50:11להיות מאושר תמיד, אושר נצחי, עשייה לשם עשייה, עשייה לשם שמיים, מהו אושר בשלמות? אחדות הסיבה והתוצאה, ליהנות בחיים, ליהנות מהדרך אל האושר, סוד האושר, לשמה ושלא לשמה
מהו האושר האמיתי ואיך להשיג אותו?
בהרצאה זו, אליעד כהן עוסק בהשגת האושר האמיתי, כלומר, אושר שנובע מתוך העשייה עצמה ולא מתוך תוצאה עתידית. כל אדם שואל את עצמו איך להגיע למצב שבו כל פעולה נעשית לשם העשייה בלבד, ללא שום אינטרס. השאלה הזו מעלה דיון חשוב: האם ניתן לשחרר את עצמנו לחלוטין מהאינטרס או אולי ניתן למלא כל פעולה בכל אינטרס, כך שכל פעולה תהפוך למטרה בפני עצמה?
האם אפשר לבצע פעולה ללא אינטרס?
כדי להבין אם אפשר באמת לבטל את האינטרס, יש לבחון שתי גישות עיקריות. האחת מציעה להיפטר לחלוטין מכל אינטרס, והאחרת טוענת שניתן למלא את האינטרס בכל פעולה, כך שכל פעולה תשא את ערכה הפנימי. לדוגמה, אם אדם מכין סלט, הוא מבצע סדרה של פעולות כמו לקום מהכיסא, לפתוח את המקרר ולחתוך את הירקות. השאלה היא האם הוא יכול לעשות כל פעולה מתוך הנאה מהעשייה עצמה, בלי לחשוב על תוצאה עתידית כמו לאכול את הסלט.
האם פעולה לשם עצמה גם נחשבת אינטרס?
בזמן שאנחנו מבצעים פעולה, תמיד יש איזושהי כוונה מאחוריה. אם אנחנו מבצעים פעולה מתוך רצון לעשות אותה בלבד, האם זה לא הופך גם סוג של אינטרס? למשל, אדם עשוי להזיז כיסא כדי שאחרים יוכלו לשבת עליו, אך הוא לא עושה זאת סתם - הוא רוצה לראות את התוצאה של פעולה זו. אם היו אומרים לו שבקרוב הוא ייעלם, הוא לא היה מזיז את הכיסא, כי אין לו שום אינטרס בעתיד. השאלה כאן היא אם ניתן לבצע פעולה רק לשם עצמה, בלי שום כוונה לתוצאה כלשהי.
איך דוגמת הרקדן עוזרת להבין את רעיון העשייה לשם העשייה?
אדם שמבצע פעולה מתוך הנאה מיידית מהעשייה עצמה, כמו רקדן שרוקד "לשם הריקוד", נראה כאילו הוא לא ממתין לתוצאה כלשהי. אך בפועל, כשבודקים את הדבר לעומק, הרקדן עדיין חווה את הריקוד כפלטפורמה להשגת תחושה טובה. כלומר, גם כאשר אדם רוקד מתוך הנאה מהריקוד, יש כאן אינטרס לא מודע - הוא נהנה מהתחושה שמתקבלת אחרי כל תנועה.
האם אפשר להפסיק לחשוב על תוצאה וליהנות מהעשייה עצמה?
ההנאה מהעשייה עצמה כרוכה בהפנמת רעיון שמסתכל על הפעולה כמשהו מוחלט בפני עצמו. אם אדם עושה פעולה מתוך הנחה שהיא מושלמת, ללא קשר לתוצאה, אז כל פעולה הופכת להיות שלמה. לדוגמה, אם האדם היה יודע שזו הפעולה האחרונה בחייו, הוא היה עושה אותה כאילו היא המושלמת ביותר עבורו, בלי לחשוב על שום דבר אחר. הבעיה, עם זאת, היא שבדרך כלל, ברגע שפעולה הופכת לשלמה, האדם עשוי להרגיש צורך לשנות אותה - מה שיוצר פרדוקס. אם אתה מאמין שהפעולה שאתה עושה היא שלמה ומושלמת, מדוע לשנות אותה לאחר מכן?
האם אפשר לשאול אם הכל מושלם בו זמנית?
ההבנה שעלולה להתעורר בשלב זה היא שאין באמת דבר כזה שלמות מוחלטת, לפחות לא כשמדובר בהיגיון האנושי. השכל האנושי לא יכול להחזיק את הרעיון של שלמות בלתי מוגבלת בתוך צורה מוגדרת. כל דבר שהוא סופי הוא מוגבל, ואי לכך לא יכול להיות מושלם על פי הגדרה. במילים אחרות, כל דבר שכולל צורת גבול לא יכול להיחשב כשלם באופן מוחלט.
האם ניתן להגיע למצב של שלמות מוחלטת?
המוח האנושי לא מסוגל לתפוס שלמות אינסופית. אם אנחנו מנסים להבין את כל הזמן והמקום בו זמנית, אנחנו נתקלים במצב של שלמות האין - סוף, כי כל דבר נשאר כלול בהווייתו. עם זאת, לא כל אדם מסוגל לחוות את הרגע הזה, כי המוח שלנו לא בנוי להבין את השלם כפי שהוא באמת.
האם חיפוש אחרי פעולה ללא אינטרס מצריך את היציאה מהשכל?
הביטוי "אין שכל" מתאר מצב שבו הגבולות בין טוב ורע, בין שלמות לחוסר שלמות, אינם מוגדרים. במצב זה, אפשר לחוות את כל הדברים בו זמנית - טוב ורע יחד, רצון ללא רצון. זהו מצב שבו אפשר לשאול אם אפשר להגיע למצב של עשייה לשם העשייה, אך יש כאן מחירים לא ברורים. לא תמיד האושר האמיתי מלווה בהיגיון, ולפעמים הבעיה עולה דווקא כאשר אנחנו מנסים לחוות את שלמות האין - סוף בצורה מלאה.
איך לחוות יותר הנאה בעשייה?
למי שמחפש לחוות יותר הנאה בעשייה, יש כמה דרכים להתמודד עם זה. אחת מהן היא למקד את תשומת הלב ברגע הנוכחי ולהתמקד במה שאתה עושה עכשיו - להרגיש את החיתוך של העגבנייה או את הקצב של הריקוד. השנייה היא להעמיק את ההבנה של מקור הרצון והאינטרס, ולגלות כיצד ניתן לפרוץ את גבולות השכל כדי להגיע למקום שבו כל פעולה נראית מושלמת. כל דרך מביאה עם עצמה אתגרים ותובנות שונות, אך כל אחת מהן מאפשרת גישה חדשה להבנת הרצון, האינטרס וההנאה.
מה עושים כאשר אפילו הטוב ביותר לא משחרר לגמרי?
במהלך ההתבוננות הזאת, אדם מגלה שלכל חוויה חיובית יש צדדים מורכבים. לפעמים גם כאשר אנו חווים את הטוב ביותר, עולה תחושת תסכול - "אם זה מושלם, אז למה אני מרגיש את הצורך לשנות?". מצב זה מצביע על הבעיה שבחיפוש אחרי שלמות מוחלטת. כל עוד יש ציפייה לשיפור או שינוי, אין באמת תחושת שלמות אמיתית. כל זה מייצג את המורכבות שמצויה בתוך כל חוויה חיובית.
בהרצאה זו, אליעד כהן עוסק בהשגת האושר האמיתי, כלומר, אושר שנובע מתוך העשייה עצמה ולא מתוך תוצאה עתידית. כל אדם שואל את עצמו איך להגיע למצב שבו כל פעולה נעשית לשם העשייה בלבד, ללא שום אינטרס. השאלה הזו מעלה דיון חשוב: האם ניתן לשחרר את עצמנו לחלוטין מהאינטרס או אולי ניתן למלא כל פעולה בכל אינטרס, כך שכל פעולה תהפוך למטרה בפני עצמה?
האם אפשר לבצע פעולה ללא אינטרס?
כדי להבין אם אפשר באמת לבטל את האינטרס, יש לבחון שתי גישות עיקריות. האחת מציעה להיפטר לחלוטין מכל אינטרס, והאחרת טוענת שניתן למלא את האינטרס בכל פעולה, כך שכל פעולה תשא את ערכה הפנימי. לדוגמה, אם אדם מכין סלט, הוא מבצע סדרה של פעולות כמו לקום מהכיסא, לפתוח את המקרר ולחתוך את הירקות. השאלה היא האם הוא יכול לעשות כל פעולה מתוך הנאה מהעשייה עצמה, בלי לחשוב על תוצאה עתידית כמו לאכול את הסלט.
האם פעולה לשם עצמה גם נחשבת אינטרס?
בזמן שאנחנו מבצעים פעולה, תמיד יש איזושהי כוונה מאחוריה. אם אנחנו מבצעים פעולה מתוך רצון לעשות אותה בלבד, האם זה לא הופך גם סוג של אינטרס? למשל, אדם עשוי להזיז כיסא כדי שאחרים יוכלו לשבת עליו, אך הוא לא עושה זאת סתם - הוא רוצה לראות את התוצאה של פעולה זו. אם היו אומרים לו שבקרוב הוא ייעלם, הוא לא היה מזיז את הכיסא, כי אין לו שום אינטרס בעתיד. השאלה כאן היא אם ניתן לבצע פעולה רק לשם עצמה, בלי שום כוונה לתוצאה כלשהי.
