והעניין הוא, כי האדם מנסה לחיות טוב. וכדי לחיות טוב, לשם כך אין לאדם ברירה והוא מוכרח להבין את המציאות שלנו. כי בלי להבין את מנגנון המציאות, האדם לא יכול להשתמש, באפשרויות שהמציאות נותנת לו להיות מאושר.
ומצד האמת, הבנת מנגנון המציאות, היא עצמה האושר. כי ברגע שהאדם מבין את המציאות, הוא מאושר, מיד וללא כל מאמץ, והוא לא צריך לעשות שום דבר, כדי להיות מאושר.
כי חיפוש האושר וחיפוש הטוב של האדם שגורם לו להרגיש רע, הוא רק משום שהאדם לא מבין את המציאות. כי למציאות יש סיבה טובה באמת, למה היא כפי מה שהיא. וכאשר האדם לא מבין את הסיבה הטובה של המציאות, אז ממילא הוא מרגיש רע, ומחפש להיות מאושר. ותכף כאשר האדם מבין את מנגנון המציאות באמת, הוא מאושר מיד. משום, שהוא מבין את הסיבה הטובה של המציאות, וחווה אותה בלי שום מאמץ.
והמציאות, שלמה עם עצמה בשלמות. ומי שמבין את המציאות בשלמות, גם הוא הופך להיות שלם איתה בשלמות.
והנה, הבנת המציאות, תלויה ביכולת ההבנה השכלית / הרגשית של האדם. ואם מנגנון התפישה של האדם הוא פגום, הרי שלא ניתן באמצעותו להבין את המציאות באמת. כי מי שהוא משוגע, הוא לא יכול להבין בשיגעון שלו, את השכל של החכם האמיתי (אא"כ הוא ירפא את עצמו. ואיך? וכולי).
וזה בעצם אומר, שלפני שהאדם מנסה להבין את המציאות, עליו לברר ראשית כל, האם בכלל ההיגיון שלו, הוא אכן אמיתי? או שמא, הוא רק שיגעון שנראה כהיגיון?
כי מצד האמת, השכל של האדם הוא שגוי. ולמה שגוי? כי השכל של האדם מקבל את החיות שלו, מהטעות של האמונה. והכוונה היא, כי כל התפישה של השכל, מושתתת על זה, שהשכל תופש את ההפכים של היש והאין, כשני דברים שונים. שזה עצמו מושתת על אמונה בלבד, בלי שום שכל.
השכל מבוסס על הלוגיקה והלוגיקה מבוססת על כלום. האדם מנסה להבין את המציאות באמצעות השכל, שמאמין בלוגיקה, שזו אמונה בלבד. וכך נמנע מהאדם להבין מציאות שאינה בהכרח לוגית.
ולאדם כ"כ ברור שהיש והאין אלו שני ניגודים שונים, שזו מהות הלוגיקה, עד שהאדם לא מבין כלל, מה החידוש בכך שהיש והאין הם אחד. כי זה נראה לאדם דבר כ"כ טבעי, עד שהאדם לא מסוגל לחשוב על כך, שהדבר והיפוכו הם בכלל דבר אחד ממש, ושרק בעיני השכל השגוי, זה נראה כשני דברים שונים ועוד הפוכים. למרות שבאמת, הם דבר אחד ממש.
והשכל של האדם, הוא כולו מבוסס על האמונה השקרית. שהאדם מאמין לעצמו ולתפישה שלו, שאומרת שהיש והאין נפרדים זה מזה. למרות שבאמת, אין שום הבדל בין הנפרדות שלהם, לבין האחדות שלהם. כי מצד השכל האמיתי של המציאות, מנקודת המבט של השכל של אלוהים האמיתי, מנקודת המבט הזאת, היש והאין הם נפרדים אחד מהשני, אבל הם גם בו זמנית ממש, ישות אחת ממש. ואין שום הפרדה ויש אחדות מלאה, בין הנפרדות שלהם, לבין האחדות שלהם.
כי המקום והזמן וכל הנפרדות, הכל קיים, גם בתוך הכלום. וגם שם יש נפרדות מלאה ממש. אלא ששם למרות הנפרדות, הכל גם אחד ממש. ושם בשכל העליון, שמשקף את תפישת המציאות, כפי מה שהיא באמת, שם אין שום הפרדה, בין הפרדה לבין אחדות.
