ובו יתבאר, למה האדם סובל בחיים בכל תחום שהוא? וכיצד יכול האדם להתגבר על כל סבל באשר הוא? וכיצד הבחירה החופשית של האדם, היא זו שאחראית לכך שהאדם סובל? ואיך האדם יכול לבחור להפסיק את הסבל? ועוד.
ומי שיתבונן יראה, כי כל הסבל שיש לאדם בחיים, הוא רק בגלל הקונפליקט הרגשי שיש, בין הרצון של האדם לבין המציאות. כי כאשר האדם מרגיש שהוא רוצה את המציאות שלו, אז טוב לו. וכאשר האדם מרגיש שהרצון שלו, לא תואם את המציאות שלו, אז רע לו. ומידת ההתאמה הרגשית, שיש בין הרצון של האדם לבין המציאות, היא זו שאחראית, לכמה האדם נהנה או סובל מהמציאות.
ומי שיתבונן יראה, כי כל הסבל שיש לאדם בחיים, הוא רק משום שהוא מרגיש שהוא חייב / מוכרח / צריך שהמציאות תהיה כך או אחרת. כי כאשר האדם מרגיש שמחוייב המציאות שיהיה דבר כלשהו, אז האדם סובל אם המציאות שונה ממה שהוא רוצה. אבל מי שמרגיש, שלא מחוייב המציאות, שהמציאות תהיה דווקא כך או אחרת, אלא רק אפשרי בלבד, שהמציאות תהיה כך או אחרת. אז ממילא הוא לא יכול לסבול, אם המציאות היא לא בדיוק כמו מה שהוא רוצה.
והרעיון הוא, שיש שתי נקודות התייחסות לרצון של האדם. כי האדם מגדיר עבור עצמו הגדרות של טוב ושל רע. דהיינו, שהאדם מגדיר, שדבר כלשהו הוא טוב בעיניו, ושדבר אחר הוא רע בעיניו. והנה, לא משנה מה יעשה האדם, במציאות שלנו תמיד יהיה גם רע כלשהו. ואו שהאדם ילמד להתיידד גם עם הרע, או שהוא יסבול ממנו.
והסיבה שהאדם כ"כ שונא להרגיש רע, היא משום שהוא חושב, שזה מחוייב שהוא ירגיש רק טוב. והאדם רוצה כל הזמן, להרגיש רק טוב וכמה שיותר טוב. אבל הדבר, לא ממש אפשרי. כי במציאות שלנו, יש גם רע. ולא משנה כמה האדם ינסה לברוח מהרע, הרע ימשיך לרדוף אחריו. ובנוסף, ככל שהאדם רוצה יותר להרגיש רק טוב, ממילא הוא מרגיש יותר רע. כי הרע שהוא נתקל בו, הוא הופך להיות הרבה יותר גרוע בעיניו.
כי מי שרוצה שהמציאות תהיה כך או אחרת, והוא רק מעדיף / רוצה וחושב שאפשר שהמציאות תהיה כך או אחרת, הוא לא סובל מכך שהמציאות היא לא כרצונו. כי הוא נהנה ממשחק החיים, אבל הוא רגיל לקחת את החיים בקלות, ולא לקחת את החיים בצורה קשה מידי. וכאשר אדם כזה קורה לו איזה דבר רע, אז מאחר שהוא מבין שזה רק אפשרי שיהיה כרצונו, אז הוא לא מרגיש כ"כ רע, מכך שהמציאות היא נגד רצונו.
אבל ברגע שהאדם חושב שמחוייב שהמציאות תהיה כך או אחרת, אז כאשר קורה לו איזה דבר רע נגד רצונו, אז הוא גם סובל כהוגן, מכך שהמציאות משפילה אותו ופוגעת לו בכבוד שלו, ושוברת לו את המילה שלו ואת הרצון שלו, ומראה לו מי כאן המלך. כי האדם חושב בטעות שהוא המלך, והוא חושב שהכל מחוייב להיות כרצונו תמיד. והמציאות מזכירה לו, מי כאן המלך, ושהוא לא יכול לעשות שום דבר, כדי להרגיש טוב, מלבד לקבל על עצמו את גזרת הדין, וליישר קו עם המציאות.