איך דוגמת הרקדן עוזרת להבין את רעיון העשייה לשם העשייה?
אדם שמבצע פעולה מתוך הנאה מיידית מהעשייה עצמה, כמו רקדן שרוקד "לשם הריקוד", נראה כאילו הוא לא ממתין לתוצאה כלשהי. אך בפועל, כשבודקים את הדבר לעומק, הרקדן עדיין חווה את הריקוד כפלטפורמה להשגת תחושה טובה. כלומר, גם כאשר אדם רוקד מתוך הנאה מהריקוד, יש כאן אינטרס לא מודע - הוא נהנה מהתחושה שמתקבלת אחרי כל תנועה.
האם אפשר להפסיק לחשוב על תוצאה וליהנות מהעשייה עצמה?
ההנאה מהעשייה עצמה כרוכה בהפנמת רעיון שמסתכל על הפעולה כמשהו מוחלט בפני עצמו. אם אדם עושה פעולה מתוך הנחה שהיא מושלמת, ללא קשר לתוצאה, אז כל פעולה הופכת להיות שלמה. לדוגמה, אם האדם היה יודע שזו הפעולה האחרונה בחייו, הוא היה עושה אותה כאילו היא המושלמת ביותר עבורו, בלי לחשוב על שום דבר אחר. הבעיה, עם זאת, היא שבדרך כלל, ברגע שפעולה הופכת לשלמה, האדם עשוי להרגיש צורך לשנות אותה - מה שיוצר פרדוקס. אם אתה מאמין שהפעולה שאתה עושה היא שלמה ומושלמת, מדוע לשנות אותה לאחר מכן?
האם אפשר לשאול אם הכל מושלם בו זמנית?
ההבנה שעלולה להתעורר בשלב זה היא שאין באמת דבר כזה שלמות מוחלטת, לפחות לא כשמדובר בהיגיון האנושי. השכל האנושי לא יכול להחזיק את הרעיון של שלמות בלתי מוגבלת בתוך צורה מוגדרת. כל דבר שהוא סופי הוא מוגבל, ואי לכך לא יכול להיות מושלם על פי הגדרה. במילים אחרות, כל דבר שכולל צורת גבול לא יכול להיחשב כשלם באופן מוחלט.
האם ניתן להגיע למצב של שלמות מוחלטת?
המוח האנושי לא מסוגל לתפוס שלמות אינסופית. אם אנחנו מנסים להבין את כל הזמן והמקום בו זמנית, אנחנו נתקלים במצב של שלמות האין - סוף, כי כל דבר נשאר כלול בהווייתו. עם זאת, לא כל אדם מסוגל לחוות את הרגע הזה, כי המוח שלנו לא בנוי להבין את השלם כפי שהוא באמת.
האם חיפוש אחרי פעולה ללא אינטרס מצריך את היציאה מהשכל?
הביטוי "אין שכל" מתאר מצב שבו הגבולות בין טוב ורע, בין שלמות לחוסר שלמות, אינם מוגדרים. במצב זה, אפשר לחוות את כל הדברים בו זמנית - טוב ורע יחד, רצון ללא רצון. זהו מצב שבו אפשר לשאול אם אפשר להגיע למצב של עשייה לשם העשייה, אך יש כאן מחירים לא ברורים. לא תמיד האושר האמיתי מלווה בהיגיון, ולפעמים הבעיה עולה דווקא כאשר אנחנו מנסים לחוות את שלמות האין - סוף בצורה מלאה.
איך לחוות יותר הנאה בעשייה?
למי שמחפש לחוות יותר הנאה בעשייה, יש כמה דרכים להתמודד עם זה. אחת מהן היא למקד את תשומת הלב ברגע הנוכחי ולהתמקד במה שאתה עושה עכשיו - להרגיש את החיתוך של העגבנייה או את הקצב של הריקוד. השנייה היא להעמיק את ההבנה של מקור הרצון והאינטרס, ולגלות כיצד ניתן לפרוץ את גבולות השכל כדי להגיע למקום שבו כל פעולה נראית מושלמת. כל דרך מביאה עם עצמה אתגרים ותובנות שונות, אך כל אחת מהן מאפשרת גישה חדשה להבנת הרצון, האינטרס וההנאה.
מה עושים כאשר אפילו הטוב ביותר לא משחרר לגמרי?
במהלך ההתבוננות הזאת, אדם מגלה שלכל חוויה חיובית יש צדדים מורכבים. לפעמים גם כאשר אנו חווים את הטוב ביותר, עולה תחושת תסכול - "אם זה מושלם, אז למה אני מרגיש את הצורך לשנות?". מצב זה מצביע על הבעיה שבחיפוש אחרי שלמות מוחלטת. כל עוד יש ציפייה לשיפור או שינוי, אין באמת תחושת שלמות אמיתית. כל זה מייצג את המורכבות שמצויה בתוך כל חוויה חיובית.
- מהו אושר נצחי?
- איך להשיג שלמות בעשייה?
- האם כל פעולה נעשית מתוך אינטרס?
- מהו מצב של "אין שכל"?
- איך לשלב בין רצון ותוצאה בעשייה?
- מהו המחיר של השגת שלמות מוחלטת?
איך אפשר לשאול את השאלה המרכזית על פעולה ללא אינטרס?
יש מי שתוהה: איך מגיעים למצב שבו כל פעולה שאנו מבצעים היא בפני עצמה, ללא שום אינטרס וללא ציפייה למשהו שיקרה אחר כך? השאלה הזאת פורצת דרך, כי היא מנסה להבין האם בכלל אפשר לבטל את האינטרס לגמרי, או אולי למלא אותו בכל פעולה שנעשית, עד כדי כך שכל פעולה נחווית כהגשמה מלאה וכמטרה בפני עצמה.
האם יש אפשרות אמיתית לביטול האינטרס או למילויו בכל פעולה?
יש שתי גישות שנידונות לעומק. האחת היא להיפטר מהאינטרס לגמרי כך שלא תורגש שום ציפייה או מטרה עתידית. השנייה היא למלא את האינטרס בכל דבר קטן, כך שכל פעולה מייצגת עבור האדם את מלוא הרצון והמשמעות ברגע נתון. לדוגמה, כשהאדם הולך להכין סלט, הוא מבצע הרבה פעולות: הוא קם מהכיסא, ניגש למטבח, פותח את המקרר, שוטף את הירקות וכו'. בגישה השנייה, כל שלב הרכבת הסלט נעשה למען עצמו, כדי לעשות את הפעולה עצמה. אבל עולה כאן השאלה האם בכלל אפשר ליישם את זה, כי בדרך כלל יש לנו יעד: אנחנו מכינים סלט כדי לאכול אותו אחר כך. השאלה היא האם אפשר לבצע כל חלק בתהליך אך ורק לשם פעולת החיתוך, השטיפה והערבוב, בלי שום מחשבה על התוצאה.
האם פעולה למען עצמה היא גם סוג של אינטרס?
נשאלת שאלה: אם האדם עושה את הפעולה למען הפעולה, האין זו גם צורה של אינטרס? כי בכל פעם שיש רצון, הוא כאילו טומן בחובו אינטרס כלשהו. לרוב, אדם עושה משהו כי הוא מצפה להשפעה בעתיד: הוא רוצה שמשהו ישתנה ברגע הבא. לדוגמה, אדם מזיז את הכיסא כדי שמישהו יוכל לשבת עליו, או כדי שיהיה לו נוח יותר. כלומר, הוא לא רק מזיז את הכיסא כדי להזיז אותו, אלא כדי להגיע למצב הבא שבו הכיסא נמצא במקום אחר. אם היו אומרים לאדם שבעוד רגע הוא נעלם, לרוב הוא לא ימשיך לעשות פעולות, כי הוא לא רואה טעם בפעולה אם אין לה השפעה על הרגע הבא. לכן, השאלה הבסיסית היא האם באמת קיימת אפשרות להזיז כיסא אך ורק כי עצמך רצית להזיז את הכיסא, בלי לשאול מה יהיה בשלב הבא.
איך דוגמה של רקדן מסייעת להבין הנאה ברגע העשייה?
לעיתים מביאים כדוגמה רקדן שרוקד "לשם הריקוד עצמו". לכאורה, הוא אינו ממתין לשום דבר שיקרה אחר כך, אלא נהנה מהריקוד באותו הרגע. אך עדיין, כשבודקים זאת לעומק, המחשבה שעוברת בראשו היא "טוב לי" כתגובה לחוויית הריקוד. קורים פה שני שלבים בזמן: קודם הוא מזיז את הגוף, אחר כך הוא שם לב לתחושה הטובה. ובנוסף, ייתכן שזה לא רק הריקוד אלא גם התחושה הטובה שתתקבל ממנו, ואולי אפילו ההרגשה שהוא "רוקד יפה" או מרשים אחרים. לכן, כשאומרים שהרקדן נהנה מעצם הריקוד, זו לרוב חלוקה לזמנים שונים: ברגע אחד הוא מרוכז בתנועות ובקצב, וברגע הבא הוא חווה את ההנאה. ואם הוא רוקד כדי להרגיש את ההנאה, אז לכאורה גם כאן יש אינטרס ליהנות.
