כאשר האדם מנסה למצוא את הסיבה הראשונה של כל הסיבות, או כאשר האדם מנסה להבין את נקודת ההתחלה של כל דבר, כגון לדוגמה את המשמעות האמיתית של המציאות / תכלית העולם / הרצון הראשון וכיו"ב, תמיד האדם מגיע למבוי סתום. מבוי שהוא סתום, לא מחמת שחסר לאדם מידע, אלא מחמת שהאדם מבין, שברמה הלוגית, אין שום אפשרות שהוא ימצא תשובה לשאלה שלו.

ונסביר: כי כאשר האדם מחפש את הסיבה הראשונה של כל הסיבות, הוא מבין לפתע, שאין כל אפשרות שהוא ימצא את הסיבה הראשונה של כל הסיבות. משום, שכל סיבה שהוא ימצא, תמיד הוא יוכל להמשיך ולשאול, מה הסיבה שקודמת לה? וכל רצון ראשון שהאדם ימצא אותו בתוכו, הוא תמיד יוכל להמשיך ולשאול, מהיכן הרצון הזה עצמו נובע? וכל משמעות שהאדם ייתן לעולם, עדיין תישאר השאלה, מה המשמעות של המשמעות? ומה התכלית של התכלית?

וכאשר האדם מגיע בהבנה שלו, לנקודה הזאת, שבה הוא קולט שהשאלות חוזרות על עצמן במעגלים ללא מוצא, אז האדם נופל לעצבות ולמרה שחורה גדולה. משום שבתוך תוכו, כל מה שהאדם באמת רוצה, זה להבין את המציאות באמת. ומצד אחד האדם מאוד רוצה להבין ולגלות מהי הסיבה הראשונה ומה הכוח שמניע את הכל, אך מהצד השני נדמה לאדם, שהוא לא יכול לגלות את הכוח הראשון, כי תמיד יהיה ניתן לשאול, מה היה קודם לכן (ע"ד מי ברא את אלוהים).

וזה מה שנקרא מבוי סתום. שבו האדם חושב בטעות, שאין תקווה ושאין שום אפשרות שהוא יצליח להבין את המציאות באמת.

אבל, כמובן שיש תקווה ולכל שאלה יש תשובה. ולא רק שלכל שאלה יש תשובה, אלא שמצד האמת, אין שום שאלה כלל. דהיינו, שיש תפישת מציאות, שבה אין שום שאלה כלל בשום נושא בעולם. ולא מחמת שהאדם מתייאש למצוא תשובה, אלא משום שהאדם לא מתייאש למצוא תשובה, ואע"פ שנדמה לאדם שאין תשובה, אעפ"כ הוא נכנס עם הראש בקיר ומגלה שכל חדש, שבו אין שום שאלה כלל.

ונסביר לדוגמה את העניין, על השאלה, מהי הסיבה הראשונה. וכפי שכבר ביארתי, יותר מאשר חשוב למצוא תשובות לשאלות, חשוב שהאדם יבין את השאלות עצמן. כי כל השאלות שיש בעולם, שורשן בשקר. ולמה שקר? כי כאשר האדם נצמד רק אל האמת המוחלטת, אז הוא מתחבר לשכל של האחדות, דהיינו, תפישת המציאות שבה הכל אחד, וכאשר הכל אחד, אין שום שאלה כלל.

ובמקרה שלנו, כאשר האדם חוקר ומנסה לגלות מהי הסיבה הראשונה, הוא בעצם שואל שאלה שקרית. שאלה שמבוססת על אמונת שקר, אמונה שאומרת שיש הבדל בין "יש סיבה" לבין "אין סיבה".

ונסביר את העניין. כי אילו היה האדם תופש את המציאות בצורה כזו שבה לא היה אצלו שום הבדל בין יש, לבין אין סיבה, הרי שממילא לא הייתה לו שום שאלה כלל, מהי הסיבה הראשונה. משום שהמושג סיבה, היה מאבד את המשמעות שלו.

