56:14קוסמולוגיה, יקומים מקבילים, ריבוי עולמות מקבילים, תורת הקוונטים, תורת היחסות, תורת המיתרים, פירוש העולמות המרובים, החתול של שרדינגר
מהם יקומים מקבילים ומה תועלת יש בידיעת קיומם?
ההבנה של יקומים מקבילים נובעת מהשאלה הפשוטה: "מה זה נותן לי לדעת אם יש יקומים אחרים?" שאלות אלו עשויות להיראות כלא רלוונטיות, אך יש הטוענים כי במציאות שבה הזמן והמקום אינסופיים, ייתכן שימצאו דרכים להתחבר ליקומים אחרים ולהשתמש במשאבים הנמצאים בהם. המדענים עצמם בודקים רעיונות מסוג זה מתוך סקרנות טהורה, כי לעולם לא יודעים לאן עשויים להוביל מחקרים מסוג זה. מי יודע, אולי יימצאו דרכים להחיות מתים או לעקוף את מגבלות הזמן.
כיצד תפיסת יקומים מקבילים משחררת מחשבות או פחדים?
כאשר מאמינים בקיומם של יקומים מקבילים, החוויה האישית עשויה לשחרר את האדם מהלחץ לבצע פעולות מסוימות בעולם הזה. לדוגמה, אם אדם חושב על משהו שהוא רוצה לעשות, הוא עשוי לשאול את עצמו: "אולי כבר עשיתי את זה ביקום מקביל?" בצורה כזו, ההתמקדות בצעד הבא בעולם הזה עשויה להפוך לפחות מלחיצה. החוויה הזו מתוארת כחוויית כל האפשרויות בו זמנית, ומביאה את האדם לידי רגיעה, משום שהכל כבר קורה במקום אחר.
מה טוענים המדענים על הזמן והמקום?
הטענה המדעית הרווחת אומרת שלזמן ולמקום יש גבול, ושהיקום נוצר במפץ הגדול לפני כ - 14 מיליארד שנה, אז גם נוצרו המקום והזמן כפי שאנו מכירים אותם. תיאוריה זו נתמכת על ידי מרבית המדענים, אולם יש מי שסבורים שהזמן והמקום הם אינסופיים. לפי גישה זו, ייתכן שהיקום שלנו הוא רק אחד מתוך אינסוף יקומים, וכל מה שמתרחש ביקום שלנו יכול היה להתרחש גם במרחב ובזמן אינסופיים מחוץ לגבולותינו.
האם אינסוף אפשרויות מבטיח שכל דבר אכן יקרה?
ביקום אינסופי, כל תוצאה אפשרית חייבת להתממש, שכן אם היה ניתן לזרוק קובייה אינסוף פעמים, כל תוצאה אפשרית הייתה בסופו של דבר מתממשת. מכאן עולה המסקנה שאם המרחב והזמן אינסופיים, אז קיימת גם האפשרות ליקום שבו "פיל בעל שלושה ראשים" יכול להתקיים. יחד עם זאת, עולה השאלה אם כל האפשרויות מתממשות בפועל או אם במציאות שלנו מתקיימת רק אחת מתוך אינסוף האפשרויות.
איך רעיון היקומים המקבילים משתלב בהיגיון של הזמן והמקום?
אם הזמן והמקום באמת אינסופיים, כפי שמציעה הגישה של יקומים מקבילים, אז לכל מקום וזמן יש אינסוף אפשרויות שמתקיימות בו זמנית. כלומר, במקום בו אנחנו רואים שולחן, ייתכן שביקום מקביל בדיוק באותו רגע יקרה משהו אחר לחלוטין, כמו למשל פיל עם שלושה ראשים. התפיסה הזו מציעה שמה שאנו רואים במציאות שלנו הוא רק אחד מתוך אינסוף מציאויות שעשויות להתרחש בו זמנית.
האם יקומים מקבילים משנים את תפיסת הבחירה החופשית?
רעיון היקומים המקבילים עשוי לשנות את הדרך בה אנחנו תופסים את הבחירה החופשית. כשיש אינסוף אפשרויות, ברור שאין רק בחירה אחת בתכלס, אלא הרבה אפשרויות שמתממשות במקביל. כל דבר שקורה כאן, יש לו גרסה אחרת במציאות אחרת. את הבחירות שלנו אנחנו עשויים להבין כמציאות מקבילה שעשויה להתרחש במיקום ובזמן אחרים. ייתכן שהכל קורה במקביל, ומנקודת המבט של "היקום שלנו", אנחנו רואים רק את אחד מהמימושים האפשריים.
איך חלומות מדגימים את רעיון היקומים המקבילים?
בהתאם לתיאוריה של יקומים מקבילים, אפשר לראות את החלומות כמעברים בין מציאויות שונות. לדוגמה, כשאתה חולם, יכול להיות שאתה עובר לעולם חלומי שהוא במציאות מקבילה. אולי כל העולם בו מתרחש החלום שלך קיים במקביל לעולם שבו אתה נמצא, כך שכשאתה מתעורר, אתה חוזר מהמציאות החלומית לכאן. באופן דומה, כל אירוע חלום שראית יכול להיחשב כמציאות במיקום מקביל.
האם רעיונות אלה יכולים לשנות את התפיסה שלנו לגבי מציאות החיים?
מנקודת המבט של יקומים מקבילים, כל האפשרויות מתרחשות בו זמנית, ולכן יש פחות צורך להילחץ או לדאוג. כשמבינים שכל דבר קורה במקביל, אפשר להרגיש פחות לחוצים, כי כל פחד או דאגה שהיו לנו כבר התגשמו באחד מהיקומים המקבילים. מה שעולה מתוך התפיסה הזו הוא הרעיון שכל החלטה מתקיימת כבר איפשהו, ושהכל קורה בו זמנית.
ההבנה של יקומים מקבילים נובעת מהשאלה הפשוטה: "מה זה נותן לי לדעת אם יש יקומים אחרים?" שאלות אלו עשויות להיראות כלא רלוונטיות, אך יש הטוענים כי במציאות שבה הזמן והמקום אינסופיים, ייתכן שימצאו דרכים להתחבר ליקומים אחרים ולהשתמש במשאבים הנמצאים בהם. המדענים עצמם בודקים רעיונות מסוג זה מתוך סקרנות טהורה, כי לעולם לא יודעים לאן עשויים להוביל מחקרים מסוג זה. מי יודע, אולי יימצאו דרכים להחיות מתים או לעקוף את מגבלות הזמן.
