם אם באופן היפותטי), שלפיה בתקופת נתניהו היו פחות פיגועים ביחס לתקופות של יצחק רבין ושמעון פרס. למרות שהוא עצמו לא בדק זאת, הוא מציע להניח זאת כנכונה לצורך הדיון.
האם באמת היו פחות פיגועים בתקופת נתניהו?
אליעד מסביר שגם אם נניח שזו עובדה שבתקופת נתניהו היו פחות פיגועים, עדיין לא בהכרח ניתן לזקוף זאת לזכותו. הוא מציג טענה נגדית אפשרית, שאולי בעבר היו פחות פיגועים ותקציב הביטחון היה קטן יותר, ולכן לא בטוח שנתניהו הוא הגורם להפחתה בפיגועים, ואולי ההפחתה בפיגועים היא בכלל תוצאה של השקעה גדולה בהרבה בביטחון.
הוא נותן דוגמה של אדם שמתגאה בכך שהוא עכשיו בכיתה י' ועושה פחות טעויות מאשר כשהיה בכיתה א', ומסביר שזה לא הישג גדול כי מצופה מאדם להתקדם במהלך הזמן. לכן, העובדה שחלפו עשרות שנים מאז תקופת רבין ועדיין יש פיגועים, אפילו אם פחותים, אינה הישג גדול, כי המטרה צריכה להיות להגיע למצב של אפס פיגועים, או לפחות למצב בו הפיגועים נדירים ביותר.
האם נכון לקבל מציאות של מעט פיגועים?
אליעד מנתח התבטאות של אדם שאמר שצריך לקבל את העובדה שיהיו פיגועים מדי פעם ולהתנחם בכך שיש פחות פיגועים מבעבר. אליעד מבקר את הגישה הזאת ואומר שקל לאנשים לקבל מציאות כזו כאשר הם אינם הנפגעים מהפיגועים עצמם. כדי להמחיש את הטענה, אליעד נותן דוגמה פרובוקטיבית של מישהו שאומר "נניח יש סיכוי של אחד למיליון להיפגע מפיגוע", ומציע לאותו אדם שמתנחם במיעוט הפיגועים שהוא יהיה הנפגע האחד מתוך המיליון. אם האדם יסרב לכך, זה מוכיח שהוא לא באמת מוכן לקבל את המצב, ושהוא פשוט לא מוטרד מכך כי הוא מאמין שהוא עצמו לא ייפגע.
מדוע אנשים מקבלים מצב של פיגועים?
אליעד מדגים את האדישות או ההשלמה של אנשים למצב בו יש פיגועים, בטענה שזו תופעה פסיכולוגית נפוצה, שבה אנשים אומרים "טוב, לפחות עכשיו המצב פחות גרוע". הוא משווה זאת למצב שבו אדם אומר "לפחות אני רק פצוע קל ולא פצוע קשה", או "לפחות אני לא עני כמו השכן שלי". גישה זו, לפי אליעד, היא בדיוק הסיבה לכך שאנשים לא עושים מספיק כדי לשנות את המציאות.
למה מי שמשלים עם המצב מסכן גם אותי?
אליעד מסביר מדוע הגישה הזו מסכנת אותו אישית: הוא אומר שמכיוון שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אותו אדם שמשלים עם הפיגועים ימשיך להצביע עבור נתניהו, מתוך ההנחה שנתניהו הוא האפשרות הטובה ביותר במצב הנתון. אך אם אליעד עצמו חושב שנתניהו הוא גרוע, אותו אדם שמשלים עם הפיגועים בעצם תורם להמשך המצב שמסכן את כולם, כולל את אליעד עצמו.
מדוע להחליף את נתניהו, גם אם האלטרנטיבה לא ברורה?
אליעד טוען שבמצב הנוכחי לא משנה כלל אם האלטרנטיבה לנתניהו ברורה או לא. הוא משתמש באופן אירוני בטענה שלפיה אם לא באמת משנה מי עומד בראש הממשלה, עדיף כבר לשים חמור בתפקיד, שכן הוא לפחות לא יעלה מאות מיליונים למשלם המסים, לא יזדקק לטיסות יקרות ולמגורים יקרים, והתוצאות ממילא לא ישתנו מהותית לפי דעתו של אותו אדם.
הוא מדגיש שהגישה של "זה המצב הקיים...