ונחדד: כי יש כאלו שחושבים שהאחדות של היש ושל האין סיבה, פירושה, שלשום דבר בעולם אין סיבה ושאין דבר כזה סיבה ושהכל נעשה ללא סיבה. ונדמה להם, שהאחדות של הסיבה ושל ההעדר סיבה, פירושו, שאחד הצדדים מתאחד עם הצד השני. דהיינו, שלהכל יש סיבה או שלהכל אין שום סיבה.

וזו כמובן תפישת מציאות שגויה, שאין לה שום קשר לתפישת האחדות של המציאות כלל.

כי כאשר אנחנו אומרים שיש ואין סיבה זה אותו הדבר, אין הכוונה לומר שהאמת היא שלכל דבר שיש בעולם אין או יש סיבה בצורה אחידה, אלא הכוונה היא, שיש לפרק את המשמעות של המושג סיבה עצמו.

כי למושג "סיבה", יש משמעות כלשהי עבור האדם. והאדם חי בעולם של הגדרות. עולם שבו הוא חווה ומרגיש הבדל, בין דברים שקורים עם סיבה ותכנון, לבין דברים שקורים ללא כל סיבה הנראית לעין ובצורה אקראית. וכאשר האדם בחוויה האישית שלו, מסוגל להבדיל בין דברים שיש לבין דברים שאין להם סיבה, הרי שיש אצל האדם משמעות למושג סיבה.

וסיבה, היא הגדרה וגדר וגבול. שהאדם מבדיל בין סיבה לבין ללא סיבה. ויש אצל האדם בתוכו גדר וגבול, שמכאן ואילך נדמה לו הדבר כסיבתי, ומכאן ואילך נדמה לאדם שהדבר הוא ללא סיבה (וגם נקודות אמצע).

אבל אם היה לאדם שכל אין סופי, דהיינו, שכל שבו אין סוף ואין גבול בין היש סיבה לבין האין סיבה, הרי שממילא המושג סיבה היה מאבד את המשמעות שלו אצל האדם. ואז ממילא גם השאלה, מהי הסיבה הראשונה של כל הסיבות, הייתה נעלמת גם היא.

ולא שהאדם היה מוצא תשובה לשאלה, מהי הסיבה הראשונה של כל הסיבות. כי כל תשובה שהאדם ימצא, דהיינו, כל מסובב של כל הסיבות, תמיד נוכל לשאול מה קדם לו, דהיינו, מי ברא את אלוהים, ומהי המהות של המהות וכיו"ב.

אך אם האדם נמצא בתודעה, שבה אין למושג סיבה שום משמעות עבורו. כגון לדוגמה כאשר האדם חווה את המושג סיבה, בדיוק כמו שהוא חווה את המושג "סבהנסבה" דהיינו, מושג חסר משמעות כלשהו, הרי שבמקרה הזה ממילא אין לאדם שום שאלה כלל.

וכיו"ב לגבי כל שאר השאלות שעוסקות בנקודת ההתחלה של המציאות. כגון מהי משמעות המציאות, או מי ברא את אלוהים, או ממה עשויה המהות של המציאות עצמה, או מהי תכלית החיים. שלכל השאלות האלו, לא יכולה להיות תשובה סופית, כי תמיד יהיה ניתן לשאול מה יש מעבר לתשובה הסופית ומה היה לפני נקודת ההתחלה ואחרי הנקודה הסופית.

והתשובה לכל השאלות האלו, מגיעה אך ורק על ידי הבנה שלמה, שבה המושגים והנחות היסוד של השאלה נעלמות. וכאשר המושגים שעליהם מבוססת השאלה נעלמים, אז ממילא נעלמת גם השאלה עצמה.