האם אפשר ליהנות נטו מהפעולה, בלי לחפש תחושה נעימה?
בחינה נוספת מראה שליהנות מעצם העשייה כרוכה ברעיון של "להפוך את האפשרי למחוייב". כלומר, להסתכל על הפעולה כאילו היא מוכרחת להיות בדיוק כך, והיא שלמות בפני עצמה. אם היית יכולה לזוז ימינה שנייה לפני שאת נעלמת, והזזת היד הזאת הייתה הדבר האחרון שאת עושה כי זה מושלם עבורך - זו דוגמה קיצונית ששואלת: האם אז אפשר לטעון שזה לגמרי ללא אינטרס, או שבעצם עדיין יש סיבה נסתרת?
למה לפעמים פעולה שנראית לשמה בכל זאת מלווה בהחלפת פעולה אחרת?
קושי נוסף עולה כשאומרים "אם הפעולה הזאת מושלמת, למה שינית אותה?". אם הריקוד בעמדה מסוימת מושלם, למה לזוז לעמדה חדשה? אם הזזת היד למקום אחד היא הפעולה המושלמת, מדוע להמשיך ולשנות את מיקומה? זה מלמד שיש כאן פרדוקס: ברגע שאדם מייחס לפעולה אחת שלמות מוחלטת, מוזר להניח שהוא מיד יבצע פעולה אחרת באותה רמת שלמות, כי מדוע לו לוותר על השלמות הראשונה?
האם יש מצב שבו הכל מושלם בו זמנית?
יש הטוענים שלחוות פעולה מסוימת כהתגלמות השלמות זו חוויה לא הגיונית במסגרת השכל, כיוון שהשכל האנושי אינו מסוגל לתפוס אין - סוף של שלמות בתוך צורה סופית. לדוגמה, להגיד "המחברת מושלמת" פירושו להתייחס למחברת מצומצמת כאל המציאות האין - סופית. בשכל זה לא מתיישב: המחברת איננה האין - סוף, כי היא צורה אחת מתוך רבות, בעוד המושלם, לפי הרעיון הזה, הוא רק האין - סוף, המציאות כולה.
איך נכנס כאן מושג ה'אין שכל'?
כדי לפתור את הבעיה הלוגית, אפשר לפנות לרובד שנקרא "אין שכל", מקום שבו הגבולות בין טוב לרע, בין שלמות לחוסר שלמות, אינם מוגדרים. באין שכל, ניתן במקביל לומר "המחברת מושלמת" וגם "המחברת לא מושלמת", מבלי לעורר סתירה. שם, הצורות הסופיות יכולות להיתפס כאין - סופיות, כי אין מגבלות ההיגיון הרגיל. אך גם יש כאן שיקול: אם נכנסים למצב התודעה הזה, מקבלים יחד איתו את החוויות המורכבות שהוא מביא. כי באין שכל אתה יכול להיות מאה אחוז מרוצה מהפעולה, ובאותו הרגע בדיוק להיות מאה אחוז לא מרוצה, בלי שהדבר יסתור את עצמו מבחינה לוגית. זהו מצב קיצוני שבו אפשר לרצות ולא לרצות בו זמנית. כך אפשר לומר שלפעולה אחת יש אינטרס, ובאותה נשימה להגיד שאין אינטרס כלל.
מה מחירו של 'אין שכל' ולמה יתכן שבכל זאת נעדיף את ה'שכל'?
כאן יש שני חוקי משחק: חוקי המשחק הרגיל של טוב ורע, שבהם צריך לרצות משהו כדי להרגיש סיפוק, אך הוא לעולם לא יהיה סיפוק מוחלט ללא טיפת רע. המשחק השני הוא משחק של אין הבדל בין טוב לרע, שבו אפשר לחוות דברים באופן לא מוגבל, אבל אז חווים גם את המורכבות של "אני כבר שמח, אז אולי אני גם סובל". בעצם, כשאדם בורח מהשכל כדי להימנע מסבל, הוא נכנס למקום שבו לא הכל ברור כטוב או רע, מה שעלול ליצור בלבול מסוג אחר, וזו מעין "בעיה" אחרת.
למה השכל לא יכול לתפוס שלמות אין - סופית באף צורה סופית?
לפי ההסבר, המוח החושב לא מצליח ולא יכול לתייג שלמות מוחלטת בתוך צורה מסוימת, כי כדי לתפוס שלמות לגמרי, צריך לתפוס את הכל בבת אחת, לתפוס את האין - סוף. המוח הרגיל תופס דברים בהגדרות נפרדות, ולא יכול לחבר את הכל בלי גבולות. לכן הוא לא יכול להגיד באופן עקבי "פעולה זו היא מושלמת" בלי להיתקל בשאלה "אז למה לשנות אותה אחר כך?" או "האם אין עוד צורות מושלמות אחרות?".
איך חוקרים את האין - סוף?
יש המלצה לחקור דבר אחד לעומק בצורה אינסופית. אם לוקחים, למשל, פעולה קטנה או מושג מסוים, ומעמיקים בו עוד ועוד, מנסים להבין את שורשיו ואת סיבותיו עד אינסוף, אז כך פוגשים את פניו של האין - סוף. מי שמנסה לתפוס בכל רגע את סך הזמן והמקום בבת אחת, יוכל לכאורה להגיע לחוויה של שלמות האין - סוף, כי הכל נכלל בו זמנית. אולם אז גם עולים ל"מגרש משחקים" שונה, שבו מה שחשבנו על טוב ורע כבר לא תקף במובנים הרגילים.
מה יוצא בסופו של דבר מהשאלה על פעולה ללא אינטרס?
במבט ראשון, השאלה "איך אפשר להגיע למצב שכול פעולה נעשית בלי שום אינטרס?" מעוררת רצון פשוט: או שבאמת אין לי אינטרס ואני פשוט עושה דברים, או שיש לי אינטרס בכל דבר אבל האינטרס הוא רק העשייה עצמה. אבל העומק מראה שהשכל לא באמת מאפשר פעולה כזאת בלי לגמרי לגלוש למקום שמחוץ לשכל, ואין שום ודאות שהמקום הזה הוא רק יתרון. אפשר כמובן לשחק במשחק של השכל, שבו יש טוב ורע, ולהבין שתמיד נהיה בתנועה בין רצון לעתיד לבין עשייה ברגע הזה, ולקבל שגם אם יש מידה מסוימת של רצון לתוצאה, עדיין אפשר להשתדל לחוות את העשייה כהנאה של "כאן ועכשיו". אפשר גם ללכת לקצה ולצאת אל מחוזות האין שכל, אבל אז מתרחשת מציאות הרבה יותר מורכבת, שבמסגרתה טוב ורע יכולים להתקיים יחד. כך או כך, השאלה עצמה מגרה את החשיבה ופותחת פתח להבין את עומק המשמעות של אינטרס, הנאה, וחופש.
מה ניתן לעשות אם בכל זאת רוצים לחוות יותר הנאה בעשייה?
יש מי שיבחר להישאר במשחק הטוב והרע ולנסות להביא כמה שיותר ריכוז לרגע הפעולה, וליהנות מהצעד הנוכחי: כשחותכים עגבנייה, מנסים להיות בהווה ולחוות את החיתוך במלואו. מצד שני, יש כאלו שיבחרו לחקור עד הסוף את מהות הרצון והאינטרס ולגלות שאפשר לפרוץ את גבולות השכל, אבל יחד עם זה להכיר בכך שהתודעה נכנסת לאזור לא יציב מבחינת היגיון. בכל דרך, עצם החקירה מעמיקה את התודעה ומאפשרת להבין טוב יותר את מושג הרצון והאינטרס.
מדוע לפעמים גם הטוב ביותר לא משחרר לגמרי?
כאשר אדם נכנס לרמות עמוקות של הבנה, הוא מגלה שלכל חוויה חיובית יש צד מורכב. לדוגמה, אדם נהנה מטוב מושלם, אבל לפתע עולה חוויה של "אם כבר מושלם, אז אין לאן להשתפר, וזה עלול ליצור תסכול מסוג חדש". זאת דוגמה לעלויות של האין שכל: כשאין הבדל בין טוב לרע, אי אפשר להגדיר את הטוב כרצוי יותר מהרעה, ופתאום יש מצב שיכול גם להישמע מבולבל מאוד. מצד שני, מי ששוכן שם חווה גם חופש ממגבלות השכל.
למה בכל זאת יש קסם בשאיפה לעשות דברים "למען עצמם"?
