ובו יתבאר מהי עזות פנים וחוצפה שהאדם חייב שתהיה לו ממנה? ואיך לחסל את השקרים ולהוציא אותם להורג באכזריות, ולעשות איתם שלום אמיתי ולהכיל אותם? ועוד נושאים שונים.
והעניין הוא, כי האדם סובל רק בגלל החוצפה ועזות הפנים שיש לו, לעמוד נגד המציאות, ולקטר ולהתלונן ולשקר, שיש במציאות שלנו רע. והמציאות רוצה (ועושה) דבר אחד, והאדם בטיפשותו ובעזות פניו ובחוצפתו, רוצה שהמציאות תהיה אחרת. ולכן האדם סובל.
אבל, יש חוצפה טובה שהיא הכרחית. והיא שהכרחי שלאדם תהיה עזות פנים וחוצפה, לא לפחד ולעמוד נגד החצופים האמיתיים ואלו שהם עזי פנים באמת, שמבזים את המציאות ושמוצאים את דיבתה רעה. וכמובן שמדובר בעיקר על הכוחות עזי הפנים ועל עזות הפנים, שנמצאים בתוך האדם עצמו.
כי בתוך האדם עצמו, יש עזות פנים וחוצפה, שהאדם מתחצף לעצמו. כי מצד האמת, האדם עצמו הוא מושלם בשלמות מוחלטת. כי האדם, הוא ישות אחת עם שלמות המציאות ממש, אלוהים ממש, שהוא המחוקק של כל המציאות כולה. ויש בתוך אלוהים חוצפה (שמנקודת מבט מסוימת, זו זכותו של אלוהים להתחצף לעצמו), שהוא מתחצף לעצמו, ומורד במלכותו וסובל סתם.
ומי שרוצה לחזור ולהיות המלך, דהיינו, לחזור ולחוות את זה שהוא עצמו המלך, עליו למצוא את החוצפה ואת עזות הפנים שבו, ולהשתמש בהם נגד עזות הפנים והחוצפה שבו, שמתנגדים לרצונו העצמי. כי כל מה שקרה קורה ויקרה במציאות כולה, זה הכל רצונו העצמי של האדם. ומצד האמת, הכל מושלם ממש.
ויש באדם חוצפה, שמעיזה לשקר ולומר שיש נפרדות וחיסרון מהשלמות. והאדם סובל בגלל החוצפה הזאת, שהוא מעיז לשקר לעצמו ולחשוב שיש נפרדות, למרות שבאמת יש אחדות. והנפרדות שבאדם, מתחצפת לאלוהות שבאדם ומתנגדת לרצון האלוהי של האדם. כי החלק האנושי שבאדם, הוא מתחצף לחלק האלוהי של האדם, שהוא זה שמחליט מה קורה במציאות.
והאדם לא מרגיש שהוא המלך המושלם, רק בגלל החוצפה ועזות הפנים שיש לו, לשקר ולומר שיש נפרדות וחיסרון. ועל האדם, לחזור ולהיות המלך, על ידי זה שהוא ישתמש בחוצפה שלו, ויעמוד נגד אותם אלילי שקר, שהם המחשבות שיש בתוך האדם. ועל האדם לא לפחד מהשקר וממצח הנחש, אלא להיות חצוף ועז פנים כנגדו, ולעמוד נגדו עם מצח הרצון (כפי שביארתי במקום אחר), ולבטל את השקר, על ידי חוצפה של אמת.
כי השקר, הוא כולו עזות פנים. כי כל הקיום שלו, הוא רק בגלל עזות הפנים שלו. שהוא מולך, בלי שיהיה כתר על ראשו. שהנפרדות אין לה שום חיות עצמית כלל, אבל היא מולכת, כאילו היא עצמה המלך. והמלכות שלה, היא על ידי חוצפה. והמלכות האמיתית נמצאת בגלות. כי המלכות של האחדות, נסתרת מהאדם.