ובטרם האדם חוקר את המציאות ומנסה להבין אותה בשכלו, על האדם לחקור ולנסות להבין, האם בכלל שכלו הוא אכן כלי בדיקה תקין? או שמא, הוא רק שיגעון מבחינה אובייקטיבית, וממילא כל מסקנות המחקר שיביא השכל, הן כולן טעות? משום שהמשוגע, לעולם הוא לא יכול להשיג השגה של אמת בשלמות. והוא יכול אולי להאמין בדבר של אמת, אך לא באמת להבין אותו.
וכל אמונה, היא פשע, ורק ההבנה יוצרת חוויה. ולכן, בלי שהשכל של האדם יהיה תקין, לא תהיה הבנה, ולא תהיה חוויה. ואם רק האמנת בכך, שהכל מושלם, לא תרגיש את זה בשלמות. אלא רק כאשר תבין את זה בשלמות.
וכיצד יחקור האדם, האם השכל שלו הוא תקין או לא? ולשם כך, על האדם להתבונן על מגבלות התפישה של השכל שלו. כי השכל, לא יכול לדוגמה, לתפוש בתוכו דברים, שהגודל שלהם הוא גודל אין סופי. והמציאות עצמה, יש בה ישויות שהן אין סופיות בגודלן. כגון המקום והזמן, שהגודל שלהם הוא אין סופי. והאדם לא יכול בבת אחת, לראות בעיני שכלו, את כל המקום והזמן בראיה אחת.
והאדם גם לא יכול לתפוש במחשבתו דבר והיפוכו בבת אחת. כגון לדוגמה, שהאדם לא יכול לחשוב על דבר שהוא בשלמות קיים, וגם בשלמות לא קיים, בו זמנית באותו המקום ובאותו הזמן. והאדם כן יכול לחשוב על ישות כזאת, אבל רק בשתי מחשבות שונות ובשני רגעים שונים. אבל האדם לא יכול לחשוב על ישות כזאת, בבת אחת ברגע אחד. כי השכל, לא יכול לתפוש דבר והיפוכו בבת אחת.
ועל האדם להבין, שכל ההבנות שלו, תלויות במגבלת התפישה האישית שלו. ועל האדם לשאול את עצמו, האם באמת מגבלות התפישה שלו אכן משקפות את האמת האובייקטיבית? כגון, האם זה שהשכל לא מסוגל להבין שהיש והאין הם דבר אחד, האם זה אומר, שהם לא יכולים להיות או שהם כבר, דבר אחד ממש?
כי אם מגבלות התפישה של השכל הן שגויות, אז ממילא כל התובנות של האדם, הן תובנות שאולי הן שקר. כי כל הלוגיקה כולה, היא מבוססת רק על מגבלות התפישה של האדם, שממנה נוצרו חוקי הלוגיקה. כגון, שדבר והיפוכו, אלו שני דברים שונים. וכיו"ב כל שאר חוקי הלוגיקה, שהם כולם מבוססים על מגבלות התפישה של האדם. שהן עצמן לא בהכרח משקפות את מצב המציאות באמת.
ובלי שיהיה ברור לאדם באופן מוחלט, מהי החוקיות של העולם שלנו, הוא לעולם לא יוכל להבין אותו באמת. והאדם יכול להתעקש כרצונו שהיש והאין הם שני הפכים ושהחיסרון חסר את השלמות, ולחטוא בחטא החמור מכל, שהוא חטא האמונה. דהיינו, להאמין לשכל, שאם הוא לא מבין משהו, אז הוא לא יכול להיות. והאדם יכול להתעקש כרצונו, שהשכל משקף את האמת, אבל זה לא יהפוך את המציאות להיות משוגעת כמוהו. כי המציאות לא כפופה לחוקי הלוגיקה, שנובעים ממגבלת השכל של האדם.
והאדם לעולם לא יבין את המציאות באמת, בשכל הפגום והמוגבל שלו, וממילא האדם לעולם יסבול. אבל מי שירצה את האמת באמת, הוא יקבל שכל חדש, ואיתו הוא כן יבין את המציאות.