ההתבוננות בשאלה הזאת מאפשרת לראות שיש יופי ברעיון שכל פעולה נעשית מכיוון שהיא מושלמת ברגע זה. זה ממלא את הרגע בסיפוק ומשאיר פחות מקום לחרטה או לתסכול. אלא שברמה השכלית, קשה מאד לקבע את המצב הזה כנצחי. רוב האנשים משתמשים בחלק מהזמן ברעיון הזה כדי להתחבר לרגע, וחלק מהזמן כן מניחים לעצמם לחשוב על תוצאות עתידיות. זו כנראה הגמישות האנושית: לפעמים אנחנו בהיגיון ולפעמים אנחנו קצת פורצים אותו.
מדוע המסקנה כוללת גם המלצה וגם הצבעה על מורכבות?
בסיום מתחדדת ההבנה שיש הבדל עצום בין היכולת לדבר על פעולה ללא אינטרס ובין היכולת לחוות אותה בפועל. מי שבאמת ינסה לחקור עד הקצה ייתקל בפרדוקסים של השכל, במושג האין שכל, ובמצבים שבהם טוב ורע מתערבבים. יש אנשים שהמסע הזה מושך אותם והם ממשיכים קדימה, ויש כאלו שמעדיפים לשחק במשחק הרגיל של חיפוש מטרה ותוצאה, ולהסתפק בתחושת ההנאה הכנה שיש בפעולה בהווה, גם אם היא מלווה בציפייה לתוצאה.
איך לסכם את הדרך האישית?
כל אחד רשאי לבחון האם ברצונו להעמיק לחקור את מקור האינטרס, האם הוא רוצה להגיע לחוויה של פעולה שלמה שעומדת בפני עצמה, או לחוות בדרך מאוזנת גם את ההתלהבות מהעשייה וגם את הסיפוק במילוי האינטרס. הדרך הפשוטה יותר היא לנסות למזג את שני העולמות: מצד אחד להיות נוכח בפעולה וליהנות ממנה, ומצד שני לקבל את העובדה שכמעט תמיד אנחנו מונעים גם מרצון לתוצאה עתידית כלשהי.
יש מי שתוהה: איך מגיעים למצב שבו כל פעולה שאנו מבצעים היא בפני עצמה, ללא שום אינטרס וללא ציפייה למשהו שיקרה אחר כך? השאלה הזאת פורצת דרך, כי היא מנסה להבין האם בכלל אפשר לבטל את האינטרס לגמרי, או אולי למלא אותו בכל פעולה שנעשית, עד כדי כך שכל פעולה נחווית כהגשמה מלאה וכמטרה בפני עצמה.
האם יש אפשרות אמיתית לביטול האינטרס או למילויו בכל פעולה?
יש שתי גישות שנידונות לעומק. האחת היא להיפטר מהאינטרס לגמרי כך שלא תורגש שום ציפייה או מטרה עתידית. השנייה היא למלא את האינטרס בכל דבר קטן, כך שכל פעולה מייצגת עבור האדם את מלוא הרצון והמשמעות ברגע נתון. לדוגמה, כשהאדם הולך להכין סלט, הוא מבצע הרבה פעולות: הוא קם מהכיסא, ניגש למטבח, פותח את המקרר, שוטף את הירקות וכו'. בגישה השנייה, כל שלב הרכבת הסלט נעשה למען עצמו, כדי לעשות את הפעולה עצמה. אבל עולה כאן השאלה האם בכלל אפשר ליישם את זה, כי בדרך כלל יש לנו יעד: אנחנו מכינים סלט כדי לאכול אותו אחר כך. השאלה היא האם אפשר לבצע כל חלק בתהליך אך ורק לשם פעולת החיתוך, השטיפה והערבוב, בלי שום מחשבה על התוצאה.
האם פעולה למען עצמה היא גם סוג של אינטרס?
נשאלת שאלה: אם האדם עושה את הפעולה למען הפעולה, האין זו גם צורה של אינטרס? כי בכל פעם שיש רצון, הוא כאילו טומן בחובו אינטרס כלשהו. לרוב, אדם עושה משהו כי הוא מצפה להשפעה בעתיד: הוא רוצה שמשהו ישתנה ברגע הבא. לדוגמה, אדם מזיז את הכיסא כדי שמישהו יוכל לשבת עליו, או כדי שיהיה לו נוח יותר. כלומר, הוא לא רק מזיז את הכיסא כדי להזיז אותו, אלא כדי להגיע למצב הבא שבו הכיסא נמצא במקום אחר. אם היו אומרים לאדם שבעוד רגע הוא נעלם, לרוב הוא לא ימשיך לעשות פעולות, כי הוא לא רואה טעם בפעולה אם אין לה השפעה על הרגע הבא. לכן, השאלה הבסיסית היא האם באמת קיימת אפשרות להזיז כיסא אך ורק כי עצמך רצית להזיז את הכיסא, בלי לשאול מה יהיה בשלב הבא.
איך דוגמה של רקדן מסייעת להבין הנאה ברגע העשייה?
לעיתים מביאים כדוגמה רקדן שרוקד "לשם הריקוד עצמו". לכאורה, הוא אינו ממתין לשום דבר שיקרה אחר כך, אלא נהנה מהריקוד באותו הרגע. אך עדיין, כשבודקים זאת לעומק, המחשבה שעוברת בראשו היא "טוב לי" כתגובה לחוויית הריקוד. קורים פה שני שלבים בזמן: קודם הוא מזיז את הגוף, אחר כך הוא שם לב לתחושה הטובה. ובנוסף, ייתכן שזה לא רק הריקוד אלא גם התחושה הטובה שתתקבל ממנו, ואולי אפילו ההרגשה שהוא "רוקד יפה" או מרשים אחרים. לכן, כשאומרים שהרקדן נהנה מעצם הריקוד, זו לרוב חלוקה לזמנים שונים: ברגע אחד הוא מרוכז בתנועות ובקצב, וברגע הבא הוא חווה את ההנאה. ואם הוא רוקד כדי להרגיש את ההנאה, אז לכאורה גם כאן יש אינטרס ליהנות.
האם אפשר ליהנות נטו מהפעולה, בלי לחפש תחושה נעימה?
בחינה נוספת מראה שליהנות מעצם העשייה כרוכה ברעיון של "להפוך את האפשרי למחוייב". כלומר, להסתכל על הפעולה כאילו היא מוכרחת להיות בדיוק כך, והיא שלמות בפני עצמה. אם היית יכולה לזוז ימינה שנייה לפני שאת נעלמת, והזזת היד הזאת הייתה הדבר האחרון שאת עושה כי זה מושלם עבורך - זו דוגמה קיצונית ששואלת: האם אז אפשר לטעון שזה לגמרי ללא אינטרס, או שבעצם עדיין יש סיבה נסתרת?
למה לפעמים פעולה שנראית לשמה בכל זאת מלווה בהחלפת פעולה אחרת?
קושי נוסף עולה כשאומרים "אם הפעולה הזאת מושלמת, למה שינית אותה?". אם הריקוד בעמדה מסוימת מושלם, למה לזוז לעמדה חדשה? אם הזזת היד למקום אחד היא הפעולה המושלמת, מדוע להמשיך ולשנות את מיקומה? זה מלמד שיש כאן פרדוקס: ברגע שאדם מייחס לפעולה אחת שלמות מוחלטת, מוזר להניח שהוא מיד יבצע פעולה אחרת באותה רמת שלמות, כי מדוע לו לוותר על השלמות הראשונה?
האם יש מצב שבו הכל מושלם בו זמנית?
יש הטוענים שלחוות פעולה מסוימת כהתגלמות השלמות זו חוויה לא הגיונית במסגרת השכל, כיוון שהשכל האנושי אינו מסוגל לתפוס אין - סוף של שלמות בתוך צורה סופית. לדוגמה, להגיד "המחברת מושלמת" פירושו להתייחס למחברת מצומצמת כאל המציאות האין - סופית. בשכל זה לא מתיישב: המחברת איננה האין - סוף, כי היא צורה אחת מתוך רבות, בעוד המושלם, לפי הרעיון הזה, הוא רק האין - סוף, המציאות כולה.
איך נכנס כאן מושג ה'אין שכל'?
כדי לפתור את הבעיה הלוגית, אפשר לפנות לרובד שנקרא "אין שכל", מקום שבו הגבולות בין טוב לרע, בין שלמות לחוסר שלמות, אינם מוגדרים. באין שכל, ניתן במקביל לומר "המחברת מושלמת" וגם "המחברת לא מושלמת", מבלי לעורר סתירה. שם, הצורות הסופיות יכולות להיתפס כאין - סופיות, כי אין מגבלות ההיגיון הרגיל. אך גם יש כאן שיקול: אם נכנסים למצב התודעה הזה, מקבלים יחד איתו את החוויות המורכבות שהוא מביא. כי באין שכל אתה יכול להיות מאה אחוז מרוצה מהפעולה, ובאותו הרגע בדיוק להיות מאה אחוז לא מרוצה, בלי שהדבר יסתור את עצמו מבחינה לוגית. זהו מצב קיצוני שבו אפשר לרצות ולא לרצות בו זמנית. כך אפשר לומר שלפעולה אחת יש אינטרס, ובאותה נשימה להגיד שאין אינטרס כלל.