כיצד תפיסת יקומים מקבילים משחררת מחשבות או פחדים?
כאשר מאמינים בקיומם של יקומים מקבילים, החוויה האישית עשויה לשחרר את האדם מהלחץ לבצע פעולות מסוימות בעולם הזה. לדוגמה, אם אדם חושב על משהו שהוא רוצה לעשות, הוא עשוי לשאול את עצמו: "אולי כבר עשיתי את זה ביקום מקביל?" בצורה כזו, ההתמקדות בצעד הבא בעולם הזה עשויה להפוך לפחות מלחיצה. החוויה הזו מתוארת כחוויית כל האפשרויות בו זמנית, ומביאה את האדם לידי רגיעה, משום שהכל כבר קורה במקום אחר.
מה טוענים המדענים על הזמן והמקום?
הטענה המדעית הרווחת אומרת שלזמן ולמקום יש גבול, ושהיקום נוצר במפץ הגדול לפני כ - 14 מיליארד שנה, אז גם נוצרו המקום והזמן כפי שאנו מכירים אותם. תיאוריה זו נתמכת על ידי מרבית המדענים, אולם יש מי שסבורים שהזמן והמקום הם אינסופיים. לפי גישה זו, ייתכן שהיקום שלנו הוא רק אחד מתוך אינסוף יקומים, וכל מה שמתרחש ביקום שלנו יכול היה להתרחש גם במרחב ובזמן אינסופיים מחוץ לגבולותינו.
האם אינסוף אפשרויות מבטיח שכל דבר אכן יקרה?
ביקום אינסופי, כל תוצאה אפשרית חייבת להתממש, שכן אם היה ניתן לזרוק קובייה אינסוף פעמים, כל תוצאה אפשרית הייתה בסופו של דבר מתממשת. מכאן עולה המסקנה שאם המרחב והזמן אינסופיים, אז קיימת גם האפשרות ליקום שבו "פיל בעל שלושה ראשים" יכול להתקיים. יחד עם זאת, עולה השאלה אם כל האפשרויות מתממשות בפועל או אם במציאות שלנו מתקיימת רק אחת מתוך אינסוף האפשרויות.
איך רעיון היקומים המקבילים משתלב בהיגיון של הזמן והמקום?
אם הזמן והמקום באמת אינסופיים, כפי שמציעה הגישה של יקומים מקבילים, אז לכל מקום וזמן יש אינסוף אפשרויות שמתקיימות בו זמנית. כלומר, במקום בו אנחנו רואים שולחן, ייתכן שביקום מקביל בדיוק באותו רגע יקרה משהו אחר לחלוטין, כמו למשל פיל עם שלושה ראשים. התפיסה הזו מציעה שמה שאנו רואים במציאות שלנו הוא רק אחד מתוך אינסוף מציאויות שעשויות להתרחש בו זמנית.
האם יקומים מקבילים משנים את תפיסת הבחירה החופשית?
רעיון היקומים המקבילים עשוי לשנות את הדרך בה אנחנו תופסים את הבחירה החופשית. כשיש אינסוף אפשרויות, ברור שאין רק בחירה אחת בתכלס, אלא הרבה אפשרויות שמתממשות במקביל. כל דבר שקורה כאן, יש לו גרסה אחרת במציאות אחרת. את הבחירות שלנו אנחנו עשויים להבין כמציאות מקבילה שעשויה להתרחש במיקום ובזמן אחרים. ייתכן שהכל קורה במקביל, ומנקודת המבט של "היקום שלנו", אנחנו רואים רק את אחד מהמימושים האפשריים.
איך חלומות מדגימים את רעיון היקומים המקבילים?
בהתאם לתיאוריה של יקומים מקבילים, אפשר לראות את החלומות כמעברים בין מציאויות שונות. לדוגמה, כשאתה חולם, יכול להיות שאתה עובר לעולם חלומי שהוא במציאות מקבילה. אולי כל העולם בו מתרחש החלום שלך קיים במקביל לעולם שבו אתה נמצא, כך שכשאתה מתעורר, אתה חוזר מהמציאות החלומית לכאן. באופן דומה, כל אירוע חלום שראית יכול להיחשב כמציאות במיקום מקביל.
האם רעיונות אלה יכולים לשנות את התפיסה שלנו לגבי מציאות החיים?
מנקודת המבט של יקומים מקבילים, כל האפשרויות מתרחשות בו זמנית, ולכן יש פחות צורך להילחץ או לדאוג. כשמבינים שכל דבר קורה במקביל, אפשר להרגיש פחות לחוצים, כי כל פחד או דאגה שהיו לנו כבר התגשמו באחד מהיקומים המקבילים. מה שעולה מתוך התפיסה הזו הוא הרעיון שכל החלטה מתקיימת כבר איפשהו, ושהכל קורה בו זמנית.
- חקירות על תפיסת המקום והזמן
- הסברים על קוונטיקה וחתול שרדינגר
- משמעות הבחירה החופשית באינסוף יקומים
- התמודדות עם פחדים דרך הבנת הפוטנציאל האינסופי
- דרכי חוויה של אחדות ונפרדות
- הקשר בין חלומות למציאות מקבילה
מה יכול לעניין ברעיון של יקומים מקבילים?
השאלה על יקומים מקבילים נובעת מכך שאנשים רוצים להבין מה זה בכלל נותן לדעת שיש אינסוף מציאויות אחרות, או "יקומים" אחרים, שבהם מתרחשים כל מיני דברים. חלק שואלים, "מה אכפת לי אם ביקום כלשהו קורה משהו? אם אי אפשר לקחת משם כסף או תועלת מעשית, למה זה חשוב?". הטענה היא שאם יש אפשרות שכן ניתן להתחבר לאותו יקום ולמשוך ממנו תועלת כלשהי, אולי כדאי לבדוק את זה.
בנוסף, יש הסבר שכל רעיון חדש, כולל יקומים מקבילים, נבדק במדע מתוך סקרנות, כי "לך תדע לאן זה עשוי להוביל". אולי מתוך המחקר נגלה דרכים חדשות להחיות מתים, לעקוף את מגבלות הזמן או לשנות את מה שנדמה כקבוע.
כיצד תפיסת יקומים מקבילים משחררת מחשבות או פחדים?
