והאדם שוכח, שבכל רגע של מציאות ובכל נקודה של מקום, יש פוטנציאל אין סופי של אין סוף צורות. ורק הטועה חושב שהצורה של הרגע הקודם, מחייבת את הצורה של הרגע שאחריו להיות כפי מה שהיא. כי על מה ולמה שצורה שנמצאת במקום ובזמן אחד, תשפיע בכלל על צורה שנמצאת במקום ובזמן אחר?!
ואף אחד לא מחליט איזו צורה תהיה איפה. אלא שיש מקום וזמן אין סופיים, שבהם יש את כל הצורות כולן. והתודעה של האדם חווה בכל פעם רצף כלשהו של צורות, לפי הזמן והמקום שבו האדם נמצא. ושום רצף אירועים, הוא לא יותר או פחות הגיוני, מאשר רצף אירועים אחר.
וגם זה כמובן, מפיל את כל ה"הוכחות", שמנסות להוכיח שלעולם הזה יש מסובב ראשון יחיד וחכם, מכך שהעולם שלנו נראה מסודר. כי כל ההוכחות האלו, הן כמובן שקר מהמון סיבות (כפי שכבר ביארתי במקום אחר). אך ההבנה שהמקום והזמן קיומם הוא אין סופי, ובתוכם יש אין סוף אפשרויות באין סוף מקום וזמן, היא ממילא שוללת את כל החשיבה על קיומו של אלוהים וכולי.
וגם אלוהים הוא לא יכול להיות ראשון ואין סופי, כי גם הוא נבדל במקום ובזמן משאר הדברים ששונים ממנו וכולי כנ"ל.
ונמצא אם כן, כי אין מצוי ראשון, אלא הנפרדות היא הייתה הווה ותהיה תמיד לנצח נצחים. והשאלה מי יצר את העולם וכולי, היא שאלה טיפשית. כי יש אין סוף מקום וזמן, ללא כל נקודת התחלה, וללא כל הגבלה של צורות וכולי כנ"ל. (ומתחילת הזמן עד עכשיו, עבר אין סוף זמן, פחות הזמן שעוד לא עבר עד סופו. וכיו"ב לגבי מרחב המקום האין סופי).
אז מהו סוד הצמצום?
והעניין הוא, כי מי שיפקח את עיניו, יראה ויבין מיד, כי גם המקום והזמן, גם הם צורות סופיות, שהן חלק מדבר אחר גדול עוד יותר. כי המקום, הוא לא המציאות כולה, וגם הזמן, הוא לא המציאות כולה. וגם המקום וגם הזמן, הם חלקים של המציאות השלמה. ויש מקיף אחר גדול עוד יותר, מאשר המקום והזמן האין סופיים.
כי הזמן הוא אכן אין סופי, מנקודת מבט של הזמן. אך הוא לא אין סופי בשלמות, כי הוא לא מכיל בתוכו את מרחב המקום עצמו. כי המקום, הוא לא חלק מהזמן, אלא קיומו מקביל לקיומו של הזמן. והזמן, לא גדול יותר מאשר המקום, אלא הוא סוג של מרחב ומימד שונה, מאשר מרחב המקום. וזה בעצם אומר, שהזמן הוא לא אין סופי באמת, כי יש גם את הישות של המקום, שהיא מגדירה ומגבילה אותו. וכיו"ב גם המקום, שהוא לא מכיל את הזמן, אלא מקביל לו. וגם הוא לא אין סופי בשלמות.
כי יש הבדל בין זמן לבין מקום. ואם יש הבדל בין הזמן לבין המקום, הרי שזה אומר שאלו ישויות סופיות, שגם אם הן אינן מוגבלות בתוך הזמן והמקום עצמם, הרי שגם הן מוגבלות מנקודת מבט חיצונית להן.
והטועים חושבים, שהקיום הראשון, הוא של הנפרדות בלבד. שזה כמובן נכון מבחינה מסוימת, אך זו לא כל האמת, משום שיש גם את האחדות של המציאות. (ובשורש, האחדות והנפרדות הם אחד ממש, ולכן גם הנפרדות היא המצוי הראשון). כי השאלה האמיתית, היא לא מה היה לפני הזמן ומי יצר את הזמן, ומה יש בסוף המקום ומי יצר את המקום, כי אלו שאלות שגויות, שהתשובה שלהן היא פשוטה, והיא שהמקום והזמן קיומם הוא נצחי.