ועל ידי זה שהאדם משתמש בחוצפה שלו, על ידי זה הוא שוחט פרות טמאות. כי הוא לוקח את כל האמונות והשקרים החצופים שלו, ושוחט אותם, אל מול האור של האמת המוחלטת. כי האדם בודק את הרעיונות שלו, ביחס לאמת המוחלטת. והאדם לא מפחד מהחוצפה של השקר, שלא נותן לו לשאול שאלות ולבדוק האם הוא אמת, אלא האדם לוקח את מה שמגיע לו ובצדק. שזה, להבין את המציאות, ולראות את האמת שהוא עצמו בשלמות אמיתית, אלוהים האמיתי, ושהכל אחד וטוב אמיתי תמיד.
כי עזי הפנים שבדור, שנמצאים גם בתוך האדם עצמו, הם בעזות הפנים שלהם כופרים באלוהים האמיתי, ומלמדים את האדם שהוא לא יכול להבין את הכל, ושהוא לא יכול להשיג את השלמות.
כי אלוהים האמיתי, הוא האחדות של המציאות. ומצד האחדות של המציאות, האדם לא מוגבל בשום צורה שהיא. כי הגבול הוא אחד, עם האין סוף והאין גבול. ומי שיודע ומכיר את אלוהים האמיתי, הוא יודע שהאדם לא מוגבל בשום דבר כלל.
אבל מי שמאמין באלוהים שקרי, דהיינו, מי שכופר בכך שהכל מושלם, וחושב שבשורש המציאות, יש הפרדה בין האדם לבין אלוהים וכולי, על ידי זה הוא הופך להיות עז פנים, שמטעה את עצמו ומשקר את עצמו ומאמלל את עצמו, בכך שהוא חושב שהוא לא יכול לעשות את הכל, ושהוא מוגבל להבין את המציאות כולה בשלמות וכולי. שזוהי סיבת הסבל של האדם, שהוא טועה לחשוב שהוא לא יכול להבין את המציאות כולה בשלמות.
ועל האדם להיות איש חיל, שנשען על האמת ושמקבל את חיותו ואת כוחו מהאמת של המציאות. ועל האדם לקחת רובה, ולהוציא להורג את כל הפרות הקדושות. דהיינו, לקחת את כל הרעיונות של עצמו, ואת כל אותן הנחות יסוד, ואת כל האמונות, ולהוציא את כולן להורג. דהיינו, לבדוק באופן מוחלט, האם זו דעה של אמת מוחלטת, או לא.
וכל פרה קדושה שתמות, טוב שכך. כי עבודת האלילים של האדם, שהיא ההיאחזות של האדם ברעיונות השגויים, היא זו שמאמללת את האדם. ורק אחרי שהאדם מנסה בכל כוחו, להשמיד להרוג ולאבד את כל הרעיונות כולם, רק אז האדם מבין מהי האמת. כי אחרי שהאדם מנסה להשמיד את כל האלילים, אז הוא מגלה שיש ישות אחת, שאותה הוא לא יכול להשמיד בשום דרך. ואז האדם מבין, שרק את מי שהוא לא יכול להשמיד, רק היא האמת.
כי האמת לעולם עומדת, והאדם לא יכול להשמיד אותה בשום דרך. שגם אם הוא ממש רוצה וירצה לשקר אפילו במזיד, גם אז הוא לא יצליח. כי בנקודת האמת, אין שום אחיזה לשקר כלל. ושם באמת האמיתית, האדם לא יכול לשקר את עצמו, גם אם הוא ממש רוצה. כי המוחלטות, אין לה ניגודיות והפך. ולכן לא ניתן לחשוב אחרת ממנה.
והדרך של האדם להכיר ולזהות את הדמות האמיתית הנצחית שקיימת לעולם, היא רק על ידי זה שהאדם מוציא להורג את כל הדעות שלו, ללא כל רחמנות וללא כל חמלה. והאדם צריך לרחם על עצמו באמת, ולהבין, שכל זמן שהוא נאחז בתפישה של נפרדות, הוא סובל לנצח. ועל האדם להיות רחמן על נשמתו, ולהתאכזר ולקחת את כל האכזריות והשנאה והכעס שבתוכו, ולהפנות אותם אל מול השקרים שבתוכו.