יש טענה שבאופן חווייתי, מי שמאמין בקיומם של יקומים מקבילים מרגיש לפעמים פחות לחץ לבצע דברים בעולם הזה, כי "אם יש עוד יקום שבו אני כבר עושה את אותו דבר, למה להתאמץ כאן?". למשל, אם עולה מחשבה טורדנית שעלי לבצע משהו, אפשר להרגיע את עצמך ולומר "אולי כבר עשיתי את זה ביקום אחר".
עם זאת, השאלה היא עד כמה אדם "באמת" חווה זאת. יש מי שטוענים שהם ממש רואים את עצמם במציאות מקבילה, עם כל הפעולות האפשריות. לפי הטענה הזו, ברגע שאתה חווה את כל הצורות האפשריות באינסוף מקומות וזמנים, אתה פחות מפחד מהרע כי "הוא כבר קורה איפשהו", וגם פחות רודף אחרי הטוב כי "הוא כבר קיים גם ככה".
האם המדע תומך בתפיסה של זמן ומקום אינסופיים?
עולה כאן התייחסות לעמדה המקובלת של מדענים רבים האומרת שלמקום ולזמן יש גבול, בגלל תיאוריית המפץ הגדול: היקום התחיל לפני כ - 14 מיליארד שנה, ואז נוצרו המקום והזמן המוכרים לנו. לפי אותה תפיסה, לפני כן "לא היה" מקום ולא היה זמן.
מנגד, נטען שיש היגיון בסיסי פשוט שלפיו המקום והזמן הם אינסופיים, תמיד אפשר להמשיך עוד ועוד במקום או בזמן. אחד ההסברים הוא שהמדענים מתייחסים לגבולות היקום שלנו, אך ייתכן שמעבר לאותם גבולות מתקיים מרחב נוסף של מקום וזמן בלתי מוגבלים.
האם אינסוף אפשרויות מבטיח שכל דבר אכן יקרה איפשהו?
בשלב זה מובאת דוגמת הקובייה: אם זורקים קובייה אינסוף פעמים, בהיגיון מתקבל שבשלב כלשהו יופיעו כל התוצאות האפשריות והרצפים האפשריים. מאחר שהמקום והזמן אינסופיים (כך לפי הטענה), טוענים שיש אינסוף דרכים לארגן את החומר, ולכן מתקיים גם "פיל בעל שלושה ראשים" איפשהו, ועוד כל צורה דמיונית שתעלה על הדעת.
נשאלת גם שאלה הפוכה: אולי יש אינסוף אפשרויות, אבל במציאות בפועל מתממשת רק אפשרות אחת או רק חלק קטן מכלל האפשרויות? מועלית התהייה מי מחייב שהפוטנציאל הגדול הזה יתממש במלואו. התשובה המוצעת היא שבעצם עצם היותה של אפשרות כזו קיימת - פירושו שהיכן שהוא במרחבי האינסוף היא מתממשת.
איך מגיעים לרעיון של אינסוף יקומים מקבילים?
נטען שרעיון היקומים המקבילים הוא דרך להסביר את הרעיון שלפני "מימוש" כלשהו יש פוטנציאל אינסופי: לפני שבמציאות שלנו נבחרת צורה אחת (למשל שולחן או לא שולחן), יש פוטנציאל לכל האפשרויות. אם מסתכלים על המציאות רק מצד המימוש, אנו רואים צורה אחת בכל רגע (לדוגמה, כאן ועכשיו יש שולחן), אבל אם נביטים על המציאות מצד הפוטנציאל, הרי בכל נקודה יכול להיות הכל.
עולה עוד הסבר מעולם הפיזיקה הקוונטית: דוגמת "החתול של שרדינגר" מראה שיש מצב שבו החתול "גם חי וגם מת" לפני התצפית, וכשמתבוננים רואים תוצאה אחת בלבד. השאלה היא "לאן הלכה" האפשרות השנייה? אחת התשובות בספרות הקוונטית היא שביקום מקביל מתקיימת אותה אפשרות אחרת.
כיצד הרעיון של יקומים מקבילים קשור לאינסוף מקום וזמן בו - זמנית?
יש טענה שאם באמת יש אינסוף מקום ואינסוף זמן, ולא רק רצף אחד, אז לא רק שבעתיד או בעבר יופיעו אינסוף צורות, אלא שכל הצורות מתקיימות במקביל זו לזו, בכל רגע ורגע. לדוגמה, על פי נקודת מבט אחת, במקום הזה ובזמן הזה יש שולחן, אך לפי נקודת מבט של "אינסוף יקומים" - בכל מקום ובכל זמן מתרחשים כל הדברים האפשריים בו - זמנית.
משלימים את הרעיון ואומרים שבכל "יקום" יכולה להיות רק אפשרות אחת שמומשה, אך מאחר שיש אינסוף יקומים (כולם קיימים במקביל), הרי כל האפשרויות מגשימות את עצמן איפשהו. לפי זה, אם ברגע נתון את/ה רואה שולחן, הרי ביקום אחר באותו רגע בדיוק יש משהו אחר לגמרי (למשל פיל עם שלושה ראשים).
כיצד זה מחבר לחוויה אישית ולתפיסת הזמן והמקום?
מי שמקבל את ההסתכלות הזו עשוי לחוות שהזמן והמקום אינם מוגבלים לתמונה אחת בלבד. ברגע שאתה חווה את כל היקומים בו - זמנית, אינך מבדיל עוד בין כאן לשם או בין עבר לעתיד, כי הכל מתרחש כל הזמן ובאותו מקום, רק שבכל "מימוש" רואים משהו שונה.
מוסבר שהתחושה של זמן (ההבדל בין אתמול, היום ומחר) נובעת מההיצמדות לפרספקטיבה אחת, בעוד שבפועל, מנקודת מבט רחבה יותר, כל מה שיקרה מחר או קרה אתמול - קורה כבר עכשיו איפשהו.
האם הדבר מבטל את הסיבתיות או את הבחירה החופשית?
אם הכל כבר קיים בכל רגע ובמקביל, קשה לדבר על סיבה ותוצאה, או על אקראיות וסדר. מנקודת המבט של "אינסוף יקומים" אין באמת שינוי, כי כל האפשרויות כבר מתרחשות בו - זמנית. מצד אחד, נראה שאין סיבתיות, מצד שני, אין אקראיות מוחלטת - הכל כבר שם.