ומי שיתבונן עם שכלו האנושי המוגבל על המציאות, יראה מיד, כי יש במציאות שלנו תופעות פרדוקסאליות, שאי אפשר בשום דרך להבין אותן בשכל האנושי. כי במציאות שלנו יש דברים, שאי אפשר להבין אותם, מחמת שחסר לאדם מידע כלשהו. אבל יש גם דברים, שאותם אי אפשר להבין, בשום דרך בעולם עם חוקי הלוגיקה.
כי יש דברים, שהאדם כן מבין אותם, אבל הוא לא מבין ולא יכול להבין, כיצד הם קיימים, למרות שבאמת הם כן קיימים. כמו לדוגמה העניין של מהות המציאות והיש. שמהות היש, היא האין, והם ישות אחת ממש. כי היש נמצא בתוך המקום והזמן, שמהותם, חסרה את הצורה שלהם, והיא כלום ממש, שהוא ההוויה של המקום והזמן ושל כל מה שישנו בתוך המקום והזמן.
ויש מציאות אחת שמקיפה את הכל, ויש מצוי אחד ראשון, שקיומו מחויב ושאין שום אפשרות, שהוא לא יהיה קיים. ולא מדובר על דבר שהוא "ישנו". כי כל דבר שהוא ישנו, הוא יכול גם להיות איננו. אבל גם אם אין שום דבר במציאות, הרי שעדיין קיימת מציאות. ואין שום דרך בעולם, שלא יהיה קיים שום דבר כלל. כי המציאות תמיד קיימת (המציאות, היא אינה היקום והמקום והזמן. המציאות פירושו, הדבר שנמצא. והמקום והזמן נמצאים בתוך המציאות, שקיימת גם בלעדיהם). וגם אם אין מקום וזמן כלל, עדיין יש מציאות כלשהי.
ואיך שלא נסתכל על העניין, יש דבר אחד שממלא את כל הדברים כולם, גם את המקום ואת הזמן. וממלא את המקום ואת הזמן, פירושו שהוא לא תופס מקום וזמן, ושהוא בתוכם, בעומק, שהוא פנימי יותר מאשר הצורה שלהם. והדבר הזה, הוא גם מקיף את הכל. כי יש מציאות אחת, שבתוכה נמצא הכל. ואם יש שני דברים ושתי ישויות, הרי שיש משהו אחד שמחבר אותם במהותם, ללא הצורה החיצונית הנפרדת שלהם.
ולא יכולות להיות שתי ישויות חסרות כל צורה. משום שהן בעצם ישות אחת ממש. וכאשר בסוף התהליך, מורידים את כל הצורות, נשארים עם ישות חסרת כל צורה. ואז הכל מתאחד. כי כאשר הכל חסר כל צורה שהיא, הרי שאין זמן ומקום, והכל אחד ממש.
ומהות כל הדברים, היא אחת ממש. שיש דבר אחד, שממלא ומקיף את הכל, שהוא המכנה המשותף הרחב ביותר של כל הדברים כולם, והוא ההעדר המוחלט של כל הצורות באשר הן. ואע"פ שהמהות היא אחת, אעפ"כ ישנן ישויות, שהן נפרדות זו מזו בצורתן החיצונית, למרות שהכל זאת מהות אחת.
כי הצורות עצמן, הן "עשויות" מאותה המהות ומאותו החומר (הכלום) האחד. ומאותו חומר אחד ומאותה ישות אחת שאין בה שום נפרדות של צורות כלל, גם לא ברמת הפוטנציאל (שגם זו נפרדות), הישות האחת הזאת, מהווה צורות שונות זו מזו. וזהו דבר שהוא נגד השכל, שהמהות של המציאות, היא יש ואין בבת אחת (וכפי שכבר ביארתי עניין זה במקומות אחרים נוספים).
והרעיון הוא, שהשכל של האדם יכול להבין, שבמציאות שלנו, היש והאין מחוברים אחד לשני כישות אחת ממש, כי הם אחד ממש, כי הצורה ומהותה היא אחד ממש. ואין שום חיות לשום דבר, בלי מהותו של דבר. ולכן אין שום צורה כלל, אלא רק מהות. והמהות היא אחת, ואעפ"כ הצורות הן רבות. וזהו דבר שאינו נתפש בשכל של האדם, בשום דרך ובשום צורה.