ועל האדם לא לחמול ולא לרחם ולא להשאיר שבויים משום סוג שהוא, ממחשבות השקר של עצמו. ועל האדם להרוג גם ילדים קטנים שנראים חפים מפשע, דהיינו, גם את השקרים הקטנים, שנראה כאילו הם אינם מזיקים כלל. ועל האדם לעקור את הרע, כאשר הוא עדיין בשורשו, ללא כל רחמנות כלל.
ועל האדם להשמיד כל צאצא וכל צורת ביטוי של השקר ושל הרע, גם אם הוא עצמו עדיין לא רע, אלא הוא רק צאצא של הרע ושל הנפרדות בשורשה.
כי יש רע בכוח ויש רע בפועל. והרע בפועל, הוא זה שהאדם מבין את הרע שלו, ושממנו האדם ניזהר. אבל יש גם רע בכוח, דהיינו, פוטנציאל של רע, שהוא עוד לא יצא מהכוח אל הפועל. ושורש כל הצרות שבעולם, הוא לא הרע בפועל, אלא הרע בכוח. כי הרע שהוא בפועל, הוא מוגדר, והאדם יודע להיזהר ממנו. אבל הרע שהוא בכוח, הוא נסתר מעיני האדם, והוא משמיד את הפנימיות של האדם.
ויש כאלו שנדמה להם שהם רחוקים מתכונות רעות וכיו"ב, ובטעות שלהם, נדמה להם שהם עשו "עבודה פנימית" או כל הגדרה שגויה אחרת, וכאילו הם כבר הצליחו להרחיק את עצמם מתכונה אחת רעה כלשהי. והם אינם יודעים שהם מטעים רק את עצמם בלבד.
משום שכל הרע (וגם הטוב האמיתי) שיש בעולם, הוא כולו נמצא בתוך האדם, כל זמן שהוא לא תיקן את עצמו בשלמות מוחלטת שאין שלמות אחריה. כי כל זמן שהאדם לא תיקן את שורש הרע שבו, הרי שהוא כולו רע בשורשו, ביחס לטוב של השלמות המוחלטת.
והרע רק מחליף את הלבושים שלו אצל האדם. והאדם מחליף רע אחד ברע אחר. אבל האדם עצמו, פועל מתוך חיבור לשורש רע. (ואעפ"כ, גם הרע בשורשו, הוא כולו באחדות עם הטוב המוחלט. שהוא מתגבר על הלבוש הרע, ומגלה את השורש של האחדות הטובה).
וכל זמן שהאדם מחובר לשורש הרע, דהיינו, לתפישת נפרדות שגויה, הרי שכל התכונות הרעות שיש בעולם, כולן קיימות באדם בפועל ממש, גם אם האדם מטעה את עצמו, ושהוא לא רואה כיצד הוא עצמו מבטא בפועל את כל המידות הרעות שיש בעולם. כי לדוגמה יש כאלו שנדמה להם שיש בהם רחמנות, וכל הרחמנות שלהם היא כולה אכזריות מצד האמת, וכיו"ב דוגמאות שונות.
והאדם נדמה לו שהוא רחוק ממידה רעה כלשהי, ובאמת כל המידות הרעות כולן, סובבות אותו ללא הפסקה, וכולן נאחזות בו, וכל פעולה שלו מבטאת את כל המידות הרעות שבעולם. וכל זמן שהאדם לא תיקן את כל הרע כולו בשורשו, הרי שהוא לא תיקן עדיין שום רע כלל.
וכיו"ב גם הטוב האין סופי, גם הוא נמצא תמיד אצל האדם. וגם אם נדמה לו שהוא בשיא הרע, הרי שבאמת הוא בשיא האחדות והטוב האמיתי תמיד. ושניהם נכונים בו זמנית. והכל לפי כלי הקיבול של האדם. והאמת היא אחת תמיד, ששני ההפכים הם אחד תמיד וכולי.