לכן, יש שינוי גדול בהסתכלות על בחירה חופשית: בכל רגע אתה מרגיש שבחרת משהו, אבל אפשר גם לטעון שביקום אחר בחרת אחרת, וממילא כל האופציות נוכחות.
איך דוגמת החלומות והדרדסים ממחישה את הרעיון?
ניתן משל על חלומות: כשאדם נרדם וחולם, הוא "עובר" לתרחיש אחר שנראה לפעמים כאילו קיים כבר זמן רב. השאלה היא "איפה כל זה מתרחש?". התשובה האפשרית: אולי זה מתרחש ביקום מקביל, וכשאתה חוזר לכאן, אותו יקום חלומי ממשיך להתקיים, רק שהתודעה שלך כבר לא שם.
מובאת גם דוגמה מסיפור הדרדסים:
- יש פרק שבו גרגמל הטיל כישוף על מיטה, כך שכל מי שנרדם עליה, עובר לתוך החלום שלו עצמו.
- דרדסים שונים מצאו את עצמם בעולם של שודדי ים או בעולם של צעצועים, וכדי לעבור לעולם אחר, צריך היה שמישהו נוסף יירדם ויחלום חלום אחר.
- הם ניסו ללחוש לחולם מה "לחלום", כדי שיחלום על מקום אחר ואז יוכלו לעבור לשם.
כך מדגימים שבכל רגע אפשר "להחליק" לעולם דמיוני או מקביל, ושמה שנתפס "אצלו" כחלום יכול להיות "המציאות" של מישהו אחר.
מדוע זה משנה את ההתייחסות לחיי היומיום?
נטען שכאשר אדם מתעמק באמת באפשרות של אינסוף יקומים, הוא משנה לגמרי את גישתו למציאות. הוא מפסיק להילחץ כל כך ממה שקורה כאן, כי מבין שכל האפשרויות קורות בכל מקרה. זה יכול לצמצם סבל ולהקטין פחד, אך גם להעלות תחושות אחרות.
יש הדגשה על כך שחוויה עמוקה של התפיסה הזו דורשת "חקירה פנימית": להבין מה זה מקום, מה זה זמן, ומה הקשר ביניהם לבין הפוטנציאל האינסופי. כאשר חוקרים זאת עד הסוף, לכאורה חווים שהזמן והמקום מתבטלים, כי הכל "נוכח" כל הזמן בכל מקום.
האם עדיין חשוב להחליט החלטות כגון "האם ללמוד" או "האם לעבוד"?
מצד אחד, במבט מהיקום הצר שלנו, בהחלט יש הבדל ויש משמעות לבחירה כזו. מצד שני, אפשר לטעון שבכך אנו מממשים רק חלק מזערי מאינסוף האפשרויות, וביקומים אחרים מתממשות האפשרויות הנוספות. מי שמעמיק באותה תפיסה יכול לחיות את החיים עם פחות היצמדות לתוצאה, ביודעו שכל התוצאות מתקיימות ממילא.
כיצד הרעיון קשור גם לחקירות מדעיות נוספות?
אומרים שפיזיקאים שחוקרים תופעות קוונטיות נתקלים ברעיון שהחלקיק מצוי בכל המצבים האפשריים עד שהצופה מודד אותו, ואז מתקבלת תוצאה אחת. השאלה "איפה" נמצאות כל התוצאות האחרות, מובילה להנחה על פיצול המציאות לאינסוף מסלולים מקבילים (או "יקומים מקבילים").
בנוסף, הרעיון של "אנטי - חומר" ותופעות שבהן חלקיק מופיע ונעלם, עשוי להסביר שאטום מסוים "חולק" מעין מיקום עם יקום אחר. לא תמיד הדבר ברור עד הסוף, אך הוא מניע סקרנות מדעית ופילוסופית רחבה.
האם זה סותר את תפיסת החלל והזמן המקובלת?
כן ולא. מצד אחד, גישת "אינסוף יקומים" מנוגדת לתפיסה הרגילה שלנו, הרואה רק מציאות אחת בכל רגע. מצד שני, גישות כאלה דווקא מבהירות איך תיתכן מציאות שבה הכל כבר מתרחש, אך אנו רואים רק חלק אחד בכל תצפית שלנו.
למה כל כך קשה לתפוס את זה בשכל הרגיל?
הסיבה היא שהשכל שלנו בנוי להבחין באופן חד בין "יש" ל"אין", בין "קיים" ל"לא קיים". התפיסה שלנו אומרת "או שיש שולחן או שאין שולחן", ולא מאפשרת לחוות בו - זמנית מצבים סותרים. מי שטוען שהוא "רואה" את כל המצבים, כביכול יוצא מהמסגרת הרגילה של ההיגיון.
מוסיפים שכאשר אדם באמת מנסה לערער על ההנחות העמוקות ביותר שלו (כמו ההנחה "או שיש דבר או שאין"), הוא עשוי לפתוח לעצמו פתח לחוות את האינסוף. אך זהו תהליך לא פשוט, הדורש לוותר על המוחלטות של התפיסה החושית וההגיונית.
כיצד סיפור "ללמוד או לא ללמוד" מתקשר לכך?
עלה בדוגמה מישהו שמתלבט אם בשבוע הבא ילמד או לא, ותוהה אם יש "יקום" שבו הוא כן לומד ויקום אחר שבו הוא לא לומד. התשובה היא חיובית ברעיון של יקומים מקבילים - בכל מקרה יש מצב שבו הוא לומד ו/או לא לומד. מצד אחד, זה עשוי להקל על קבלת ההחלטה (כי "הכל כבר קורה"), אך מצד שני, בעולם הזה הוא עדיין חווה את הצורך לבחור.
האם יש משמעות לניסים, סיבתיות ואקראיות לאור תפיסה זו?
אם בכל רגע יש אינסוף אפשרויות, נראה שאין באמת נס, כי הכל כבר קורה איפשהו. גם אקראיות וסיבתיות מתמזגות למשהו אחד: מצד המבט המקומי שלנו יש סיבה ותוצאה, או דברים מפתיעים ש"לא אמורים לקרות", אבל מנקודת המבט של אינסוף היקומים - הכל קורה בהכרח, פשוט במרחב אחר של מקום וזמן.
איך זה משפיע על הרגשת הסבל וההנאה?