מה מחירו של 'אין שכל' ולמה יתכן שבכל זאת נעדיף את ה'שכל'?
כאן יש שני חוקי משחק: חוקי המשחק הרגיל של טוב ורע, שבהם צריך לרצות משהו כדי להרגיש סיפוק, אך הוא לעולם לא יהיה סיפוק מוחלט ללא טיפת רע. המשחק השני הוא משחק של אין הבדל בין טוב לרע, שבו אפשר לחוות דברים באופן לא מוגבל, אבל אז חווים גם את המורכבות של "אני כבר שמח, אז אולי אני גם סובל". בעצם, כשאדם בורח מהשכל כדי להימנע מסבל, הוא נכנס למקום שבו לא הכל ברור כטוב או רע, מה שעלול ליצור בלבול מסוג אחר, וזו מעין "בעיה" אחרת.
למה השכל לא יכול לתפוס שלמות אין - סופית באף צורה סופית?
לפי ההסבר, המוח החושב לא מצליח ולא יכול לתייג שלמות מוחלטת בתוך צורה מסוימת, כי כדי לתפוס שלמות לגמרי, צריך לתפוס את הכל בבת אחת, לתפוס את האין - סוף. המוח הרגיל תופס דברים בהגדרות נפרדות, ולא יכול לחבר את הכל בלי גבולות. לכן הוא לא יכול להגיד באופן עקבי "פעולה זו היא מושלמת" בלי להיתקל בשאלה "אז למה לשנות אותה אחר כך?" או "האם אין עוד צורות מושלמות אחרות?".
איך חוקרים את האין - סוף?
יש המלצה לחקור דבר אחד לעומק בצורה אינסופית. אם לוקחים, למשל, פעולה קטנה או מושג מסוים, ומעמיקים בו עוד ועוד, מנסים להבין את שורשיו ואת סיבותיו עד אינסוף, אז כך פוגשים את פניו של האין - סוף. מי שמנסה לתפוס בכל רגע את סך הזמן והמקום בבת אחת, יוכל לכאורה להגיע לחוויה של שלמות האין - סוף, כי הכל נכלל בו זמנית. אולם אז גם עולים ל"מגרש משחקים" שונה, שבו מה שחשבנו על טוב ורע כבר לא תקף במובנים הרגילים.
מה יוצא בסופו של דבר מהשאלה על פעולה ללא אינטרס?
במבט ראשון, השאלה "איך אפשר להגיע למצב שכול פעולה נעשית בלי שום אינטרס?" מעוררת רצון פשוט: או שבאמת אין לי אינטרס ואני פשוט עושה דברים, או שיש לי אינטרס בכל דבר אבל האינטרס הוא רק העשייה עצמה. אבל העומק מראה שהשכל לא באמת מאפשר פעולה כזאת בלי לגמרי לגלוש למקום שמחוץ לשכל, ואין שום ודאות שהמקום הזה הוא רק יתרון. אפשר כמובן לשחק במשחק של השכל, שבו יש טוב ורע, ולהבין שתמיד נהיה בתנועה בין רצון לעתיד לבין עשייה ברגע הזה, ולקבל שגם אם יש מידה מסוימת של רצון לתוצאה, עדיין אפשר להשתדל לחוות את העשייה כהנאה של "כאן ועכשיו". אפשר גם ללכת לקצה ולצאת אל מחוזות האין שכל, אבל אז מתרחשת מציאות הרבה יותר מורכבת, שבמסגרתה טוב ורע יכולים להתקיים יחד. כך או כך, השאלה עצמה מגרה את החשיבה ופותחת פתח להבין את עומק המשמעות של אינטרס, הנאה, וחופש.
מה ניתן לעשות אם בכל זאת רוצים לחוות יותר הנאה בעשייה?
יש מי שיבחר להישאר במשחק הטוב והרע ולנסות להביא כמה שיותר ריכוז לרגע הפעולה, וליהנות מהצעד הנוכחי: כשחותכים עגבנייה, מנסים להיות בהווה ולחוות את החיתוך במלואו. מצד שני, יש כאלו שיבחרו לחקור עד הסוף את מהות הרצון והאינטרס ולגלות שאפשר לפרוץ את גבולות השכל, אבל יחד עם זה להכיר בכך שהתודעה נכנסת לאזור לא יציב מבחינת היגיון. בכל דרך, עצם החקירה מעמיקה את התודעה ומאפשרת להבין טוב יותר את מושג הרצון והאינטרס.
מדוע לפעמים גם הטוב ביותר לא משחרר לגמרי?
כאשר אדם נכנס לרמות עמוקות של הבנה, הוא מגלה שלכל חוויה חיובית יש צד מורכב. לדוגמה, אדם נהנה מטוב מושלם, אבל לפתע עולה חוויה של "אם כבר מושלם, אז אין לאן להשתפר, וזה עלול ליצור תסכול מסוג חדש". זאת דוגמה לעלויות של האין שכל: כשאין הבדל בין טוב לרע, אי אפשר להגדיר את הטוב כרצוי יותר מהרעה, ופתאום יש מצב שיכול גם להישמע מבולבל מאוד. מצד שני, מי ששוכן שם חווה גם חופש ממגבלות השכל.
למה בכל זאת יש קסם בשאיפה לעשות דברים "למען עצמם"?
ההתבוננות בשאלה הזאת מאפשרת לראות שיש יופי ברעיון שכל פעולה נעשית מכיוון שהיא מושלמת ברגע זה. זה ממלא את הרגע בסיפוק ומשאיר פחות מקום לחרטה או לתסכול. אלא שברמה השכלית, קשה מאד לקבע את המצב הזה כנצחי. רוב האנשים משתמשים בחלק מהזמן ברעיון הזה כדי להתחבר לרגע, וחלק מהזמן כן מניחים לעצמם לחשוב על תוצאות עתידיות. זו כנראה הגמישות האנושית: לפעמים אנחנו בהיגיון ולפעמים אנחנו קצת פורצים אותו.
מדוע המסקנה כוללת גם המלצה וגם הצבעה על מורכבות?
בסיום מתחדדת ההבנה שיש הבדל עצום בין היכולת לדבר על פעולה ללא אינטרס ובין היכולת לחוות אותה בפועל. מי שבאמת ינסה לחקור עד הקצה ייתקל בפרדוקסים של השכל, במושג האין שכל, ובמצבים שבהם טוב ורע מתערבבים. יש אנשים שהמסע הזה מושך אותם והם ממשיכים קדימה, ויש כאלו שמעדיפים לשחק במשחק הרגיל של חיפוש מטרה ותוצאה, ולהסתפק בתחושת ההנאה הכנה שיש בפעולה בהווה, גם אם היא מלווה בציפייה לתוצאה.
איך לסכם את הדרך האישית?
כל אחד רשאי לבחון האם ברצונו להעמיק לחקור את מקור האינטרס, האם הוא רוצה להגיע לחוויה של פעולה שלמה שעומדת בפני עצמה, או לחוות בדרך מאוזנת גם את ההתלהבות מהעשייה וגם את הסיפוק במילוי האינטרס. הדרך הפשוטה יותר היא לנסות למזג את שני העולמות: מצד אחד להיות נוכח בפעולה וליהנות ממנה, ומצד שני לקבל את העובדה שכמעט תמיד אנחנו מונעים גם מרצון לתוצאה עתידית כלשהי.
- הבנה עמוקה של רצון מול חוסר רצון
- הבדלים בין שכל לאין שכל
- פרדוקסים על השגת שלמות מוחלטת
- דרכים להתמודד עם הצורך בתוצאה עתידית
- חקירה עצמית של חוויית הטוב והרע
שאלה: איך אפשר להגיע למצב שכול דבר הוא בפני עצמו, ללא כל אינטרס?
אליעד: אפשרות אחת זה להיפטר מהאינטרס, אפשרות שנייה זה למלא את האינטרס שלך בכל דבר.
למשל את רוצה להכין סלט, אז את קמה מהכסא, הולכת למטבח, פותחת את המקרר וכו'... יש כאן הרבה פעולות. ואת רוצה להגיע למצב שכול פעולה עשית אותה כדי לעשות אותה.
אז בואי נראה אם בכלל יש אפשרות כזאת.
אפשרות אחת היא שלא יהיה לך שום אינטרס, ואם את בכל זאת מחליטה לעשות משהו, אז את עושה אותו ללא אינטרס. שאת עושה את הדבר למען הדבר, הדבר עצמו הוא האינטרס.
שאלה: זה לא אינטרס?
אליעד: האדם עושה משהו למען לעתיד, זאת הכוונה שמה שאתה עושה זה בגלל אינטרס. כל פעולה שאתה עושה אותה, אתה עושה אותה בגלל מה שיקרה ברגע הבא. אתה עושה פעולה כדי שברגע הבא יהיה משהו שונה מעכשיו.
אבל אתה לא עושה את הפעולה בגלל שאתה רוצה לעשות את הפעולה.
אם היו אומרים לך שבעוד רגע אתה נעלם, האם היית ממשיך לעשות פעולות?