והדרך של האדם להיות טוב באמת, היא רק על ידי זה שהאדם משמיד כל זכר של עמלק. ועמלק הוא הספקות שיש באדם. כי זה שתת המודע שלו משקר אותו, הוא חי בספקות. כי כל זמן שהאדם מאמין במשהו, הרי שהוא עצמו מחייה את עמלק. כי כל המהות של עמלק, היא האמונה והספקות. כי כאשר יש אמונה, יש ספקות. וכאשר אין שום אמונה, אלא יש רק ידיעה מוחלטת של אמת, אין שום זכר לספקות של עמלק כלל.
ועל האדם להוציא להורג באכזריות את זכר עמלק. דהיינו, להשמיד אפילו את הפוטנציאל של הספקות בשורשם. ועל האדם לעשות זאת בחוצפה ובעזות פנים. כי האדם לוקח את מה שמגיע לו, שזה את ידיעת האמת המוחלטת, שהוא אלוהים האמיתי, כפי מה שראוי לאדם.
כי האדם נמצא תמיד בגן עדן של ממש. ורק חוסר ההבנה של האדם, גורמת לגן העדן הזה, להרגיש כאילו הוא גיהנום. וכל שנאת האדם את השקר, היא בעצם אהבת האדם את האמת. וכל הכעס של האדם על השקר, הוא בעצם רחמנות האדם על האמת, שהולכת לאיבוד מהאדם. וכל פעם שהאדם הורג את השקר, הוא בעצם מחייה את האמת, שהיא אלוהים האמיתי, שהיא אבודה ונמצאת בגלות. ובכל פעם שהאדם מכה את הרע בשורשו, הוא בעצם מחבר את עצמו טוב יותר לטוב המוחלט ללא תנאים. והאדם מחייה את המלך האמיתי שהוא, כדי לחזור ולחוות את מלכותו האמיתית.
כי כל זמן שהאדם לא באמת יודע, מיהו...
והעניין הוא, כי האדם סובל רק בגלל החוצפה ועזות הפנים שיש לו, לעמוד נגד המציאות, ולקטר ולהתלונן ולשקר, שיש במציאות שלנו רע. והמציאות רוצה (ועושה) דבר אחד, והאדם בטיפשותו ובעזות פניו ובחוצפתו, רוצה שהמציאות תהיה אחרת. ולכן האדם סובל.
אבל, יש חוצפה טובה שהיא הכרחית. והיא שהכרחי שלאדם תהיה עזות פנים וחוצפה, לא לפחד ולעמוד נגד החצופים האמיתיים ואלו שהם עזי פנים באמת, שמבזים את המציאות ושמוצאים את דיבתה רעה. וכמובן שמדובר בעיקר על הכוחות עזי הפנים ועל עזות הפנים, שנמצאים בתוך האדם עצמו.
כי בתוך האדם עצמו, יש עזות פנים וחוצפה, שהאדם מתחצף לעצמו. כי מצד האמת, האדם עצמו הוא מושלם בשלמות מוחלטת. כי האדם, הוא ישות אחת עם שלמות המציאות ממש, אלוהים ממש, שהוא המחוקק של כל המציאות כולה. ויש בתוך אלוהים חוצפה (שמנקודת מבט מסוימת, זו זכותו של אלוהים להתחצף לעצמו), שהוא מתחצף לעצמו, ומורד במלכותו וסובל סתם.
ומי שרוצה לחזור ולהיות המלך, דהיינו, לחזור ולחוות את זה שהוא עצמו המלך, עליו למצוא את החוצפה ואת עזות הפנים שבו, ולהשתמש בהם נגד עזות הפנים והחוצפה שבו, שמתנגדים לרצונו העצמי. כי כל מה שקרה קורה ויקרה במציאות כולה, זה הכל רצונו העצמי של האדם. ומצד האמת, הכל מושלם ממש.