והשאלה האמיתית היא, מה הוא הזמן ומה הוא המקום. מה הוא הרגע הזה, ברגע הזה, ומה הוא המקום, בנקודה הזאת. ומי שיתבונן יראה, כי הזמן והמקום, גם הם לא מחויבי המציאות. כי הזמן מוגבל ומוגדר על ידי המקום, והמקום מוגבל ומוגדר על ידי הזמן. ואם לא היה זמן, לא היה ניתן לנוע בתוך המקום. ואם לא היה מקום, לא היה מקום לרגעי הזמן השונים. ובלי שום מקום, לא יכול להיות שום דבר בשום זמן, ובלי שום זמן, לא יכול להיות שום דבר בשום מקום.
ומי שיתבונן אל תוך הזמן והמקום, יראה כי גם הם צורה של משהו אחר, שהוא חסר את הצורה של הזמן והמקום. כי ההוויה של המקום, היא חסרת הצורה של המקום. וההוויה של הזמן, היא חסרת הצורה של הזמן. ובין ההוויה של הזמן לבין ההוויה של המקום, אין שום הבדל כלל. כי כאשר אין שום מקום, אין גם שום זמן ולהיפך. וממילא ההוויה של הזמן ושל המקום, היא בכלל ישות אחת ממש.
כי יש רק שתי אפשרויות בלבד. והאפשרות הראשונה היא, שיש הבדל כלשהו בין ההוויה של המקום חסרת הצורה של המקום, לבין ההוויה של הזמן חסרת הצורה של הזמן, או שאין כל הבדל ביניהן. ואם אין ביניהן שום הבדל, הרי שממילא הן ישות אחת ממש. ומי שיתבונן יראה, שאין שום הבדל מצד תפישת האדם, בין העדר מוחלט של מקום, לבין העדר מוחלט של זמן. וממילא זה אומר, שיש לנו ישות אחת, שהיא ההוויה של הזמן ושל המקום.
ובמאמר מוסגר נסביר, כי העדר מקום, אין פירושו מקום ריק / חלל פנוי וכיו"ב, כי זהו עדיין מקום ריק. והעדר מקום מוחלט, הוא החיבור של הזמן ושל המקום לישות אחת, שבה אין שום הבדל בין הצורה של הזמן לבין הצורה של המקום.
ויש לשים לב לכך, שלא כתבנו שהאחדות היא "מהווה" את הנפרדות (הזמן והמקום), אלא כתבנו שהיא ה"הוויה" שלה. כי "מהווה" את, זה בעצם לייחס לה תודעה וכיו"ב. והמינימום ההכרחי שאפשר לומר, הוא שהאחדות, היא ההוויה של הנפרדות.
והאחדות הזאת, היא "אין" והעדר מוחלט ממש. כי בלי שום זמן ושום מקום, זה העדר מוחלט. ונזכיר ונאמר, כי לא מדובר כאן על מה שהיה "לפני" הזמן והמקום, כי רק הטועה חושב שיש "לפני" הזמן. כי לפני הזמן, פירושו עוד ציר זמן אחר. ואנחנו כאן מדברים על מה שיש כרגע בתוך / מחוץ לזמן. דהיינו, הדבר שהזמן והמקום עצמם "עשויים" ממנו, ברגע הזה ובמקום הזה ממש, שהכל אין ואפס ממש.
והאין הזה, הוא גדול יותר מאשר המקום כולו. כי המקום עצמו הוא ישות סופית. כי המקום הוא צורה. והאין הזה, הוא גדול מהמקום כולו, כי הוא ללא הגבלת הצורה של המקום. והמהות גדולה מהצמצום והצורה החיצונית שלה. כי הלבוש, הוא רק ביטוי של המהות הגדולה יותר. והאין, הוא גדול מהיש שנמצא בתוך זמן ומקום. ונמצא כי ההוויה של היש, היא האין וההעדר המוחלט.
ויש לזכור גם, כי גם האין, הוא לבוש וצמצום והפרדה מהיש. ולכן מה שקודם להכל, היא ישות אחת, שבה אין שום הפרדה בין היש לבין האין. וגם היא נפרדת ממה ששונה ממנה, ולכן קודמת לה אחדות גדולה יותר, שמכילה אותה ואת הנפרד ממנה כישות אחת וכולי כנ"ל.
ומי שיתבונן על כל הצורות של כל ההפכים כולם, יראה שכולם מתאחדים בשורשם. כגון לדוגמה הרצון, שהוא ההפך של העדר הרצון. ובלי העדר רצון, אין רצון ולהיפך. והרצון וגם העדר הרצון, הם צורה של ישות אחרת, שבה אין הבדל בין יש רצון לאין רצון.