וזה בעצם אומר, שביחס לשכל של האדם, המציאות היא משוגעת. כי השכל של האדם, לא מסוגל לתפוש בשום צורה, את השיגעון הזה של מהות המציאות. כי להרבה דברים במציאות ניתן לתת הסבר, אבל לא לעניין של אחדות ההפכים. כי חוסר ההבנה של האדם את אחדות ההפכים, לא נובעת מכך שחסר לאדם שכל, למצוא הסברים לעניין. אלא משום, שהשכל של האדם, נוגד את האפשרות שהמציאות תהיה כך, ואעפ"כ היא כך.
וכל דבר בעולם, מי שיחקור אותו עד סופו, יראה שכל ההפכים מתאחדים בו. כגון לדוגמה הסיבה והאקראיות, שהם נראים כהפכים ממש. אבל באמת, כאשר יש סיבה לכל דבר, שזאת שלמות הסיבתיות, וגם כאשר אין שום סיבה לשום דבר, שזאת שלמות האקראיות, הרי שבשני הקצוות האלו, כל אירוע קיים בזכות עצמו ממש, ואין שום הפרדה בין יש לבין אין סיבה. והסיבה וגם האקראיות והעדר הסיבה, הם בכלל דבר אחד ממש. שרק לאדם המוגבל שכלית, אלו נראים כשני דברים שונים.
והרעיון הוא, שמבחינת השכל של האדם, המציאות היא משוגעת. אבל האדם לא יכול להיות חכם, יותר מאשר המציאות. משום, שהוא חלק ממנה. ומגבלת השכל של האדם, היא לא מגבילה את האפשרויות של המציאות, שהן אין סופיות ושאין דבר שיגביל אותן. גם אם השכל, לא מסוגל לתפוש את כל האפשרויות כולן, כגון אחדות ההפכים.
והשכל של האדם, הוא לא יותר מאשר אפשרות תפישה אחת, מתוך אין סוף אפשרויות תפישה אפשריות, שיש במציאות. אך השכל, הוא רק אפשרות תפישה בלבד, והוא לא משקף את התפישה היחידה האפשרית של המציאות, והוא לא משקף את התפישה המוחלטת, של האמת האובייקטיבית של המציאות.
וכאשר האדם מבין בשכלו שיש במציאות שלנו, תופעות שהן נוגדות את יכולת התפישה של השכל, הרי שזה אומר באופן חד משמעי, שהשכל הנוכחי של האדם, הוא משוגע. והאדם יכול לטעון עד מחר, שהוא הנורמאלי והחכם, ושהמציאות היא המשוגעת. כמו שרוב בני האדם המוגבלים שכלית, חושבים. שהמציאות שלנו, היא משוגעת.
ובכל פעם שהאדם לא מבין את המציאות, הרי שזה רק משום שהוא מוגבל שכלית. כי אם היה לאדם את השכל של המציאות, הוא היה מבין אותה תמיד. ובכל פעם שהאדם לא מבין את המציאות, הרי שבכך הוא בעצם מכיל בתוכו את המחשבה, שהמציאות שלנו היא לא ברורה ומשוגעת. ומי שבעיניו המציאות היא משוגעת, הוא המשוגע. וכיו"ב, מי שחושב שאי אפשר להבין את אלוהים, כי השכל של אלוהים הוא נגד השכל שלנו, הרי שהוא מעיד על עצמו, שהוא מוגבל שכלית.
והמוגבלים שכלית, מנסים להחליף בתי כלא. אבל הם לא יכולים להחליף, את זה שהם בתוך בית כלא. והכוונה היא, שהאדם סובל, רק משום זה שהשכל שלו הוא מוגבל להבין את המציאות. שאז האדם לא חווה את הטוב של המציאות ולא מרוצה ממנה. והאדם המוגבל שכלית, מנסה כל הזמן להחליף את הצורות של המציאות. והוא לא מבין, שהוא לא יכול להחליף, את מהות הסבל שלו.
כי הסבל נוצר, בגלל הרצון. והרצון קיים, בגלל הקיום העצמי הנפרד, שיוצר תחושת חיסרון ורצון. והקיום העצמי הנפרד, נובע בגלל טעות האמונה. שהאדם מאמין לשכל ולתפישה האישית שלו, שלא מבינה שדבר והיפוכו זה אחד. ועד שהאדם לא יתרפא באמת...