והרעיון הוא, כי המינון של הסבל של האדם, תלוי בעד כמה האדם מרגיש שמוכרח וחובה שהמציאות תהיה כך או אחרת. שאז האדם ממש סובל מכך שהמציאות היא לא כרצונו. ומי שחושב שרק אפשרי שהמציאות תהיה כרצונו, אז ממילא הוא לא ממש סובל, מכך שהמציאות היא לא כרצונו.
ונחדד: שמי שחושב שמוכרח שהמציאות תהיה כך ולא אחרת, יש לזה גם יתרון. והוא, שברגע שהמציאות כרצונו, אז הוא גם נהנה מזה יותר. כי מי שחושב שרק אפשרי שהמציאות תהיה כרצונו, אז ממילא הוא נהנה פחות מכך שהמציאות כרצונו, ממי שחושב שמוכרח שהמציאות תהיה כרצונו.
אבל מי שחושב שרק אפשרי שהמציאות תהיה כרצונו, הוא תמיד רגוע באופן יחסי, כי הוא חי בהרמוניה עם המציאות, והוא לא ממש מפחד מכך שהמציאות תהיה נגד רצונו. אבל מי שהוא רוצה שהמציאות תהיה דווקא כך ולא אחרת, הוא גם ממש נהנה כאשר המציאות היא כרצונו, אבל הוא גם סובל כאשר המציאות היא לא כרצונו.
ובפועל, כאשר האדם סובל, עליו להזכיר לעצמו, שזה לא מוכרח שהמציאות תהיה כפי מה שהוא רוצה, אלא זאת רק אפשרות בלבד. דהיינו, על האדם להזכיר לעצמו, שזה לא מחוייב המציאות, שהמציאות תהיה כך או אחרת, אלא זה רק אפשרי המציאות, שהיא תהיה כך או אחרת.
וכיצד האדם יכול לפרק אצל עצמו את התחושה שהוא חווה, שמחוייב שהמציאות תהיה כך או אחרת? וכיצד יכול האדם להביא את עצמו לחוויה, שמבחינתו זה יהיה רק אפשרי בלבד, שהמציאות תהיה כך או אחרת?
תשובה: על ידי אמת מוחלטת. דהיינו, שהאדם שואל את עצמו באמת ובכנות מלאה, למה הוא חושב שהמציאות צריכה להיות כך או אחרת? והאם...
ומי שיתבונן יראה, כי כל הסבל שיש לאדם בחיים, הוא רק בגלל הקונפליקט הרגשי שיש, בין הרצון של האדם לבין המציאות. כי כאשר האדם מרגיש שהוא רוצה את המציאות שלו, אז טוב לו. וכאשר האדם מרגיש שהרצון שלו, לא תואם את המציאות שלו, אז רע לו. ומידת ההתאמה הרגשית, שיש בין הרצון של האדם לבין המציאות, היא זו שאחראית, לכמה האדם נהנה או סובל מהמציאות.
ומי שיתבונן יראה, כי כל הסבל שיש לאדם בחיים, הוא רק משום שהוא מרגיש שהוא חייב / מוכרח / צריך שהמציאות תהיה כך או אחרת. כי כאשר האדם מרגיש שמחוייב המציאות שיהיה דבר כלשהו, אז האדם סובל אם המציאות שונה ממה שהוא רוצה. אבל מי שמרגיש, שלא מחוייב המציאות, שהמציאות תהיה דווקא כך או אחרת, אלא רק אפשרי בלבד, שהמציאות תהיה כך או אחרת. אז ממילא הוא לא יכול לסבול, אם המציאות היא לא בדיוק כמו מה שהוא רוצה.
והרעיון הוא, שיש שתי נקודות התייחסות לרצון של האדם. כי האדם מגדיר עבור עצמו הגדרות של טוב ושל רע. דהיינו, שהאדם מגדיר, שדבר כלשהו הוא טוב בעיניו, ושדבר אחר הוא רע בעיניו. והנה, לא משנה מה יעשה האדם, במציאות שלנו תמיד יהיה גם רע כלשהו. ואו שהאדם ילמד להתיידד גם עם הרע, או שהוא יסבול ממנו.