והרצון והאין רצון, נפרדים בזמן ובמקום. כי יש מקום וזמן לרצון, ויש מקום וזמן לאין רצון. והאחדות של הרצון עם ההפך שלו, הוא החיבור של הזמן והמקום של ההפכים. וכיו"ב לגבי כל שאר הישויות שיש בעולם. וגם ה"אני" וההעדר של ה"אני", גם הם תופסים זמן ומקום, ובשורשם הם מתאחדים עם הכל.
וכל הישויות כולן, מתאחדות לישות אחת ממש. והשכל הזה בא לידי ביטוי בצמצומים שונים בעולם של הנפרדות. כי כאשר יש לאדם איזה ספק לגבי איזה דבר, ואיזה רצון לגבי איזה דבר, והאדם מבין שזה לא משנה ושאין הבדל בין הדבר האחד לבין הדבר האחר ששונה ממנו, הרי שזאת התגלות של האחדות בתוך הנפרדות, בלבוש של נפרדות. כי בשורש, הכל אחד ממש, ללא הבדל זמן ומקום כלשהם.
ולפני הזמן באמת, פירושו ההוויה שקודמת לצורה של הזמן. ומעל המקום באמת, פירושו ההוויה של המקום, שמקיפה את הצורה של המקום כולו. כי גם המקום עצמו נמצא בתוך מרחב גדול יותר, שהוא ההוויה שלו, שהיא חסרת כל צורת מקום.
ואם נעמיק עוד בעניין, נראה כי גם הפוטנציאל של כל הדברים, גם הוא לא קיים כלל בתוך האחדות של המציאות בשורשה. כי שם יש אחדות של הפוטנציאל עם ההעדר שלו. וכאשר הכל אחד ממש ואין שום זמן ושום מקום כלל, אין שום מקום לנפרדות, אפילו לא ברמת הפוטנציאל.
וזה כמובן דבר שהוא נגד השכל. כי בשכל האנושי היש נפרד מהאין וההפכים נפרדים אחד מהשני. וכל ההפכים, הם לבושים של ההפרדה שבין האין לבין היש. ומאחר שהיש נפרד מהאין, ממילא לא יתכן שההוויה של היש, תהיה האין. כי מאין, לא יכול להיות יש. כי כל המהות של האין המוחלט, היא ששום דבר לא יכול להיות ממנו, ושאין בו שום פוטנציאל כלל. והנה אעפ"כ הוא ההוויה של כל הנפרדות כולה ממש, ברגע הזה ובמקום הזה ממש.
וזהו סוד הצמצום, שההוויה של היש, היא האין. וכל הצורות, מתהוות מהדבר שאין בו שום צורה כלל. וזהו נגד השכל,...
ואף אחד לא מחליט איזו צורה תהיה איפה. אלא שיש מקום וזמן אין סופיים, שבהם יש את כל הצורות כולן. והתודעה של האדם חווה בכל פעם רצף כלשהו של צורות, לפי הזמן והמקום שבו האדם נמצא. ושום רצף אירועים, הוא לא יותר או פחות הגיוני, מאשר רצף אירועים אחר.
וגם זה כמובן, מפיל את כל ה"הוכחות", שמנסות להוכיח שלעולם הזה יש מסובב ראשון יחיד וחכם, מכך שהעולם שלנו נראה מסודר. כי כל ההוכחות האלו, הן כמובן שקר מהמון סיבות (כפי שכבר ביארתי במקום אחר). אך ההבנה שהמקום והזמן קיומם הוא אין סופי, ובתוכם יש אין סוף אפשרויות באין סוף מקום וזמן, היא ממילא שוללת את כל החשיבה על קיומו של אלוהים וכולי.
וגם אלוהים הוא לא יכול להיות ראשון ואין סופי, כי גם הוא נבדל במקום ובזמן משאר הדברים ששונים ממנו וכולי כנ"ל.
ונמצא אם כן, כי אין מצוי ראשון, אלא הנפרדות היא הייתה הווה ותהיה תמיד לנצח נצחים. והשאלה מי יצר את העולם וכולי, היא שאלה טיפשית. כי יש אין סוף מקום וזמן, ללא כל נקודת התחלה, וללא כל הגבלה של צורות וכולי כנ"ל. (ומתחילת הזמן עד עכשיו, עבר אין סוף זמן, פחות הזמן שעוד לא עבר עד סופו. וכיו"ב לגבי מרחב המקום האין סופי).
אז מהו סוד הצמצום?
והעניין הוא, כי מי שיפקח את עיניו, יראה ויבין מיד, כי גם המקום והזמן, גם הם צורות סופיות, שהן חלק מדבר אחר גדול עוד יותר. כי המקום, הוא לא המציאות כולה, וגם הזמן, הוא לא המציאות כולה. וגם המקום וגם הזמן, הם חלקים של המציאות השלמה. ויש מקיף אחר גדול עוד יותר, מאשר המקום והזמן האין סופיים.