ומצד האמת, הבנת מנגנון המציאות, היא עצמה האושר. כי ברגע שהאדם מבין את המציאות, הוא מאושר, מיד וללא כל מאמץ, והוא לא צריך לעשות שום דבר, כדי להיות מאושר.
כי חיפוש האושר וחיפוש הטוב של האדם שגורם לו להרגיש רע, הוא רק משום שהאדם לא מבין את המציאות. כי למציאות יש סיבה טובה באמת, למה היא כפי מה שהיא. וכאשר האדם לא מבין את הסיבה הטובה של המציאות, אז ממילא הוא מרגיש רע, ומחפש להיות מאושר. ותכף כאשר האדם מבין את מנגנון המציאות באמת, הוא מאושר מיד. משום, שהוא מבין את הסיבה הטובה של המציאות, וחווה אותה בלי שום מאמץ.
והמציאות, שלמה עם עצמה בשלמות. ומי שמבין את המציאות בשלמות, גם הוא הופך להיות שלם איתה בשלמות.
והנה, הבנת המציאות, תלויה ביכולת ההבנה השכלית / הרגשית של האדם. ואם מנגנון התפישה של האדם הוא פגום, הרי שלא ניתן באמצעותו להבין את המציאות באמת. כי מי שהוא משוגע, הוא לא יכול להבין בשיגעון שלו, את השכל של החכם האמיתי (אא"כ הוא ירפא את עצמו. ואיך? וכולי).
וזה בעצם אומר, שלפני שהאדם מנסה להבין את המציאות, עליו לברר ראשית כל, האם בכלל ההיגיון שלו, הוא אכן אמיתי? או שמא, הוא רק שיגעון שנראה כהיגיון?
כי מצד האמת, השכל של האדם הוא שגוי. ולמה שגוי? כי השכל של האדם מקבל את החיות שלו, מהטעות של האמונה. והכוונה היא, כי כל התפישה של השכל, מושתתת על זה, שהשכל תופש את ההפכים של היש והאין, כשני דברים שונים. שזה עצמו מושתת על אמונה בלבד, בלי שום שכל.
השכל מבוסס על הלוגיקה והלוגיקה מבוססת על כלום. האדם מנסה להבין את המציאות באמצעות השכל, שמאמין בלוגיקה, שזו אמונה בלבד. וכך נמנע מהאדם להבין מציאות שאינה בהכרח לוגית.
ולאדם כ"כ ברור שהיש והאין אלו שני ניגודים שונים, שזו מהות הלוגיקה, עד שהאדם לא מבין כלל, מה החידוש בכך שהיש והאין הם אחד. כי זה נראה לאדם דבר כ"כ טבעי, עד שהאדם לא מסוגל לחשוב על כך, שהדבר והיפוכו הם בכלל דבר אחד ממש, ושרק בעיני השכל השגוי, זה נראה כשני דברים שונים ועוד הפוכים. למרות שבאמת, הם דבר אחד ממש.
והשכל של האדם, הוא כולו מבוסס על האמונה השקרית. שהאדם מאמין לעצמו ולתפישה שלו, שאומרת שהיש והאין נפרדים זה מזה. למרות שבאמת, אין שום הבדל בין הנפרדות שלהם, לבין האחדות שלהם. כי מצד השכל האמיתי של המציאות, מנקודת המבט של השכל של אלוהים האמיתי, מנקודת המבט הזאת, היש והאין הם נפרדים אחד מהשני, אבל הם גם בו זמנית ממש, ישות אחת ממש. ואין שום הפרדה ויש אחדות מלאה, בין הנפרדות שלהם, לבין האחדות שלהם.
כי המקום והזמן וכל הנפרדות, הכל קיים, גם בתוך הכלום. וגם שם יש נפרדות מלאה ממש. אלא ששם למרות הנפרדות, הכל גם אחד ממש. ושם בשכל העליון, שמשקף את תפישת המציאות, כפי מה שהיא באמת, שם אין שום הפרדה, בין הפרדה לבין אחדות.