מי שמסגל את ההבנה הזו לעומק, טוען שהוא פחות נלחץ מהחיים ומעריך אותם אחרת. אם הכל בכל מקרה קורה, אז אפשר לראות שכל שינוי, דאגה או פחד - כבר מתקיימים "שם", ולכן אפשר להירגע במידה מסוימת. מצד שני, זה לא מחייב אדישות מוחלטת, כי בפרספקטיבה ה"רגילה" עדיין יש רצונות ובחירות.
מדוע חלומות מתקשרים לרעיון זה?
אומרים שכשאתה חולם, אתה חווה עולם שלם שבו הזמן יכול להרגיש ארוך מאוד, אף על פי שבמציאות הערה מדובר אולי בשניות ספורות. כך אפשר לדמיין שהחלום הוא "גלישה" לתוך יקום מקביל, ושם האירועים נמשכים גם כשאינך חולם. כשאתה חוזר לכאן, אתה פשוט מפנה את המודעות ליקום הזה.
מכאן ההקבלה לעולם הדרדסים: כפי שדרדסים חלמו ועברו מספינת שודדי ים לעולם צעצועים, וכפי שניסו להעביר רמזים לחולם "לחלום על מקום אחר" כדי לברוח, כך גם אנחנו אולי מקבלים "רמזים" מהעולמות האחרים, או מעבירים רמזים אליהם מבלי להבין זאת במודע.
האם בסוף יש פתרון חד משמעי?
הדוברים מציינים שלא באמת הוכיחו באופן לוגי שאין - סוף יקומים מקבילים, וגם לא הוכיחו בהכרח שזה כן נכון. זה רעיון שמתבסס על תפיסה של פוטנציאל אינסופי, ועל שאלות עמוקות: "מה זה מקום?", "מה זה זמן?", "מה זה אומר שהדברים באמת קיימים?", "האם אפשר שחומר יהיה קיים רק בצורה אחת או בו - זמנית בכל הצורות?".
הסיכום הוא שעבור מי שבוחר לחקור לעומק, הדבר עשוי לשנות את תחושת המציאות מקצה לקצה. אדם יכול לחוות את העולם כמשהו שבו "הכל פתוח" בכל רגע, ויחד עם זאת לשמור על נקודת המבט הרגילה שבה כל רגע קורה דבר אחד מוגדר.
האם זה מעשי לחיי היומיום?
התפיסה יכולה לעודד פחות היצמדות ופחות פחד, כי כל אפשרות שמפחידה אותך כבר מתרחשת היכן שהוא, וכל אפשרות שאתה רוצה כבר קיימת איפשהו. ובכל זאת, מי שעדיין נמצא בגוף ובזמן ובמרחב הזה - חווה צורך לפעול באופן נקודתי, לבחור, להחליט ולהתמודד.
כיצד כל זה קשור להבנה רוחנית או מדעית רחבה יותר?
לפי הטענות שעלו, מי שמעמיק בזה מגלה שגם המושגים "אני" או "תודעה" משתנים, כי אם בכל יקום מתקיים "אני" אחר, אז גם הזהות איננה בלעדית. מכאן מגיעים לשאלות פילוסופיות על מהות הקיום, האם באמת "אני" הוא רק כאן, או שמא יש "אני" נוסף במציאויות אחרות.
לבסוף, אפשר לראות שרעיון היקומים המקבילים הוא עוד שער לשאול שאלות כמו "האם באמת יש רק מציאות אחת?" ו"מה המשמעות של כל האפשרויות האינסופיות?", שאלות שנוגעות גם לבחירה חופשית, גם למדע, גם לרוחניות וגם לתפיסת החיים ברמה האישית ביותר.
השאלה על יקומים מקבילים נובעת מכך שאנשים רוצים להבין מה זה בכלל נותן לדעת שיש אינסוף מציאויות אחרות, או "יקומים" אחרים, שבהם מתרחשים כל מיני דברים. חלק שואלים, "מה אכפת לי אם ביקום כלשהו קורה משהו? אם אי אפשר לקחת משם כסף או תועלת מעשית, למה זה חשוב?". הטענה היא שאם יש אפשרות שכן ניתן להתחבר לאותו יקום ולמשוך ממנו תועלת כלשהי, אולי כדאי לבדוק את זה.
בנוסף, יש הסבר שכל רעיון חדש, כולל יקומים מקבילים, נבדק במדע מתוך סקרנות, כי "לך תדע לאן זה עשוי להוביל". אולי מתוך המחקר נגלה דרכים חדשות להחיות מתים, לעקוף את מגבלות הזמן או לשנות את מה שנדמה כקבוע.
כיצד תפיסת יקומים מקבילים משחררת מחשבות או פחדים?
יש טענה שבאופן חווייתי, מי שמאמין בקיומם של יקומים מקבילים מרגיש לפעמים פחות לחץ לבצע דברים בעולם הזה, כי "אם יש עוד יקום שבו אני כבר עושה את אותו דבר, למה להתאמץ כאן?". למשל, אם עולה מחשבה טורדנית שעלי לבצע משהו, אפשר להרגיע את עצמך ולומר "אולי כבר עשיתי את זה ביקום אחר".
עם זאת, השאלה היא עד כמה אדם "באמת" חווה זאת. יש מי שטוענים שהם ממש רואים את עצמם במציאות מקבילה, עם כל הפעולות האפשריות. לפי הטענה הזו, ברגע שאתה חווה את כל הצורות האפשריות באינסוף מקומות וזמנים, אתה פחות מפחד מהרע כי "הוא כבר קורה איפשהו", וגם פחות רודף אחרי הטוב כי "הוא כבר קיים גם ככה".
האם המדע תומך בתפיסה של זמן ומקום אינסופיים?
עולה כאן התייחסות לעמדה המקובלת של מדענים רבים האומרת שלמקום ולזמן יש גבול, בגלל תיאוריית המפץ הגדול: היקום התחיל לפני כ - 14 מיליארד שנה, ואז נוצרו המקום והזמן המוכרים לנו. לפי אותה תפיסה, לפני כן "לא היה" מקום ולא היה זמן.
מנגד, נטען שיש היגיון בסיסי פשוט שלפיו המקום והזמן הם אינסופיים, תמיד אפשר להמשיך עוד ועוד במקום או בזמן. אחד ההסברים הוא שהמדענים מתייחסים לגבולות היקום שלנו, אך ייתכן שמעבר לאותם גבולות מתקיים מרחב נוסף של מקום וזמן בלתי מוגבלים.