אם למשל היו אומרים לך שעוד שנייה התודעה שלך נעלמת, ואז את רוצה להזיז את הכסא, שנייה לפני שאת נעלמת. מה זה אומר על הפעולה? שהיא הייתה כל כך חשובה לך, שלפני שאת נעלמת זה הדבר הכי חשוב.
מי שעושה פעולות ברמה כזאת, הוא תמיד מרוצה במאה אחוז, כי כל פעולה שהוא עושה הוא מרוצה ממנה במאה אחוז, ולא מחכה לרגע הבא.
למשל אדם מזיז את הכסא כדי שמישהו אחר יוכל לשבת עליו, אבל מה האדם רוצה בסוף, הוא לא מגיע לסוף.
שאלה: למשל רקדן, רוקד בשביל הריקוד עכשיו.
אליעד: ולמה הוא רוקד עכשיו? כי זה עושה לו טוב.
האדם יכול לחשוב רק מחשבה אחת ברגע אחד, כשאתה אומר שהוא נהנה מעצם הריקוד, זה קורה בשני רגעים.
מה זה ריקוד? למשל להזיז את הרגל שמאלה, ואז המוח מקבל את האינפורמציה שהרגל זזה ואז באה המחשבה, איזה כיף לי.
יש דברים שקורים מעצמם.
אבל אם אתה עושה את הפעולה, בשנייה שהמוח שלך מרוכז במה שאתה עושה, בשנייה לאחר מכן אתה נהנה מזה שעשית. אבל זה קורה שנייה אחרי ולא תוך כדי הריכוז בריקוד.
אתה עושה ולאחר מכן נהנה מהעשייה, זה לא באותו זמן, זה בשתי שניות.
כשאדם עושה ומתרכז בעשייה, הוא אפילו לא מרוכז בתחושות, אלא רק בעשייה. ואז המוח בודק איזו תחושה עולה, ואז המוח שוב בודק האם אני רוצה את התחושה או לא רוצה אותה. ואם הוא רוצה אותה טוב לו, אבל זה בכמה רגעים שונים, זה לא בדיוק באותה שנייה.
ונגיד שזה באותו רגע, הרקדן רוקד בגלל התחושה הטובה שתהיה לו מהריקוד. זאת אומרת שהוא לא רוקד למען הריקוד אלא למען התחושה שתהיה לו בגלל הריקוד.
האדם לא נהנה מהריקוד עצמו.
ליהנות מעצם העשייה, פירושו להפוך את האפשרי למחוייב.
אם היו אומרים לך שזה הרגע האחרון בחיים שלך, ואומרים לך לזוז ימינה, אז תשאל מה זה יתן לי? שתהיה בצד ימין.
אם היו אומרים לרקדן, תזיז את הרגל ימינה בלי שזה יתן לאף אחד כלום, האם הוא היה מזיז את הרגל ימינה? לא, זה אומר שהוא לא חווה את הריקוד כמושלם, אלא הריקוד משמש אותו למשהו נוסף.
עצם זה שאומרים שהרקדן נהנה לרקוד, זה כבר אומר שהרקדן לא רוקד סתם, אלא יש לו אינטרס ליהנות.
לעשות משהו למען העשייה, פירושו אני רוצה לרקוד ללא שום סיבה. בלי קשר אם אני יהנה או יסבול או אם זה יתן לי משהו או למישהו אחר. אני רוקד כי ככה אני רוצה וזהו. וזה לא קשור לשום דבר שהיה ולא לשום דבר שיהיה, ולא כלפי ולא כלפי מישהו אחר.
אם אני מזיז את היד כדי לכתוב, אני מזיז בגלל אינטרס.
אך אם אני סתם מזיז את היד, סתם כי בא לי להזיז אותה, הפעולה בפני עצמה.
שאלה: אז זה סתמי.
אליעד: לא, מה פתאום סתמי, יש לו מאה אחוז משמעות.
אז איך עושים ללא אינטרס.
אם לא חסר לך שום דבר, בשום צורה שהיא, ואת בכל זאת עושה דברים.
שאלה: אך זה תמיד מתוך רצון.
אליעד: לא, זה ללא רצון, ואם זה מתוך רצון, זה מתוך רצון ללא חיסרון.
שאלה: האם יש דבר כזה?
אליעד: אם יש דבר כזה, אז יש אפשרות לעשות ללא אינטרס.
שאלה: למה לעשות דברים רק לשם עשייה?
אליעד: האם אתה לא יכול לראות את השלמות בפעולה עצמה? אני מזיז את היד, סתם ככה, כי אני חושב שזה יהיה מושלם אם היד שלי תהיה שם. המציאות הכי טובה בעולם זה שהיד שלי נמצאת פה.
שאלה: אז האם פעולה לשמה זה בגלל שאני רוצה להרגיש שלמות?
אליעד: לא, זה - שלמות המציאות היא הפעולה.
ואז יש בעיה יותר קשה, שאם אתה עושה פעולה לשמה, למה אחר כך החלפת אותה?
אם הזזת את היד, ואתה חווה שזאת הפעולה המושלמת, אז למה אחר כך הזזת אותה למקום אחר? חשבנו שהפעולה הראשונה הייתה מושלמת, אז מדוע חפשת פעולה מושלמת אחרת?
אני אומר שיש כאן פרדוקס, כי אם אתה אומר שכול פעולה מושלמת בפני עצמה, זה עוד אפשר להגיד שזה הגיוני.
אני למשל חושב שתכלית המציאות זה להזיז את היד ימינה, אז אם זה כל כך מושלם בעיניך, אז למה שינית שוב את התנוחה?
אם הלב שלך לא מצליח בראש שלך לעשות סדר, אם זה מושלם בעיני, למה אני משנה, אז אתה לא יכול לחוות את חוויה הזאת.
שאלה: זה כמו להגיד איך היש נוצר מכלום.
אליעד: נכון, כמעט.
בסופו של דבר, לעשות פעולה לשמה, זה עוד הגיוני, אבל לעשות פעולות לשם הפעולה זה לא הגיוני.
שאלה: למה לא?
אליעד: כי אתה בעצם אומר שיש יותר משלמות אחת.
לעשות פעולה לשמה, זה לעשות פעולה שהיא שיא השלמות של המציאות.
למשל כל פעולה שתעשי, תחווי שזאת המציאות המושלמת.
ואז זה יתחיל להציק לך, שתחשבי, שאם זה מושלם, מדוע אני משנה.
לחוות שמשהו מושלם, זה לחוות שכול מה שאתה רוצה זה את הדבר עצמו, שהוא חווה אושר אבסולוטי שכול הרצונות שלו התמלאו.
אז אולי האדם יכול אולי פעם אחת בחיים שלו להגיע למצב שהוא עושה את הפעולה למען הפעולה.
יש רק דרך אחת לעשות פעולות לשמן, למרות שבתכלס אפילו פעולה אחת אי אפשר לעשות לשמה. למה? כי פעולה זה משמעות סופית, ולשמה זה אין סופית ולכן אי אפשר לעשות פעולה לשמה.
אבל יש דבר שנקרא אין שכל, מעבר ליש ולאין, שם הכל אפשרי.
ושם אפשר לחשוב שזה מושלם, ושגם ההוא מושלם. אמנם זה לא הגיוני, כי אם זה מושלם איך זה שגם ההוא מושלם?
אז תגיד גם זה מושלם וגם זה מושלם, אבל זה מראה שלא הבנת מה פירוש המילה מושלם. מושלם פירושו שלם, להגיד זה מושלם, זה כשלעצמו לא יכול להיות מושלם, כי המילה "זה" פירושו לא מושלם.
אם "זה" היה שלם, מושלם פירושו המציאות, יש רק דבר אחד מושלם וזה המציאות כמציאות היא מושלמת, וכל השאר זה חלקים שלה. להגיד שהמחברת מושלמת זה להגיד שהמחברת היא המציאות האין סופית, אבל האם המחברת היא המציאות האין סופית? המחברת זה צמצום, והמושלם הוא האין סוף.
בשכל אי אפשר להגיד שזה מושלם וזה מושלם, ואפילו אי אפשר להגיד על דבר אחד שהוא מושלם, כי כל דבר הוא צמצום.
אבל באין שכל, אתה יכול להגיד שהמחברת מושלמת, וגם דבר אחר מושלם. המחברת שווה סך כל הדברים, וכך כל דבר אחר. איך זה יכול להיות? ככה זה.
אבל מה הצרה, שאם אתה באין שכל, יכול להיות שאתה עושה דבר לשמו, ותוך כדי שאתה עושה אותו לשמו, אתה לא רוצה לעשות אותו.
בשכל, האדם אומר שאם הוא עושה משהו לשמו אז הוא חווה אושר.
אבל באין שכל, מרוב שאין היגיון, את יכולה להגיע למצב שגם תרצי וגם לא תרצי.
רק באין שכל את יכולה לעשות פעולה בשביל הפעולה עצמה, אבל באין שכל, את יכולה להגיע למצב, שתוך כדי שאת עושה פעולה לשמה, את גם מאה אחוז לא רוצה לעשות את הפעולה כי את לא רוצה לעשות אותה.