ובטרם האדם חוקר את המציאות ומנסה להבין אותה בשכלו, על האדם לחקור ולנסות להבין, האם בכלל שכלו הוא אכן כלי בדיקה תקין? או שמא, הוא רק שיגעון מבחינה אובייקטיבית, וממילא כל מסקנות המחקר שיביא השכל, הן כולן טעות? משום שהמשוגע, לעולם הוא לא יכול להשיג השגה של אמת בשלמות. והוא יכול אולי להאמין בדבר של אמת, אך לא באמת להבין אותו.
וכל אמונה, היא פשע, ורק ההבנה יוצרת חוויה. ולכן, בלי שהשכל של האדם יהיה תקין, לא תהיה הבנה, ולא תהיה חוויה. ואם רק האמנת בכך, שהכל מושלם, לא תרגיש את זה בשלמות. אלא רק כאשר תבין את זה בשלמות.
וכיצד יחקור האדם, האם השכל שלו הוא תקין או לא? ולשם כך, על האדם להתבונן על מגבלות התפישה של השכל שלו. כי השכל, לא יכול לדוגמה, לתפוש בתוכו דברים, שהגודל שלהם הוא גודל אין סופי. והמציאות עצמה, יש בה ישויות שהן אין סופיות בגודלן. כגון המקום והזמן, שהגודל שלהם הוא אין סופי. והאדם לא יכול בבת אחת, לראות בעיני שכלו, את כל המקום והזמן בראיה אחת.
והאדם גם לא יכול לתפוש במחשבתו דבר והיפוכו בבת אחת. כגון לדוגמה, שהאדם לא יכול לחשוב על דבר שהוא בשלמות קיים, וגם בשלמות לא קיים, בו זמנית באותו המקום ובאותו הזמן. והאדם כן יכול לחשוב על ישות כזאת, אבל רק בשתי מחשבות שונות ובשני רגעים שונים. אבל האדם לא יכול לחשוב על ישות כזאת, בבת אחת ברגע אחד. כי השכל, לא יכול לתפוש דבר והיפוכו בבת אחת.
ועל האדם להבין, שכל ההבנות שלו, תלויות במגבלת התפישה האישית שלו. ועל האדם לשאול את עצמו, האם באמת מגבלות התפישה שלו אכן משקפות את האמת האובייקטיבית? כגון, האם זה שהשכל לא מסוגל להבין שהיש והאין הם דבר אחד, האם זה אומר, שהם לא יכולים להיות או שהם כבר, דבר אחד ממש?
כי אם מגבלות התפישה של השכל הן שגויות, אז ממילא כל התובנות של האדם, הן תובנות שאולי הן שקר. כי כל הלוגיקה כולה, היא מבוססת רק על מגבלות התפישה של האדם, שממנה נוצרו חוקי הלוגיקה. כגון, שדבר והיפוכו, אלו שני דברים שונים. וכיו"ב כל שאר חוקי הלוגיקה, שהם כולם מבוססים על מגבלות התפישה של האדם. שהן עצמן לא בהכרח משקפות את מצב המציאות באמת.
ובלי שיהיה ברור לאדם באופן מוחלט, מהי החוקיות של העולם שלנו, הוא לעולם לא יוכל להבין אותו באמת. והאדם יכול להתעקש כרצונו שהיש והאין הם שני הפכים ושהחיסרון חסר את השלמות, ולחטוא בחטא החמור מכל, שהוא חטא האמונה. דהיינו, להאמין לשכל, שאם הוא לא מבין משהו, אז הוא לא יכול להיות. והאדם יכול להתעקש כרצונו, שהשכל משקף את האמת, אבל זה לא יהפוך את המציאות להיות משוגעת כמוהו. כי המציאות לא כפופה לחוקי הלוגיקה, שנובעים ממגבלת השכל של האדם.
והאדם לעולם לא יבין את המציאות באמת, בשכל הפגום והמוגבל שלו, וממילא האדם לעולם יסבול. אבל מי שירצה את האמת באמת, הוא יקבל שכל חדש, ואיתו הוא כן יבין את המציאות.
