לפעמים האדם מנסה לברוח למקומות שונים ומשונים, וכמובן שהבריחה לא ממש מצליחה. וזה משום שהאדם לא יכול לברוח מעצמו. משום שהוא תמיד נשאר עם עצמו. וקיומה של התודעה הוא נצחי, כי כל הדברים קיומם הוא נצחי. והדברים רק משנים את צורתם, אך לא נעלמים לעולם. ולכן בשום צורה, האדם לא יכול לברוח מעצמו.

וחוסר התועלת בניסיון לברוח מעצמך, הוא משום שהסיבה האמיתית לכך שרע לאדם, היא משום שהתודעה של האדם קיימת. כי עצם קיומה של התודעה של האדם, כישות שהיא נפרדת משאר המציאות, היא סיבת הסבל של האדם. כי האדם תמיד מרגיש שחסר לו משהו, כל זמן שהוא לא ה"שלם" עצמו.

ולאן יברח האדם מעצמו? תשובה: למקום שבו האדם הוא שלם. והיכן האדם הוא שלם? תשובה: בשורשו. כי הנשמה והתודעה של האדם, היא קליפה ולבוש חיצוני, של המהות, שהיא השלמות שבה הכל אחד. ובשורש נשמת האדם, הוא לא קיים כלל כישות נפרדת. והאדם יכול לברוח אל שורשו, שבו הוא לא קיים כישות נפרדת.

ואיך לברוח אל השורש? תשובה: על ידי הסתכלות השכל על שורשו של השכל, ועל ידי הסתכלות ה"אני" על שורשו של ה"אני" וכולי, על ידי זה החלק המצומצם, נכלל בשלם שמקיף ומכיל אותו, כישות אחת ממש.

ובפועל...