את גם מאה אחוז רוצה לעשות את הפעולה הזאת, וגם מאה אחוז לא רוצה לעשות את הפעולה הזאת, בו זמנית.
בשכל יש היגיון, של רוצה או לא רוצה, אבל באין שכל אין את ההיגיון של רוצה או לא רוצה, ואז כאשר אין היגיון של רוצה או לא רוצה, אז אתה יכול במכה אחת גם לרצות לעשות את הפעולה וגם לא לרצות לעשות את הפעולה במאה אחוז בו זמנית.
באין שכל, הטוב והרע הם אחרים, כי אין גבולות ברורים ביניהם. הטוב הוא גם רע וגם קצת רע וגם טוב ורע ולהפך.
שאלה: האם אתה ממליץ להגיע לאין שכל?
אליעד: מצד השכל יש יתרונות וחסרונות.
ומצד האין שכל, אני לא יודע מה שאלת.
יש שני חוקי משחק.
יש משחק של טוב ורע, ויש משחק של אין הבדל בין טוב לרע.
במשחק של הטוב והרע, זה המשחק של השכל, כדי להרגיש טוב, אתה לפני זה צריך להרגיש רע. אי אפשר ליהנות בלי לסבול.
ואז האדם אומר שהוא רוצה טוב בלי רע.
ואז הוא יוצא מהשכל, וכאשר הוא יוצא מהשכל, אז התודעה שלו יכולה לחוות דבר והיפוכו בו זמנית. ואם אתה יכול לחוות דבר והיפוכו בו זמנית, אז אתה יכול לחוות טוב מבלי שיהיה רע. ואז אתה יכול להגיע למצב שכול הזמן טוב לך.
אבל יש כאן בעיה קשה, כי פה בשכל, כאשר טוב לך אז טוב לך.
אבל באין שכל, יתכן שמצד אחד תמיד טוב לך, אבל מצד שני אתה מגיע לצרה כל כך גדולה, שכשאפילו טוב לך לא באמת טוב לך. ולמזלך הגרוע אתה לא יכול שיהיה לך יותר טוב, כי כבר טוב לך.
באין שכל, אם רע לך ואתה רוצה לעשות משהו שישמח אותך, אתה לא יכול, כי אתה כבר שמח במאה אחוז.
בקיצור באין שכל יש הכל.
אני רוצה לחדד את העניין.
המוח שלך לא יכול לחוות דבר שלם בשלמות אין סופית. המוח לא יכול לתפוס שום צורה בעולם בגודל אין סופי. ולכן לא יכול להיות שתחשוב שמשהו מושלם, כי אתה לא יכול לדמיין משהו מושלם.
המוח לא יכול לתפוס אין סוף, המוח לא יכול לתפוס שלמות, ולכן הוא לא יכול לעולם לתייג את השלמות על צורה, ולכן לא יכול להיות שהאדם עושה צורה בגלל שהוא חושב שהיא מושלמת, כי המוח לא יכול לתפוס שלמות.
שאלה: איך להגיע לאין סוף?
אליעד: קח דבר אחד, ותחקור אותו עד לעומק אין סופי, ואז תפגוש את האין סוף.
אם תגיעי למצב שבו את יכולה לדמיין את כל המקום וכל הזמן בבת אחת, אז תוכלי לעשות פעולה מושלמת.
יש כאן מהלך יפה, בשכל אתה רואה בעיה, ומנסה לפתור אותה באין שכל, אבל אתה לא יודע מראש את העלויות של זה שתפתור את הבעיה השיכלית דרך האין שכל.
כי אם תפתור בעיה שיכלית באין שכל, עכשיו גם קבלת את החסרונות של האין שכל.
וכל מה שאני אומר זה רק זווית מסויימת של האין שכל.
כי יש אין שכל מסויים שבו אין יתרונות ואין חסרונות. והאם זה יתרון או חיסרון? זוהי שאלה מעניינת.
אליעד: אפשרות אחת זה להיפטר מהאינטרס, אפשרות שנייה זה למלא את האינטרס שלך בכל דבר.
למשל את רוצה להכין סלט, אז את קמה מהכסא, הולכת למטבח, פותחת את המקרר וכו'... יש כאן הרבה פעולות. ואת רוצה להגיע למצב שכול פעולה עשית אותה כדי לעשות אותה.
אז בואי נראה אם בכלל יש אפשרות כזאת.
אפשרות אחת היא שלא יהיה לך שום אינטרס, ואם את בכל זאת מחליטה לעשות משהו, אז את עושה אותו ללא אינטרס. שאת עושה את הדבר למען הדבר, הדבר עצמו הוא האינטרס.
שאלה: זה לא אינטרס?
אליעד: האדם עושה משהו למען לעתיד, זאת הכוונה שמה שאתה עושה זה בגלל אינטרס. כל פעולה שאתה עושה אותה, אתה עושה אותה בגלל מה שיקרה ברגע הבא. אתה עושה פעולה כדי שברגע הבא יהיה משהו שונה מעכשיו.
אבל אתה לא עושה את הפעולה בגלל שאתה רוצה לעשות את הפעולה.
אם היו אומרים לך שבעוד רגע אתה נעלם, האם היית ממשיך לעשות פעולות?
אם למשל היו אומרים לך שעוד שנייה התודעה שלך נעלמת, ואז את רוצה להזיז את הכסא, שנייה לפני שאת נעלמת. מה זה אומר על הפעולה? שהיא הייתה כל כך חשובה לך, שלפני שאת נעלמת זה הדבר הכי חשוב.
מי שעושה פעולות ברמה כזאת, הוא תמיד מרוצה במאה אחוז, כי כל פעולה שהוא עושה הוא מרוצה ממנה במאה אחוז, ולא מחכה לרגע הבא.
למשל אדם מזיז את הכסא כדי שמישהו אחר יוכל לשבת עליו, אבל מה האדם רוצה בסוף, הוא לא מגיע לסוף.
שאלה: למשל רקדן, רוקד בשביל הריקוד עכשיו.
אליעד: ולמה הוא רוקד עכשיו? כי זה עושה לו טוב.
האדם יכול לחשוב רק מחשבה אחת ברגע אחד, כשאתה אומר שהוא נהנה מעצם הריקוד, זה קורה בשני רגעים.
מה זה ריקוד? למשל להזיז את הרגל שמאלה, ואז המוח מקבל את האינפורמציה שהרגל זזה ואז באה המחשבה, איזה כיף לי.
יש דברים שקורים מעצמם.
אבל אם אתה עושה את הפעולה, בשנייה שהמוח שלך מרוכז במה שאתה עושה, בשנייה לאחר מכן אתה נהנה מזה שעשית. אבל זה קורה שנייה אחרי ולא תוך כדי הריכוז בריקוד.
אתה עושה ולאחר מכן נהנה מהעשייה, זה לא באותו זמן, זה בשתי שניות.
כשאדם עושה ומתרכז בעשייה, הוא אפילו לא מרוכז בתחושות, אלא רק בעשייה. ואז המוח בודק איזו תחושה עולה, ואז המוח שוב בודק האם אני רוצה את התחושה או לא רוצה אותה. ואם הוא רוצה אותה טוב לו, אבל זה בכמה רגעים שונים, זה לא בדיוק באותה שנייה.
ונגיד שזה באותו רגע, הרקדן רוקד בגלל התחושה הטובה שתהיה לו מהריקוד. זאת אומרת שהוא לא רוקד למען הריקוד אלא למען התחושה שתהיה לו בגלל הריקוד.
האדם לא נהנה מהריקוד עצמו.
ליהנות מעצם העשייה, פירושו להפוך את האפשרי למחוייב.
אם היו אומרים לך שזה הרגע האחרון בחיים שלך, ואומרים לך לזוז ימינה, אז תשאל מה זה יתן לי? שתהיה בצד ימין.
אם היו אומרים לרקדן, תזיז את הרגל ימינה בלי שזה יתן לאף אחד כלום, האם הוא היה מזיז את הרגל ימינה? לא, זה אומר שהוא לא חווה את הריקוד כמושלם, אלא הריקוד משמש אותו למשהו נוסף.
עצם זה שאומרים שהרקדן נהנה לרקוד, זה כבר אומר שהרקדן לא רוקד סתם, אלא יש לו אינטרס ליהנות.
לעשות משהו למען העשייה, פירושו אני רוצה לרקוד ללא שום סיבה. בלי קשר אם אני יהנה או יסבול או אם זה יתן לי משהו או למישהו אחר. אני רוקד כי ככה אני רוצה וזהו. וזה לא קשור לשום דבר שהיה ולא לשום דבר שיהיה, ולא כלפי ולא כלפי מישהו אחר.
אם אני מזיז את היד כדי לכתוב, אני מזיז בגלל אינטרס.
אך אם אני סתם מזיז את היד, סתם כי בא לי להזיז אותה, הפעולה בפני עצמה.
שאלה: אז זה סתמי.
אליעד: לא, מה פתאום סתמי, יש לו מאה אחוז משמעות.
אז איך עושים ללא אינטרס.