ומי שיתבונן עם שכלו האנושי המוגבל על המציאות, יראה מיד, כי יש במציאות שלנו תופעות פרדוקסאליות, שאי אפשר בשום דרך להבין אותן בשכל האנושי. כי במציאות שלנו יש דברים, שאי אפשר להבין אותם, מחמת שחסר לאדם מידע כלשהו. אבל יש גם דברים, שאותם אי אפשר להבין, בשום דרך בעולם עם חוקי הלוגיקה.
כי יש דברים, שהאדם כן מבין אותם, אבל הוא לא מבין ולא יכול להבין, כיצד הם קיימים, למרות שבאמת הם כן קיימים. כמו לדוגמה העניין של מהות המציאות והיש. שמהות היש, היא האין, והם ישות אחת ממש. כי היש נמצא בתוך המקום והזמן, שמהותם, חסרה את הצורה שלהם, והיא כלום ממש, שהוא ההוויה של המקום והזמן ושל כל מה שישנו בתוך המקום והזמן.
ויש מציאות אחת שמקיפה את הכל, ויש מצוי אחד ראשון, שקיומו מחויב ושאין שום אפשרות, שהוא לא יהיה קיים. ולא מדובר על דבר שהוא "ישנו". כי כל דבר שהוא ישנו, הוא יכול גם להיות איננו. אבל גם אם אין שום דבר במציאות, הרי שעדיין קיימת מציאות. ואין שום דרך בעולם, שלא יהיה קיים שום דבר כלל. כי המציאות תמיד קיימת (המציאות, היא אינה היקום והמקום והזמן. המציאות פירושו, הדבר שנמצא. והמקום והזמן נמצאים בתוך המציאות, שקיימת גם בלעדיהם). וגם אם אין מקום וזמן כלל, עדיין יש מציאות כלשהי.
ואיך שלא נסתכל על העניין, יש דבר אחד שממלא את כל הדברים כולם, גם את המקום ואת הזמן. וממלא את המקום ואת הזמן, פירושו שהוא לא תופס מקום וזמן, ושהוא בתוכם, בעומק, שהוא פנימי יותר מאשר הצורה שלהם. והדבר הזה, הוא גם מקיף את הכל. כי יש מציאות אחת, שבתוכה נמצא הכל. ואם יש שני דברים ושתי ישויות, הרי שיש משהו אחד שמחבר אותם במהותם, ללא הצורה החיצונית הנפרדת שלהם.
ולא יכולות להיות שתי ישויות חסרות כל צורה. משום שהן בעצם ישות אחת ממש. וכאשר בסוף התהליך, מורידים את כל הצורות, נשארים עם ישות חסרת כל צורה. ואז הכל מתאחד. כי כאשר הכל חסר כל צורה שהיא, הרי שאין זמן ומקום, והכל אחד ממש.
ומהות כל הדברים, היא אחת ממש. שיש דבר אחד, שממלא ומקיף את הכל, שהוא המכנה המשותף הרחב ביותר של כל הדברים כולם, והוא ההעדר המוחלט של כל הצורות באשר הן. ואע"פ שהמהות היא אחת, אעפ"כ ישנן ישויות, שהן נפרדות זו מזו בצורתן החיצונית, למרות שהכל זאת מהות אחת.
כי הצורות עצמן, הן "עשויות" מאותה המהות ומאותו החומר (הכלום) האחד. ומאותו חומר אחד ומאותה ישות אחת שאין בה שום נפרדות של צורות כלל, גם לא ברמת הפוטנציאל (שגם זו נפרדות), הישות האחת הזאת, מהווה צורות שונות זו מזו. וזהו דבר שהוא נגד השכל, שהמהות של המציאות, היא יש ואין בבת אחת (וכפי שכבר ביארתי עניין זה במקומות אחרים נוספים).
והרעיון הוא, שהשכל של האדם יכול להבין, שבמציאות שלנו, היש והאין מחוברים אחד לשני כישות אחת ממש, כי הם אחד ממש, כי הצורה ומהותה היא אחד ממש. ואין שום חיות לשום דבר, בלי מהותו של דבר. ולכן אין שום צורה כלל, אלא רק מהות. והמהות היא אחת, ואעפ"כ הצורות הן רבות. וזהו דבר שאינו נתפש בשכל של האדם, בשום דרך ובשום צורה.