השאלה המרכזית שעומדת לדיון היא מי יותר טוב מבנימין נתניהו ("ביבי") במאבק בטרור, והאם יש בכלל אלטרנטיבה טובה יותר. אליעד כהן מתחיל בכך שהוא מניח עובדה (גם אם באופן היפותטי), שלפיה בתקופת נתניהו היו פחות פיגועים ביחס לתקופות של יצחק רבין ושמעון פרס. למרות שהוא עצמו לא בדק זאת, הוא מציע להניח זאת כנכונה לצורך הדיון.
האם באמת היו פחות פיגועים בתקופת נתניהו?
אליעד מסביר שגם אם נניח שזו עובדה שבתקופת נתניהו היו פחות פיגועים, עדיין לא בהכרח ניתן לזקוף זאת לזכותו. הוא מציג טענה נגדית אפשרית, שאולי בעבר היו פחות פיגועים ותקציב הביטחון היה קטן יותר, ולכן לא בטוח שנתניהו הוא הגורם להפחתה בפיגועים, ואולי ההפחתה בפיגועים היא בכלל תוצאה של השקעה גדולה בהרבה בביטחון.
הוא נותן דוגמה של אדם שמתגאה בכך שהוא עכשיו בכיתה י' ועושה פחות טעויות מאשר כשהיה בכיתה א', ומסביר שזה לא הישג גדול כי מצופה מאדם להתקדם במהלך הזמן. לכן, העובדה שחלפו עשרות שנים מאז תקופת רבין ועדיין יש פיגועים, אפילו אם פחותים, אינה הישג גדול, כי המטרה צריכה להיות להגיע למצב של אפס פיגועים, או לפחות למצב בו הפיגועים נדירים ביותר.
האם נכון לקבל מציאות של מעט פיגועים?
אליעד מנתח התבטאות של אדם שאמר שצריך לקבל את העובדה שיהיו פיגועים מדי פעם ולהתנחם בכך שיש פחות פיגועים מבעבר. אליעד מבקר את הגישה הזאת ואומר שקל לאנשים לקבל מציאות כזו כאשר הם אינם הנפגעים מהפיגועים עצמם. כדי להמחיש את הטענה, אליעד נותן דוגמה פרובוקטיבית של מישהו שאומר "נניח יש סיכוי של אחד למיליון להיפגע מפיגוע", ומציע לאותו אדם שמתנחם במיעוט הפיגועים שהוא יהיה הנפגע האחד מתוך המיליון. אם האדם יסרב לכך, זה מוכיח שהוא לא באמת מוכן לקבל את המצב, ושהוא פשוט לא מוטרד מכך כי הוא מאמין שהוא עצמו לא ייפגע.
מדוע אנשים מקבלים מצב של פיגועים?
אליעד מדגים את האדישות או ההשלמה של אנשים למצב בו יש פיגועים, בטענה שזו תופעה פסיכולוגית נפוצה, שבה אנשים אומרים "טוב, לפחות עכשיו המצב פחות גרוע". הוא משווה זאת למצב שבו אדם אומר "לפחות אני רק פצוע קל ולא פצוע קשה", או "לפחות אני לא עני כמו השכן שלי". גישה זו, לפי אליעד, היא בדיוק הסיבה לכך שאנשים לא עושים מספיק כדי לשנות את המציאות.
למה מי שמשלים עם המצב מסכן גם אותי?
אליעד מסביר מדוע הגישה הזו מסכנת אותו אישית: הוא אומר שמכיוון שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אותו אדם שמשלים עם הפיגועים ימשיך להצביע עבור נתניהו, מתוך ההנחה שנתניהו הוא האפשרות הטובה ביותר במצב הנתון. אך אם אליעד עצמו חושב שנתניהו הוא גרוע, אותו אדם שמשלים עם הפיגועים בעצם תורם להמשך המצב שמסכן את כולם, כולל את אליעד עצמו.
מדוע להחליף את נתניהו, גם אם האלטרנטיבה לא ברורה?
אליעד טוען שבמצב הנוכחי לא משנה כלל אם האלטרנטיבה לנתניהו ברורה או לא. הוא משתמש באופן אירוני בטענה שלפיה אם לא באמת משנה מי עומד בראש הממשלה, עדיף כבר לשים חמור בתפקיד, שכן הוא לפחות לא יעלה מאות מיליונים למשלם המסים, לא יזדקק לטיסות יקרות ולמגורים יקרים, והתוצאות ממילא לא ישתנו מהותית לפי דעתו של אותו אדם.
הוא מדגיש שהגישה של "זה המצב הקיים...
- מי הכי טוב לראשות הממשלה?
- האם ביבי באמת מונע פיגועים?
- איך להחליט במי לבחור בבחירות?
- למה אנשים מצביעים לנתניהו?
- האם יש אלטרנטיבה לביבי?