האם אינסוף אפשרויות מבטיח שכל דבר אכן יקרה איפשהו?
בשלב זה מובאת דוגמת הקובייה: אם זורקים קובייה אינסוף פעמים, בהיגיון מתקבל שבשלב כלשהו יופיעו כל התוצאות האפשריות והרצפים האפשריים. מאחר שהמקום והזמן אינסופיים (כך לפי הטענה), טוענים שיש אינסוף דרכים לארגן את החומר, ולכן מתקיים גם "פיל בעל שלושה ראשים" איפשהו, ועוד כל צורה דמיונית שתעלה על הדעת.
נשאלת גם שאלה הפוכה: אולי יש אינסוף אפשרויות, אבל במציאות בפועל מתממשת רק אפשרות אחת או רק חלק קטן מכלל האפשרויות? מועלית התהייה מי מחייב שהפוטנציאל הגדול הזה יתממש במלואו. התשובה המוצעת היא שבעצם עצם היותה של אפשרות כזו קיימת - פירושו שהיכן שהוא במרחבי האינסוף היא מתממשת.
איך מגיעים לרעיון של אינסוף יקומים מקבילים?
נטען שרעיון היקומים המקבילים הוא דרך להסביר את הרעיון שלפני "מימוש" כלשהו יש פוטנציאל אינסופי: לפני שבמציאות שלנו נבחרת צורה אחת (למשל שולחן או לא שולחן), יש פוטנציאל לכל האפשרויות. אם מסתכלים על המציאות רק מצד המימוש, אנו רואים צורה אחת בכל רגע (לדוגמה, כאן ועכשיו יש שולחן), אבל אם נביטים על המציאות מצד הפוטנציאל, הרי בכל נקודה יכול להיות הכל.
עולה עוד הסבר מעולם הפיזיקה הקוונטית: דוגמת "החתול של שרדינגר" מראה שיש מצב שבו החתול "גם חי וגם מת" לפני התצפית, וכשמתבוננים רואים תוצאה אחת בלבד. השאלה היא "לאן הלכה" האפשרות השנייה? אחת התשובות בספרות הקוונטית היא שביקום מקביל מתקיימת אותה אפשרות אחרת.
כיצד הרעיון של יקומים מקבילים קשור לאינסוף מקום וזמן בו - זמנית?
יש טענה שאם באמת יש אינסוף מקום ואינסוף זמן, ולא רק רצף אחד, אז לא רק שבעתיד או בעבר יופיעו אינסוף צורות, אלא שכל הצורות מתקיימות במקביל זו לזו, בכל רגע ורגע. לדוגמה, על פי נקודת מבט אחת, במקום הזה ובזמן הזה יש שולחן, אך לפי נקודת מבט של "אינסוף יקומים" - בכל מקום ובכל זמן מתרחשים כל הדברים האפשריים בו - זמנית.
משלימים את הרעיון ואומרים שבכל "יקום" יכולה להיות רק אפשרות אחת שמומשה, אך מאחר שיש אינסוף יקומים (כולם קיימים במקביל), הרי כל האפשרויות מגשימות את עצמן איפשהו. לפי זה, אם ברגע נתון את/ה רואה שולחן, הרי ביקום אחר באותו רגע בדיוק יש משהו אחר לגמרי (למשל פיל עם שלושה ראשים).
כיצד זה מחבר לחוויה אישית ולתפיסת הזמן והמקום?
מי שמקבל את ההסתכלות הזו עשוי לחוות שהזמן והמקום אינם מוגבלים לתמונה אחת בלבד. ברגע שאתה חווה את כל היקומים בו - זמנית, אינך מבדיל עוד בין כאן לשם או בין עבר לעתיד, כי הכל מתרחש כל הזמן ובאותו מקום, רק שבכל "מימוש" רואים משהו שונה.
מוסבר שהתחושה של זמן (ההבדל בין אתמול, היום ומחר) נובעת מההיצמדות לפרספקטיבה אחת, בעוד שבפועל, מנקודת מבט רחבה יותר, כל מה שיקרה מחר או קרה אתמול - קורה כבר עכשיו איפשהו.
האם הדבר מבטל את הסיבתיות או את הבחירה החופשית?
אם הכל כבר קיים בכל רגע ובמקביל, קשה לדבר על סיבה ותוצאה, או על אקראיות וסדר. מנקודת המבט של "אינסוף יקומים" אין באמת שינוי, כי כל האפשרויות כבר מתרחשות בו - זמנית. מצד אחד, נראה שאין סיבתיות, מצד שני, אין אקראיות מוחלטת - הכל כבר שם.
לכן, יש שינוי גדול בהסתכלות על בחירה חופשית: בכל רגע אתה מרגיש שבחרת משהו, אבל אפשר גם לטעון שביקום אחר בחרת אחרת, וממילא כל האופציות נוכחות.
איך דוגמת החלומות והדרדסים ממחישה את הרעיון?
ניתן משל על חלומות: כשאדם נרדם וחולם, הוא "עובר" לתרחיש אחר שנראה לפעמים כאילו קיים כבר זמן רב. השאלה היא "איפה כל זה מתרחש?". התשובה האפשרית: אולי זה מתרחש ביקום מקביל, וכשאתה חוזר לכאן, אותו יקום חלומי ממשיך להתקיים, רק שהתודעה שלך כבר לא שם.
מובאת גם דוגמה מסיפור הדרדסים:
- יש פרק שבו גרגמל הטיל כישוף על מיטה, כך שכל מי שנרדם עליה, עובר לתוך החלום שלו עצמו.
- דרדסים שונים מצאו את עצמם בעולם של שודדי ים או בעולם של צעצועים, וכדי לעבור לעולם אחר, צריך היה שמישהו נוסף יירדם ויחלום חלום אחר.
- הם ניסו ללחוש לחולם מה "לחלום", כדי שיחלום על מקום אחר ואז יוכלו לעבור לשם.
כך מדגימים שבכל רגע אפשר "להחליק" לעולם דמיוני או מקביל, ושמה שנתפס "אצלו" כחלום יכול להיות "המציאות" של מישהו אחר.
מדוע זה משנה את ההתייחסות לחיי היומיום?