ויש באדם חוצפה, שמעיזה לשקר ולומר שיש נפרדות וחיסרון מהשלמות. והאדם סובל בגלל החוצפה הזאת, שהוא מעיז לשקר לעצמו ולחשוב שיש נפרדות, למרות שבאמת יש אחדות. והנפרדות שבאדם, מתחצפת לאלוהות שבאדם ומתנגדת לרצון האלוהי של האדם. כי החלק האנושי שבאדם, הוא מתחצף לחלק האלוהי של האדם, שהוא זה שמחליט מה קורה במציאות.
והאדם לא מרגיש שהוא המלך המושלם, רק בגלל החוצפה ועזות הפנים שיש לו, לשקר ולומר שיש נפרדות וחיסרון. ועל האדם, לחזור ולהיות המלך, על ידי זה שהוא ישתמש בחוצפה שלו, ויעמוד נגד אותם אלילי שקר, שהם המחשבות שיש בתוך האדם. ועל האדם לא לפחד מהשקר וממצח הנחש, אלא להיות חצוף ועז פנים כנגדו, ולעמוד נגדו עם מצח הרצון (כפי שביארתי במקום אחר), ולבטל את השקר, על ידי חוצפה של אמת.
כי השקר, הוא כולו עזות פנים. כי כל הקיום שלו, הוא רק בגלל עזות הפנים שלו. שהוא מולך, בלי שיהיה כתר על ראשו. שהנפרדות אין לה שום חיות עצמית כלל, אבל היא מולכת, כאילו היא עצמה המלך. והמלכות שלה, היא על ידי חוצפה. והמלכות האמיתית נמצאת בגלות. כי המלכות של האחדות, נסתרת מהאדם.
ועל ידי זה שהאדם משתמש בחוצפה שלו, על ידי זה הוא שוחט פרות טמאות. כי הוא לוקח את כל האמונות והשקרים החצופים שלו, ושוחט אותם, אל מול האור של האמת המוחלטת. כי האדם בודק את הרעיונות שלו, ביחס לאמת המוחלטת. והאדם לא מפחד מהחוצפה של השקר, שלא נותן לו לשאול שאלות ולבדוק האם הוא אמת, אלא האדם לוקח את מה שמגיע לו ובצדק. שזה, להבין את המציאות, ולראות את האמת שהוא עצמו בשלמות אמיתית, אלוהים האמיתי, ושהכל אחד וטוב אמיתי תמיד.
כי עזי הפנים שבדור, שנמצאים גם בתוך האדם עצמו, הם בעזות הפנים שלהם כופרים באלוהים האמיתי, ומלמדים את האדם שהוא לא יכול להבין את הכל, ושהוא לא יכול להשיג את השלמות.
כי אלוהים האמיתי, הוא האחדות של המציאות. ומצד האחדות של המציאות, האדם לא מוגבל בשום צורה שהיא. כי הגבול הוא אחד, עם האין סוף והאין גבול. ומי שיודע ומכיר את אלוהים האמיתי, הוא יודע שהאדם לא מוגבל בשום דבר כלל.
אבל מי שמאמין באלוהים שקרי, דהיינו, מי שכופר בכך שהכל מושלם, וחושב שבשורש המציאות, יש הפרדה בין האדם לבין אלוהים וכולי, על ידי זה הוא הופך להיות עז פנים, שמטעה את עצמו ומשקר את עצמו ומאמלל את עצמו, בכך שהוא חושב שהוא לא יכול לעשות את הכל, ושהוא מוגבל להבין את המציאות כולה בשלמות וכולי. שזוהי סיבת הסבל של האדם, שהוא טועה לחשוב שהוא לא יכול להבין את המציאות כולה בשלמות.