אם לא חסר לך שום דבר, בשום צורה שהיא, ואת בכל זאת עושה דברים.
שאלה: אך זה תמיד מתוך רצון.
אליעד: לא, זה ללא רצון, ואם זה מתוך רצון, זה מתוך רצון ללא חיסרון.
שאלה: האם יש דבר כזה?
אליעד: אם יש דבר כזה, אז יש אפשרות לעשות ללא אינטרס.
שאלה: למה לעשות דברים רק לשם עשייה?
אליעד: האם אתה לא יכול לראות את השלמות בפעולה עצמה? אני מזיז את היד, סתם ככה, כי אני חושב שזה יהיה מושלם אם היד שלי תהיה שם. המציאות הכי טובה בעולם זה שהיד שלי נמצאת פה.
שאלה: אז האם פעולה לשמה זה בגלל שאני רוצה להרגיש שלמות?
אליעד: לא, זה - שלמות המציאות היא הפעולה.
ואז יש בעיה יותר קשה, שאם אתה עושה פעולה לשמה, למה אחר כך החלפת אותה?
אם הזזת את היד, ואתה חווה שזאת הפעולה המושלמת, אז למה אחר כך הזזת אותה למקום אחר? חשבנו שהפעולה הראשונה הייתה מושלמת, אז מדוע חפשת פעולה מושלמת אחרת?
אני אומר שיש כאן פרדוקס, כי אם אתה אומר שכול פעולה מושלמת בפני עצמה, זה עוד אפשר להגיד שזה הגיוני.
אני למשל חושב שתכלית המציאות זה להזיז את היד ימינה, אז אם זה כל כך מושלם בעיניך, אז למה שינית שוב את התנוחה?
אם הלב שלך לא מצליח בראש שלך לעשות סדר, אם זה מושלם בעיני, למה אני משנה, אז אתה לא יכול לחוות את חוויה הזאת.
שאלה: זה כמו להגיד איך היש נוצר מכלום.
אליעד: נכון, כמעט.
בסופו של דבר, לעשות פעולה לשמה, זה עוד הגיוני, אבל לעשות פעולות לשם הפעולה זה לא הגיוני.
שאלה: למה לא?
אליעד: כי אתה בעצם אומר שיש יותר משלמות אחת.
לעשות פעולה לשמה, זה לעשות פעולה שהיא שיא השלמות של המציאות.
למשל כל פעולה שתעשי, תחווי שזאת המציאות המושלמת.
ואז זה יתחיל להציק לך, שתחשבי, שאם זה מושלם, מדוע אני משנה.
לחוות שמשהו מושלם, זה לחוות שכול מה שאתה רוצה זה את הדבר עצמו, שהוא חווה אושר אבסולוטי שכול הרצונות שלו התמלאו.
אז אולי האדם יכול אולי פעם אחת בחיים שלו להגיע למצב שהוא עושה את הפעולה למען הפעולה.
יש רק דרך אחת לעשות פעולות לשמן, למרות שבתכלס אפילו פעולה אחת אי אפשר לעשות לשמה. למה? כי פעולה זה משמעות סופית, ולשמה זה אין סופית ולכן אי אפשר לעשות פעולה לשמה.
אבל יש דבר שנקרא אין שכל, מעבר ליש ולאין, שם הכל אפשרי.
ושם אפשר לחשוב שזה מושלם, ושגם ההוא מושלם. אמנם זה לא הגיוני, כי אם זה מושלם איך זה שגם ההוא מושלם?
אז תגיד גם זה מושלם וגם זה מושלם, אבל זה מראה שלא הבנת מה פירוש המילה מושלם. מושלם פירושו שלם, להגיד זה מושלם, זה כשלעצמו לא יכול להיות מושלם, כי המילה "זה" פירושו לא מושלם.
אם "זה" היה שלם, מושלם פירושו המציאות, יש רק דבר אחד מושלם וזה המציאות כמציאות היא מושלמת, וכל השאר זה חלקים שלה. להגיד שהמחברת מושלמת זה להגיד שהמחברת היא המציאות האין סופית, אבל האם המחברת היא המציאות האין סופית? המחברת זה צמצום, והמושלם הוא האין סוף.
בשכל אי אפשר להגיד שזה מושלם וזה מושלם, ואפילו אי אפשר להגיד על דבר אחד שהוא מושלם, כי כל דבר הוא צמצום.
אבל באין שכל, אתה יכול להגיד שהמחברת מושלמת, וגם דבר אחר מושלם. המחברת שווה סך כל הדברים, וכך כל דבר אחר. איך זה יכול להיות? ככה זה.
אבל מה הצרה, שאם אתה באין שכל, יכול להיות שאתה עושה דבר לשמו, ותוך כדי שאתה עושה אותו לשמו, אתה לא רוצה לעשות אותו.
בשכל, האדם אומר שאם הוא עושה משהו לשמו אז הוא חווה אושר.
אבל באין שכל, מרוב שאין היגיון, את יכולה להגיע למצב שגם תרצי וגם לא תרצי.
רק באין שכל את יכולה לעשות פעולה בשביל הפעולה עצמה, אבל באין שכל, את יכולה להגיע למצב, שתוך כדי שאת עושה פעולה לשמה, את גם מאה אחוז לא רוצה לעשות את הפעולה כי את לא רוצה לעשות אותה.
את גם מאה אחוז רוצה לעשות את הפעולה הזאת, וגם מאה אחוז לא רוצה לעשות את הפעולה הזאת, בו זמנית.
בשכל יש היגיון, של רוצה או לא רוצה, אבל באין שכל אין את ההיגיון של רוצה או לא רוצה, ואז כאשר אין היגיון של רוצה או לא רוצה, אז אתה יכול במכה אחת גם לרצות לעשות את הפעולה וגם לא לרצות לעשות את הפעולה במאה אחוז בו זמנית.
באין שכל, הטוב והרע הם אחרים, כי אין גבולות ברורים ביניהם. הטוב הוא גם רע וגם קצת רע וגם טוב ורע ולהפך.
שאלה: האם אתה ממליץ להגיע לאין שכל?
אליעד: מצד השכל יש יתרונות וחסרונות.
ומצד האין שכל, אני לא יודע מה שאלת.
יש שני חוקי משחק.
יש משחק של טוב ורע, ויש משחק של אין הבדל בין טוב לרע.
במשחק של הטוב והרע, זה המשחק של השכל, כדי להרגיש טוב, אתה לפני זה צריך להרגיש רע. אי אפשר ליהנות בלי לסבול.
ואז האדם אומר שהוא רוצה טוב בלי רע.
ואז הוא יוצא מהשכל, וכאשר הוא יוצא מהשכל, אז התודעה שלו יכולה לחוות דבר והיפוכו בו זמנית. ואם אתה יכול לחוות דבר והיפוכו בו זמנית, אז אתה יכול לחוות טוב מבלי שיהיה רע. ואז אתה יכול להגיע למצב שכול הזמן טוב לך.
אבל יש כאן בעיה קשה, כי פה בשכל, כאשר טוב לך אז טוב לך.
אבל באין שכל, יתכן שמצד אחד תמיד טוב לך, אבל מצד שני אתה מגיע לצרה כל כך גדולה, שכשאפילו טוב לך לא באמת טוב לך. ולמזלך הגרוע אתה לא יכול שיהיה לך יותר טוב, כי כבר טוב לך.
באין שכל, אם רע לך ואתה רוצה לעשות משהו שישמח אותך, אתה לא יכול, כי אתה כבר שמח במאה אחוז.
בקיצור באין שכל יש הכל.
אני רוצה לחדד את העניין.
המוח שלך לא יכול לחוות דבר שלם בשלמות אין סופית. המוח לא יכול לתפוס שום צורה בעולם בגודל אין סופי. ולכן לא יכול להיות שתחשוב שמשהו מושלם, כי אתה לא יכול לדמיין משהו מושלם.
המוח לא יכול לתפוס אין סוף, המוח לא יכול לתפוס שלמות, ולכן הוא לא יכול לעולם לתייג את השלמות על צורה, ולכן לא יכול להיות שהאדם עושה צורה בגלל שהוא חושב שהיא מושלמת, כי המוח לא יכול לתפוס שלמות.
שאלה: איך להגיע לאין סוף?
אליעד: קח דבר אחד, ותחקור אותו עד לעומק אין סופי, ואז תפגוש את האין סוף.
אם תגיעי למצב שבו את יכולה לדמיין את כל המקום וכל הזמן בבת אחת, אז תוכלי לעשות פעולה מושלמת.
יש כאן מהלך יפה, בשכל אתה רואה בעיה, ומנסה לפתור אותה באין שכל, אבל אתה לא יודע מראש את העלויות של זה שתפתור את הבעיה השיכלית דרך האין שכל.
כי אם תפתור בעיה שיכלית באין שכל, עכשיו גם קבלת את החסרונות של האין שכל.
וכל מה שאני אומר זה רק זווית מסויימת של האין שכל.
כי יש אין שכל מסויים שבו אין יתרונות ואין חסרונות. והאם זה יתרון או חיסרון? זוהי שאלה מעניינת.
050-3331-331