והסיבה שהאדם כ"כ שונא להרגיש רע, היא משום שהוא חושב, שזה מחוייב שהוא ירגיש רק טוב. והאדם רוצה כל הזמן, להרגיש רק טוב וכמה שיותר טוב. אבל הדבר, לא ממש אפשרי. כי במציאות שלנו, יש גם רע. ולא משנה כמה האדם ינסה לברוח מהרע, הרע ימשיך לרדוף אחריו. ובנוסף, ככל שהאדם רוצה יותר להרגיש רק טוב, ממילא הוא מרגיש יותר רע. כי הרע שהוא נתקל בו, הוא הופך להיות הרבה יותר גרוע בעיניו.
כי מי שרוצה שהמציאות תהיה כך או אחרת, והוא רק מעדיף / רוצה וחושב שאפשר שהמציאות תהיה כך או אחרת, הוא לא סובל מכך שהמציאות היא לא כרצונו. כי הוא נהנה ממשחק החיים, אבל הוא רגיל לקחת את החיים בקלות, ולא לקחת את החיים בצורה קשה מידי. וכאשר אדם כזה קורה לו איזה דבר רע, אז מאחר שהוא מבין שזה רק אפשרי שיהיה כרצונו, אז הוא לא מרגיש כ"כ רע, מכך שהמציאות היא נגד רצונו.
אבל ברגע שהאדם חושב שמחוייב שהמציאות תהיה כך או אחרת, אז כאשר קורה לו איזה דבר רע נגד רצונו, אז הוא גם סובל כהוגן, מכך שהמציאות משפילה אותו ופוגעת לו בכבוד שלו, ושוברת לו את המילה שלו ואת הרצון שלו, ומראה לו מי כאן המלך. כי האדם חושב בטעות שהוא המלך, והוא חושב שהכל מחוייב להיות כרצונו תמיד. והמציאות מזכירה לו, מי כאן המלך, ושהוא לא יכול לעשות שום דבר, כדי להרגיש טוב, מלבד לקבל על עצמו את גזרת הדין, וליישר קו עם המציאות.
והרעיון הוא, כי המינון של הסבל של האדם, תלוי בעד כמה האדם מרגיש שמוכרח וחובה שהמציאות תהיה כך או אחרת. שאז האדם ממש סובל מכך שהמציאות היא לא כרצונו. ומי שחושב שרק אפשרי שהמציאות תהיה כרצונו, אז ממילא הוא לא ממש סובל, מכך שהמציאות היא לא כרצונו.
ונחדד: שמי שחושב שמוכרח שהמציאות תהיה כך ולא אחרת, יש לזה גם יתרון. והוא, שברגע שהמציאות כרצונו, אז הוא גם נהנה מזה יותר. כי מי שחושב שרק אפשרי שהמציאות תהיה כרצונו, אז ממילא הוא נהנה פחות מכך שהמציאות כרצונו, ממי שחושב שמוכרח שהמציאות תהיה כרצונו.
אבל מי שחושב שרק אפשרי שהמציאות תהיה כרצונו, הוא תמיד רגוע באופן יחסי, כי הוא חי בהרמוניה עם המציאות, והוא לא ממש מפחד מכך שהמציאות תהיה נגד רצונו. אבל מי שהוא רוצה שהמציאות תהיה דווקא כך ולא אחרת, הוא גם ממש נהנה כאשר המציאות היא כרצונו, אבל הוא גם סובל כאשר המציאות היא לא כרצונו.
ובפועל, כאשר האדם סובל, עליו להזכיר לעצמו, שזה לא מוכרח שהמציאות תהיה כפי מה שהוא רוצה, אלא זאת רק אפשרות בלבד. דהיינו, על האדם להזכיר לעצמו, שזה לא מחוייב המציאות, שהמציאות תהיה כך או אחרת, אלא זה רק אפשרי המציאות, שהיא תהיה כך או אחרת.
וכיצד האדם יכול לפרק אצל עצמו את התחושה שהוא חווה, שמחוייב שהמציאות תהיה כך או אחרת? וכיצד יכול האדם להביא את עצמו לחוויה, שמבחינתו זה יהיה רק אפשרי בלבד, שהמציאות תהיה כך או אחרת?
תשובה: על ידי אמת מוחלטת. דהיינו, שהאדם שואל את עצמו באמת ובכנות מלאה, למה הוא חושב שהמציאות צריכה להיות כך או אחרת? והאם...