ועל האדם להיות איש חיל, שנשען על האמת ושמקבל את חיותו ואת כוחו מהאמת של המציאות. ועל האדם לקחת רובה, ולהוציא להורג את כל הפרות הקדושות. דהיינו, לקחת את כל הרעיונות של עצמו, ואת כל אותן הנחות יסוד, ואת כל האמונות, ולהוציא את כולן להורג. דהיינו, לבדוק באופן מוחלט, האם זו דעה של אמת מוחלטת, או לא.
וכל פרה קדושה שתמות, טוב שכך. כי עבודת האלילים של האדם, שהיא ההיאחזות של האדם ברעיונות השגויים, היא זו שמאמללת את האדם. ורק אחרי שהאדם מנסה בכל כוחו, להשמיד להרוג ולאבד את כל הרעיונות כולם, רק אז האדם מבין מהי האמת. כי אחרי שהאדם מנסה להשמיד את כל האלילים, אז הוא מגלה שיש ישות אחת, שאותה הוא לא יכול להשמיד בשום דרך. ואז האדם מבין, שרק את מי שהוא לא יכול להשמיד, רק היא האמת.
כי האמת לעולם עומדת, והאדם לא יכול להשמיד אותה בשום דרך. שגם אם הוא ממש רוצה וירצה לשקר אפילו במזיד, גם אז הוא לא יצליח. כי בנקודת האמת, אין שום אחיזה לשקר כלל. ושם באמת האמיתית, האדם לא יכול לשקר את עצמו, גם אם הוא ממש רוצה. כי המוחלטות, אין לה ניגודיות והפך. ולכן לא ניתן לחשוב אחרת ממנה.
והדרך של האדם להכיר ולזהות את הדמות האמיתית הנצחית שקיימת לעולם, היא רק על ידי זה שהאדם מוציא להורג את כל הדעות שלו, ללא כל רחמנות וללא כל חמלה. והאדם צריך לרחם על עצמו באמת, ולהבין, שכל זמן שהוא נאחז בתפישה של נפרדות, הוא סובל לנצח. ועל האדם להיות רחמן על נשמתו, ולהתאכזר ולקחת את כל האכזריות והשנאה והכעס שבתוכו, ולהפנות אותם אל מול השקרים שבתוכו.
ועל האדם לא לחמול ולא לרחם ולא להשאיר שבויים משום סוג שהוא, ממחשבות השקר של עצמו. ועל האדם להרוג גם ילדים קטנים שנראים חפים מפשע, דהיינו, גם את השקרים הקטנים, שנראה כאילו הם אינם מזיקים כלל. ועל האדם לעקור את הרע, כאשר הוא עדיין בשורשו, ללא כל רחמנות כלל.
ועל האדם להשמיד כל צאצא וכל צורת ביטוי של השקר ושל הרע, גם אם הוא עצמו עדיין לא רע, אלא הוא רק צאצא של הרע ושל הנפרדות בשורשה.
כי יש רע בכוח ויש רע בפועל. והרע בפועל, הוא זה שהאדם מבין את הרע שלו, ושממנו האדם ניזהר. אבל יש גם רע בכוח, דהיינו, פוטנציאל של רע, שהוא עוד לא יצא מהכוח אל הפועל. ושורש כל הצרות שבעולם, הוא לא הרע בפועל, אלא הרע בכוח. כי הרע שהוא בפועל, הוא מוגדר, והאדם יודע להיזהר ממנו. אבל הרע שהוא בכוח, הוא נסתר מעיני האדם, והוא משמיד את הפנימיות של האדם.
ויש כאלו שנדמה להם שהם רחוקים מתכונות רעות וכיו"ב, ובטעות שלהם, נדמה להם שהם עשו "עבודה פנימית" או כל הגדרה שגויה אחרת, וכאילו הם כבר הצליחו להרחיק את עצמם מתכונה אחת רעה כלשהי. והם אינם יודעים שהם מטעים רק את עצמם בלבד.