כי הזמן הוא אכן אין סופי, מנקודת מבט של הזמן. אך הוא לא אין סופי בשלמות, כי הוא לא מכיל בתוכו את מרחב המקום עצמו. כי המקום, הוא לא חלק מהזמן, אלא קיומו מקביל לקיומו של הזמן. והזמן, לא גדול יותר מאשר המקום, אלא הוא סוג של מרחב ומימד שונה, מאשר מרחב המקום. וזה בעצם אומר, שהזמן הוא לא אין סופי באמת, כי יש גם את הישות של המקום, שהיא מגדירה ומגבילה אותו. וכיו"ב גם המקום, שהוא לא מכיל את הזמן, אלא מקביל לו. וגם הוא לא אין סופי בשלמות.
כי יש הבדל בין זמן לבין מקום. ואם יש הבדל בין הזמן לבין המקום, הרי שזה אומר שאלו ישויות סופיות, שגם אם הן אינן מוגבלות בתוך הזמן והמקום עצמם, הרי שגם הן מוגבלות מנקודת מבט חיצונית להן.
והטועים חושבים, שהקיום הראשון, הוא של הנפרדות בלבד. שזה כמובן נכון מבחינה מסוימת, אך זו לא כל האמת, משום שיש גם את האחדות של המציאות. (ובשורש, האחדות והנפרדות הם אחד ממש, ולכן גם הנפרדות היא המצוי הראשון). כי השאלה האמיתית, היא לא מה היה לפני הזמן ומי יצר את הזמן, ומה יש בסוף המקום ומי יצר את המקום, כי אלו שאלות שגויות, שהתשובה שלהן היא פשוטה, והיא שהמקום והזמן קיומם הוא נצחי.
והשאלה האמיתית היא, מה הוא הזמן ומה הוא המקום. מה הוא הרגע הזה, ברגע הזה, ומה הוא המקום, בנקודה הזאת. ומי שיתבונן יראה, כי הזמן והמקום, גם הם לא מחויבי המציאות. כי הזמן מוגבל ומוגדר על ידי המקום, והמקום מוגבל ומוגדר על ידי הזמן. ואם לא היה זמן, לא היה ניתן לנוע בתוך המקום. ואם לא היה מקום, לא היה מקום לרגעי הזמן השונים. ובלי שום מקום, לא יכול להיות שום דבר בשום זמן, ובלי שום זמן, לא יכול להיות שום דבר בשום מקום.
ומי שיתבונן אל תוך הזמן והמקום, יראה כי גם הם צורה של משהו אחר, שהוא חסר את הצורה של הזמן והמקום. כי ההוויה של המקום, היא חסרת הצורה של המקום. וההוויה של הזמן, היא חסרת הצורה של הזמן. ובין ההוויה של הזמן לבין ההוויה של המקום, אין שום הבדל כלל. כי כאשר אין שום מקום, אין גם שום זמן ולהיפך. וממילא ההוויה של הזמן ושל המקום, היא בכלל ישות אחת ממש.
כי יש רק שתי אפשרויות בלבד. והאפשרות הראשונה היא, שיש הבדל כלשהו בין ההוויה של המקום חסרת הצורה של המקום, לבין ההוויה של הזמן חסרת הצורה של הזמן, או שאין כל הבדל ביניהן. ואם אין ביניהן שום הבדל, הרי שממילא הן ישות אחת ממש. ומי שיתבונן יראה, שאין שום הבדל מצד תפישת האדם, בין העדר מוחלט של מקום, לבין העדר מוחלט של זמן. וממילא זה אומר, שיש לנו ישות אחת, שהיא ההוויה של הזמן ושל המקום.
ובמאמר מוסגר נסביר, כי העדר מקום, אין פירושו מקום ריק / חלל פנוי וכיו"ב, כי זהו עדיין מקום ריק. והעדר מקום מוחלט, הוא החיבור של הזמן ושל המקום לישות אחת, שבה אין שום הבדל בין הצורה של הזמן לבין הצורה של המקום.
ויש לשים לב לכך, שלא כתבנו שהאחדות היא "מהווה" את הנפרדות (הזמן והמקום), אלא כתבנו שהיא ה"הוויה" שלה. כי "מהווה" את, זה בעצם לייחס לה תודעה וכיו"ב. והמינימום ההכרחי שאפשר לומר, הוא שהאחדות, היא ההוויה של הנפרדות.