נטען שכאשר אדם מתעמק באמת באפשרות של אינסוף יקומים, הוא משנה לגמרי את גישתו למציאות. הוא מפסיק להילחץ כל כך ממה שקורה כאן, כי מבין שכל האפשרויות קורות בכל מקרה. זה יכול לצמצם סבל ולהקטין פחד, אך גם להעלות תחושות אחרות.
יש הדגשה על כך שחוויה עמוקה של התפיסה הזו דורשת "חקירה פנימית": להבין מה זה מקום, מה זה זמן, ומה הקשר ביניהם לבין הפוטנציאל האינסופי. כאשר חוקרים זאת עד הסוף, לכאורה חווים שהזמן והמקום מתבטלים, כי הכל "נוכח" כל הזמן בכל מקום.
האם עדיין חשוב להחליט החלטות כגון "האם ללמוד" או "האם לעבוד"?
מצד אחד, במבט מהיקום הצר שלנו, בהחלט יש הבדל ויש משמעות לבחירה כזו. מצד שני, אפשר לטעון שבכך אנו מממשים רק חלק מזערי מאינסוף האפשרויות, וביקומים אחרים מתממשות האפשרויות הנוספות. מי שמעמיק באותה תפיסה יכול לחיות את החיים עם פחות היצמדות לתוצאה, ביודעו שכל התוצאות מתקיימות ממילא.
כיצד הרעיון קשור גם לחקירות מדעיות נוספות?
אומרים שפיזיקאים שחוקרים תופעות קוונטיות נתקלים ברעיון שהחלקיק מצוי בכל המצבים האפשריים עד שהצופה מודד אותו, ואז מתקבלת תוצאה אחת. השאלה "איפה" נמצאות כל התוצאות האחרות, מובילה להנחה על פיצול המציאות לאינסוף מסלולים מקבילים (או "יקומים מקבילים").
בנוסף, הרעיון של "אנטי - חומר" ותופעות שבהן חלקיק מופיע ונעלם, עשוי להסביר שאטום מסוים "חולק" מעין מיקום עם יקום אחר. לא תמיד הדבר ברור עד הסוף, אך הוא מניע סקרנות מדעית ופילוסופית רחבה.
האם זה סותר את תפיסת החלל והזמן המקובלת?
כן ולא. מצד אחד, גישת "אינסוף יקומים" מנוגדת לתפיסה הרגילה שלנו, הרואה רק מציאות אחת בכל רגע. מצד שני, גישות כאלה דווקא מבהירות איך תיתכן מציאות שבה הכל כבר מתרחש, אך אנו רואים רק חלק אחד בכל תצפית שלנו.
למה כל כך קשה לתפוס את זה בשכל הרגיל?
הסיבה היא שהשכל שלנו בנוי להבחין באופן חד בין "יש" ל"אין", בין "קיים" ל"לא קיים". התפיסה שלנו אומרת "או שיש שולחן או שאין שולחן", ולא מאפשרת לחוות בו - זמנית מצבים סותרים. מי שטוען שהוא "רואה" את כל המצבים, כביכול יוצא מהמסגרת הרגילה של ההיגיון.
מוסיפים שכאשר אדם באמת מנסה לערער על ההנחות העמוקות ביותר שלו (כמו ההנחה "או שיש דבר או שאין"), הוא עשוי לפתוח לעצמו פתח לחוות את האינסוף. אך זהו תהליך לא פשוט, הדורש לוותר על המוחלטות של התפיסה החושית וההגיונית.
כיצד סיפור "ללמוד או לא ללמוד" מתקשר לכך?
עלה בדוגמה מישהו שמתלבט אם בשבוע הבא ילמד או לא, ותוהה אם יש "יקום" שבו הוא כן לומד ויקום אחר שבו הוא לא לומד. התשובה היא חיובית ברעיון של יקומים מקבילים - בכל מקרה יש מצב שבו הוא לומד ו/או לא לומד. מצד אחד, זה עשוי להקל על קבלת ההחלטה (כי "הכל כבר קורה"), אך מצד שני, בעולם הזה הוא עדיין חווה את הצורך לבחור.
האם יש משמעות לניסים, סיבתיות ואקראיות לאור תפיסה זו?
אם בכל רגע יש אינסוף אפשרויות, נראה שאין באמת נס, כי הכל כבר קורה איפשהו. גם אקראיות וסיבתיות מתמזגות למשהו אחד: מצד המבט המקומי שלנו יש סיבה ותוצאה, או דברים מפתיעים ש"לא אמורים לקרות", אבל מנקודת המבט של אינסוף היקומים - הכל קורה בהכרח, פשוט במרחב אחר של מקום וזמן.
איך זה משפיע על הרגשת הסבל וההנאה?
מי שמסגל את ההבנה הזו לעומק, טוען שהוא פחות נלחץ מהחיים ומעריך אותם אחרת. אם הכל בכל מקרה קורה, אז אפשר לראות שכל שינוי, דאגה או פחד - כבר מתקיימים "שם", ולכן אפשר להירגע במידה מסוימת. מצד שני, זה לא מחייב אדישות מוחלטת, כי בפרספקטיבה ה"רגילה" עדיין יש רצונות ובחירות.
מדוע חלומות מתקשרים לרעיון זה?
אומרים שכשאתה חולם, אתה חווה עולם שלם שבו הזמן יכול להרגיש ארוך מאוד, אף על פי שבמציאות הערה מדובר אולי בשניות ספורות. כך אפשר לדמיין שהחלום הוא "גלישה" לתוך יקום מקביל, ושם האירועים נמשכים גם כשאינך חולם. כשאתה חוזר לכאן, אתה פשוט מפנה את המודעות ליקום הזה.
מכאן ההקבלה לעולם הדרדסים: כפי שדרדסים חלמו ועברו מספינת שודדי ים לעולם צעצועים, וכפי שניסו להעביר רמזים לחולם "לחלום על מקום אחר" כדי לברוח, כך גם אנחנו אולי מקבלים "רמזים" מהעולמות האחרים, או מעבירים רמזים אליהם מבלי להבין זאת במודע.
האם בסוף יש פתרון חד משמעי?
הדוברים מציינים שלא באמת הוכיחו באופן לוגי שאין - סוף יקומים מקבילים, וגם לא הוכיחו בהכרח שזה כן נכון. זה רעיון שמתבסס על תפיסה של פוטנציאל אינסופי, ועל שאלות עמוקות: "מה זה מקום?", "מה זה זמן?", "מה זה אומר שהדברים באמת קיימים?", "האם אפשר שחומר יהיה קיים רק בצורה אחת או בו - זמנית בכל הצורות?".