משום שכל הרע (וגם הטוב האמיתי) שיש בעולם, הוא כולו נמצא בתוך האדם, כל זמן שהוא לא תיקן את עצמו בשלמות מוחלטת שאין שלמות אחריה. כי כל זמן שהאדם לא תיקן את שורש הרע שבו, הרי שהוא כולו רע בשורשו, ביחס לטוב של השלמות המוחלטת.
והרע רק מחליף את הלבושים שלו אצל האדם. והאדם מחליף רע אחד ברע אחר. אבל האדם עצמו, פועל מתוך חיבור לשורש רע. (ואעפ"כ, גם הרע בשורשו, הוא כולו באחדות עם הטוב המוחלט. שהוא מתגבר על הלבוש הרע, ומגלה את השורש של האחדות הטובה).
וכל זמן שהאדם מחובר לשורש הרע, דהיינו, לתפישת נפרדות שגויה, הרי שכל התכונות הרעות שיש בעולם, כולן קיימות באדם בפועל ממש, גם אם האדם מטעה את עצמו, ושהוא לא רואה כיצד הוא עצמו מבטא בפועל את כל המידות הרעות שיש בעולם. כי לדוגמה יש כאלו שנדמה להם שיש בהם רחמנות, וכל הרחמנות שלהם היא כולה אכזריות מצד האמת, וכיו"ב דוגמאות שונות.
והאדם נדמה לו שהוא רחוק ממידה רעה כלשהי, ובאמת כל המידות הרעות כולן, סובבות אותו ללא הפסקה, וכולן נאחזות בו, וכל פעולה שלו מבטאת את כל המידות הרעות שבעולם. וכל זמן שהאדם לא תיקן את כל הרע כולו בשורשו, הרי שהוא לא תיקן עדיין שום רע כלל.
וכיו"ב גם הטוב האין סופי, גם הוא נמצא תמיד אצל האדם. וגם אם נדמה לו שהוא בשיא הרע, הרי שבאמת הוא בשיא האחדות והטוב האמיתי תמיד. ושניהם נכונים בו זמנית. והכל לפי כלי הקיבול של האדם. והאמת היא אחת תמיד, ששני ההפכים הם אחד תמיד וכולי.
והדרך של האדם להיות טוב באמת, היא רק על ידי זה שהאדם משמיד כל זכר של עמלק. ועמלק הוא הספקות שיש באדם. כי זה שתת המודע שלו משקר אותו, הוא חי בספקות. כי כל זמן שהאדם מאמין במשהו, הרי שהוא עצמו מחייה את עמלק. כי כל המהות של עמלק, היא האמונה והספקות. כי כאשר יש אמונה, יש ספקות. וכאשר אין שום אמונה, אלא יש רק ידיעה מוחלטת של אמת, אין שום זכר לספקות של עמלק כלל.
ועל האדם להוציא להורג באכזריות את זכר עמלק. דהיינו, להשמיד אפילו את הפוטנציאל של הספקות בשורשם. ועל האדם לעשות זאת בחוצפה ובעזות פנים. כי האדם לוקח את מה שמגיע לו, שזה את ידיעת האמת המוחלטת, שהוא אלוהים האמיתי, כפי מה שראוי לאדם.
כי האדם נמצא תמיד בגן עדן של ממש. ורק חוסר ההבנה של האדם, גורמת לגן העדן הזה, להרגיש כאילו הוא גיהנום. וכל שנאת האדם את השקר, היא בעצם אהבת האדם את האמת. וכל הכעס של האדם על השקר, הוא בעצם רחמנות האדם על האמת, שהולכת לאיבוד מהאדם. וכל פעם שהאדם הורג את השקר, הוא בעצם מחייה את האמת, שהיא אלוהים האמיתי, שהיא אבודה ונמצאת בגלות. ובכל פעם שהאדם מכה את הרע בשורשו, הוא בעצם מחבר את עצמו טוב יותר לטוב המוחלט ללא תנאים. והאדם מחייה את המלך האמיתי שהוא, כדי לחזור ולחוות את מלכותו האמיתית.
כי כל זמן שהאדם לא באמת יודע, מיהו...
050-3331-331