ואיך יכול להגיע האדם לנקודת מבט, שבה המושגים שעליהם מבוססות כל השאלות ייעלמו? תשובה: על ידי התבוננות אל תוך המושג עצמו שעליו מבוססת השאלה. דהיינו, על ידי התבוננות אל תוך הנפרדות עצמה, שעליה עומדת השאלה.

כי כל שאלה מבוססת על נפרדות והפרדה כלשהי. כי כאשר יש רק אפשרות אחת בלבד, אין שום שאלה כלל. וכל שאלה בעולם מבוססת על כך, שיש יותר מתשובה אחת אפשרית.

ושורש כל ההבדלים בעולם, הוא ההבדל שבין ה"יש" לבין ה"אין". וכל ההבדלים שיש בעולם, הם לבושים של ההבדל הבסיסי ביותר שיש, בין שני ההפכים האלו, "יש" ו"אין".

כי השאלה מהי הסיבה הראשונה, היא לדוגמה מבוססת על ההפרדה שהאדם עושה בין "יש סיבה" לבין "אין סיבה". כי כנ"ל אם אצל האדם לא היה שום הבדל, בין יש לבין אין סיבה, הרי שלא הייתה לו שום שאלה כלל, של מהי הסיבה הראשונה.

וכיו"ב לגבי כל נושא אחר, שאם אצל האדם לא היה הבדל בין יש לבין אין תכלית וכיו"ב, הרי שגם לא הייתה שום שאלה, של מהי התכלית של המציאות. וכל השאלות שיש בעולם, מבוססות על הנחת היסוד הבסיסית שאומרת שיש הבדל בין "יש" לבין "אין". ואחד מהלבושים של ההפרדה שבין היש לבין האין, הוא הלבוש של האין / יש סיבה. שאז האדם שואל, האם יש סיבה? ומה הסיבה הראשונה? וכיו"ב.

ומי שהוא איש אמת שמשתמש בשכלו עד הקצה האחרון שלו, הוא אין לו שום שאלה כלל. כי כאשר האדם משתמש בשכלו עד הקצה האחרון שלו, כל ההגדרות של האדם מתפרקות והאדם מצליח לאחוז בשכלו את החיבור של ההפכים כישות אחת. וכאשר התודעה של האדם תופשת ומכילה בתוכה את החיבור של ההפכים, אז ממילא אין לאדם שום שאלה כלל, כי הכל אחד ממש.

ובמקרה שלנו לגבי השאלה של מהי הסיבה הראשונה, כאן על האדם להפסיק לחפש את הסיבה הראשונה ומה היה לפני הסיבה הראשונה, ובמקום זה על האדם לנסות להבין, מהי סיבה? ומה נקרא סיבה? ומה נקרא העדר סיבה?

כי עד שהאדם שואל את עצמו מהי הסיבה הראשונה, עליו לשאול את עצמו האם בכלל יש סיבה ראשונה. ועד שהאדם שואל את עצמו האם יש סיבה ראשונה, עליו לשאול את עצמו האם המושג סיבה הוא מושג נכון או לא.

כי על האדם להבין, שמאוד יכול להיות שלמרות שממש נדמה לו שיש הבדל, בין יש סיבה לבין אין סיבה, ולמרות שנדמה לאדם שיש הבדל בין תהליך אקראי לבין תהליך סיבתי, הרי שמצד האמת יכול להיות שתפישת הנפרדות הזו של המושג סיבה, היא תפישת נפרדות שגויה.

וכנ"ל, אין הכוונה לומר, שבטעות נדמה לאדם שיש דבר כזה סיבה, ושמצד האמת לשום דבר אין סיבה ושהכל אקראי, או להפך, שלהכל יש סיבה ושרק נדמה לאדם שיש דברים שאין להם סיבה. כי זו אינה תפישת האחדות והיא לא פותרת שום שאלה כלל.

כי גם אם נאמר שהכל אקראי או להפך, עדיין המושג סיבה והאפשרות שיהיה דבר עם סיבה או...