והאחדות הזאת, היא "אין" והעדר מוחלט ממש. כי בלי שום זמן ושום מקום, זה העדר מוחלט. ונזכיר ונאמר, כי לא מדובר כאן על מה שהיה "לפני" הזמן והמקום, כי רק הטועה חושב שיש "לפני" הזמן. כי לפני הזמן, פירושו עוד ציר זמן אחר. ואנחנו כאן מדברים על מה שיש כרגע בתוך / מחוץ לזמן. דהיינו, הדבר שהזמן והמקום עצמם "עשויים" ממנו, ברגע הזה ובמקום הזה ממש, שהכל אין ואפס ממש.
והאין הזה, הוא גדול יותר מאשר המקום כולו. כי המקום עצמו הוא ישות סופית. כי המקום הוא צורה. והאין הזה, הוא גדול מהמקום כולו, כי הוא ללא הגבלת הצורה של המקום. והמהות גדולה מהצמצום והצורה החיצונית שלה. כי הלבוש, הוא רק ביטוי של המהות הגדולה יותר. והאין, הוא גדול מהיש שנמצא בתוך זמן ומקום. ונמצא כי ההוויה של היש, היא האין וההעדר המוחלט.
ויש לזכור גם, כי גם האין, הוא לבוש וצמצום והפרדה מהיש. ולכן מה שקודם להכל, היא ישות אחת, שבה אין שום הפרדה בין היש לבין האין. וגם היא נפרדת ממה ששונה ממנה, ולכן קודמת לה אחדות גדולה יותר, שמכילה אותה ואת הנפרד ממנה כישות אחת וכולי כנ"ל.
ומי שיתבונן על כל הצורות של כל ההפכים כולם, יראה שכולם מתאחדים בשורשם. כגון לדוגמה הרצון, שהוא ההפך של העדר הרצון. ובלי העדר רצון, אין רצון ולהיפך. והרצון וגם העדר הרצון, הם צורה של ישות אחרת, שבה אין הבדל בין יש רצון לאין רצון.
והרצון והאין רצון, נפרדים בזמן ובמקום. כי יש מקום וזמן לרצון, ויש מקום וזמן לאין רצון. והאחדות של הרצון עם ההפך שלו, הוא החיבור של הזמן והמקום של ההפכים. וכיו"ב לגבי כל שאר הישויות שיש בעולם. וגם ה"אני" וההעדר של ה"אני", גם הם תופסים זמן ומקום, ובשורשם הם מתאחדים עם הכל.
וכל הישויות כולן, מתאחדות לישות אחת ממש. והשכל הזה בא לידי ביטוי בצמצומים שונים בעולם של הנפרדות. כי כאשר יש לאדם איזה ספק לגבי איזה דבר, ואיזה רצון לגבי איזה דבר, והאדם מבין שזה לא משנה ושאין הבדל בין הדבר האחד לבין הדבר האחר ששונה ממנו, הרי שזאת התגלות של האחדות בתוך הנפרדות, בלבוש של נפרדות. כי בשורש, הכל אחד ממש, ללא הבדל זמן ומקום כלשהם.
ולפני הזמן באמת, פירושו ההוויה שקודמת לצורה של הזמן. ומעל המקום באמת, פירושו ההוויה של המקום, שמקיפה את הצורה של המקום כולו. כי גם המקום עצמו נמצא בתוך מרחב גדול יותר, שהוא ההוויה שלו, שהיא חסרת כל צורת מקום.
ואם נעמיק עוד בעניין, נראה כי גם הפוטנציאל של כל הדברים, גם הוא לא קיים כלל בתוך האחדות של המציאות בשורשה. כי שם יש אחדות של הפוטנציאל עם ההעדר שלו. וכאשר הכל אחד ממש ואין שום זמן ושום מקום כלל, אין שום מקום לנפרדות, אפילו לא ברמת הפוטנציאל.
וזה כמובן דבר שהוא נגד השכל. כי בשכל האנושי היש נפרד מהאין וההפכים נפרדים אחד מהשני. וכל ההפכים, הם לבושים של ההפרדה שבין האין לבין היש. ומאחר שהיש נפרד מהאין, ממילא לא יתכן שההוויה של היש, תהיה האין. כי מאין, לא יכול להיות יש. כי כל המהות של האין המוחלט, היא ששום דבר לא יכול להיות ממנו, ושאין בו שום פוטנציאל כלל. והנה אעפ"כ הוא ההוויה של כל הנפרדות כולה ממש, ברגע הזה ובמקום הזה ממש.
וזהו סוד הצמצום, שההוויה של היש, היא האין. וכל הצורות, מתהוות מהדבר שאין בו שום צורה כלל. וזהו נגד השכל,...