וזה בעצם אומר, שביחס לשכל של האדם, המציאות היא משוגעת. כי השכל של האדם, לא מסוגל לתפוש בשום צורה, את השיגעון הזה של מהות המציאות. כי להרבה דברים במציאות ניתן לתת הסבר, אבל לא לעניין של אחדות ההפכים. כי חוסר ההבנה של האדם את אחדות ההפכים, לא נובעת מכך שחסר לאדם שכל, למצוא הסברים לעניין. אלא משום, שהשכל של האדם, נוגד את האפשרות שהמציאות תהיה כך, ואעפ"כ היא כך.
וכל דבר בעולם, מי שיחקור אותו עד סופו, יראה שכל ההפכים מתאחדים בו. כגון לדוגמה הסיבה והאקראיות, שהם נראים כהפכים ממש. אבל באמת, כאשר יש סיבה לכל דבר, שזאת שלמות הסיבתיות, וגם כאשר אין שום סיבה לשום דבר, שזאת שלמות האקראיות, הרי שבשני הקצוות האלו, כל אירוע קיים בזכות עצמו ממש, ואין שום הפרדה בין יש לבין אין סיבה. והסיבה וגם האקראיות והעדר הסיבה, הם בכלל דבר אחד ממש. שרק לאדם המוגבל שכלית, אלו נראים כשני דברים שונים.
והרעיון הוא, שמבחינת השכל של האדם, המציאות היא משוגעת. אבל האדם לא יכול להיות חכם, יותר מאשר המציאות. משום, שהוא חלק ממנה. ומגבלת השכל של האדם, היא לא מגבילה את האפשרויות של המציאות, שהן אין סופיות ושאין דבר שיגביל אותן. גם אם השכל, לא מסוגל לתפוש את כל האפשרויות כולן, כגון אחדות ההפכים.
והשכל של האדם, הוא לא יותר מאשר אפשרות תפישה אחת, מתוך אין סוף אפשרויות תפישה אפשריות, שיש במציאות. אך השכל, הוא רק אפשרות תפישה בלבד, והוא לא משקף את התפישה היחידה האפשרית של המציאות, והוא לא משקף את התפישה המוחלטת, של האמת האובייקטיבית של המציאות.
וכאשר האדם מבין בשכלו שיש במציאות שלנו, תופעות שהן נוגדות את יכולת התפישה של השכל, הרי שזה אומר באופן חד משמעי, שהשכל הנוכחי של האדם, הוא משוגע. והאדם יכול לטעון עד מחר, שהוא הנורמאלי והחכם, ושהמציאות היא המשוגעת. כמו שרוב בני האדם המוגבלים שכלית, חושבים. שהמציאות שלנו, היא משוגעת.
ובכל פעם שהאדם לא מבין את המציאות, הרי שזה רק משום שהוא מוגבל שכלית. כי אם היה לאדם את השכל של המציאות, הוא היה מבין אותה תמיד. ובכל פעם שהאדם לא מבין את המציאות, הרי שבכך הוא בעצם מכיל בתוכו את המחשבה, שהמציאות שלנו היא לא ברורה ומשוגעת. ומי שבעיניו המציאות היא משוגעת, הוא המשוגע. וכיו"ב, מי שחושב שאי אפשר להבין את אלוהים, כי השכל של אלוהים הוא נגד השכל שלנו, הרי שהוא מעיד על עצמו, שהוא מוגבל שכלית.
והמוגבלים שכלית, מנסים להחליף בתי כלא. אבל הם לא יכולים להחליף, את זה שהם בתוך בית כלא. והכוונה היא, שהאדם סובל, רק משום זה שהשכל שלו הוא מוגבל להבין את המציאות. שאז האדם לא חווה את הטוב של המציאות ולא מרוצה ממנה. והאדם המוגבל שכלית, מנסה כל הזמן להחליף את הצורות של המציאות. והוא לא מבין, שהוא לא יכול להחליף, את מהות הסבל שלו.
כי הסבל נוצר, בגלל הרצון. והרצון קיים, בגלל הקיום העצמי הנפרד, שיוצר תחושת חיסרון ורצון. והקיום העצמי הנפרד, נובע בגלל טעות האמונה. שהאדם מאמין לשכל ולתפישה האישית שלו, שלא מבינה שדבר והיפוכו זה אחד. ועד שהאדם לא יתרפא באמת...
050-3331-331