הסיכום הוא שעבור מי שבוחר לחקור לעומק, הדבר עשוי לשנות את תחושת המציאות מקצה לקצה. אדם יכול לחוות את העולם כמשהו שבו "הכל פתוח" בכל רגע, ויחד עם זאת לשמור על נקודת המבט הרגילה שבה כל רגע קורה דבר אחד מוגדר.
האם זה מעשי לחיי היומיום?
התפיסה יכולה לעודד פחות היצמדות ופחות פחד, כי כל אפשרות שמפחידה אותך כבר מתרחשת היכן שהוא, וכל אפשרות שאתה רוצה כבר קיימת איפשהו. ובכל זאת, מי שעדיין נמצא בגוף ובזמן ובמרחב הזה - חווה צורך לפעול באופן נקודתי, לבחור, להחליט ולהתמודד.
כיצד כל זה קשור להבנה רוחנית או מדעית רחבה יותר?
לפי הטענות שעלו, מי שמעמיק בזה מגלה שגם המושגים "אני" או "תודעה" משתנים, כי אם בכל יקום מתקיים "אני" אחר, אז גם הזהות איננה בלעדית. מכאן מגיעים לשאלות פילוסופיות על מהות הקיום, האם באמת "אני" הוא רק כאן, או שמא יש "אני" נוסף במציאויות אחרות.
לבסוף, אפשר לראות שרעיון היקומים המקבילים הוא עוד שער לשאול שאלות כמו "האם באמת יש רק מציאות אחת?" ו"מה המשמעות של כל האפשרויות האינסופיות?", שאלות שנוגעות גם לבחירה חופשית, גם למדע, גם לרוחניות וגם לתפיסת החיים ברמה האישית ביותר.
- חקירות על תפיסת המקום והזמן
- הסברים על קוונטיקה וחתול שרדינגר
- משמעות הבחירה החופשית באינסוף יקומים
- התמודדות עם פחדים דרך הבנת הפוטנציאל האינסופי
- דרכי חוויה של אחדות ונפרדות
- הקשר בין חלומות למציאות מקבילה
למה בכלל לעסוק ברעיון של יקומים מקבילים?
רעיון היקומים המקבילים עולה מתוך שאלה פשוטה: האם ייתכן שקורים במציאות עוד דברים שאיננו רואים? למשל, למה שיהיה אכפת אם איפשהו מתרחשת מציאות מקבילה? אחת הדוגמאות היא הרעיון שאולי ביקום אחר יש חשבון בנק עם כסף שאפשר להשתמש בו. השאלה המעשית היא האם באמת ניתן "להעביר" משאבים מיקום ליקום. יש שטוענים שאולי כן, כי אם הזמן והמקום עצומים ואינסופיים, אולי יש דרכים שלא מוכרות לנו.
בנוסף, יש מי שטוען שהעיסוק בריבוי עולמות חשוב כי המדע בודק כל רעיון אפשרי. אף פעם אי אפשר לדעת למה מחקר תאורטי, כמו על יקומים מקבילים, יוביל. אולי ייווצרו תגליות שמאפשרות להחיות מתים, ואולי יתגלו הסברים נוספים על טבע הזמן, המקום והחומר.
מה פירוש "אין סוף מקום וזמן"?
ישנה טענה שבמסגרת ההיגיון הפשוט, המקום והזמן עצמם הם אינסופיים. לכאורה, אם נוסעים ימינה תמיד אפשר להמשיך עוד ימינה, ואם הולכים בשנים אחורה תמיד אפשר ללכת עוד. יש שנוקטים בגישה שהזמן והמקום של היקום שלנו התחילו במפץ הגדול (לפני כ - 14 מיליארד שנים), אבל גם אם זה נכון לגבי היקום שלנו, ייתכן שמעבר לו קיים מרחב גדול יותר, אינסופי, ומעבר לזמן של היקום שלנו יש זמן אינסופי נוסף.
כאשר חוברים לרעיון של "מקום מן אינסופיים", עולה השאלה כמה צורות או אפשרויות יכולים להיות בתוך מציאות אינסופית כזו. אם זורקים קובייה אינסוף פעמים, כל תוצאה אפשרית בסופו של דבר תופיע. מכאן יש מי שמסיק שבחלל ובזמן אינסופיים יופיעו גם פילים בעלי שלושה ראשים או כל תרחיש דמיוני אפשרי.
איך המדע והמפץ הגדול מתקשרים לנושא?
על פי מדענים רבים, הזמן והמקום של היקום שלנו החלו בנקודת המפץ הגדול. הם טוענים שהחומר, הזמן והמקום התחילו לפני כ - 14 מיליארד שנים, ומאז הם מתפשטים. אך יש הדגשה: ייתכן שהמקום והזמן של היקום שלנו סופיים, אך "מעבר" לגבול זה יש מרחב אחר או "כלום" שגם הוא מקום וזמן מסוג אחר.
חלק מהטענות המדעיות, דוגמת פרדוקסים בקוונטום (למשל "החתול של שרדינגר"), מעוררות את הרעיון שכל מצב אפשרי אכן מתממש איפשהו. כאשר החתול "גם חי וגם מת" לפני שעוקבים אחריו, יש המפרשים שהפונקציה הקוונטית מובילה לריבוי יקומים, שבהם בכל יקום מתגשמת אפשרות אחת.
מדוע טוענים שבכל נקודה מתממשת רק אפשרות אחת?
ביקום שלנו, בכל מקום ובכל רגע, נדמה שמתממשת אפשרות אחת בלבד: במקום שבו נמצא שולחן לא מופיע בו זמנית גם פיל. אבל אם מרחיבים את ההסתכלות וטוענים שיש אינסוף "מרחבים" מקבילים, אפשר לומר שביקום מסוים כן מופיע פיל, ובאחר מופיעה צורה אחרת, וכן הלאה.
השאלה היא האם עצם העובדה שיש אין סוף אפשרויות מבטיחה שכל האפשרויות אכן מתגשמות. הרי אפשר לטעון שאולי קיים רק חלק מהאפשרויות. אבל מי שמחזיק בגישה שכל מה שאפשרי אכן קורה היכנשהו, מסביר שאם המקום והזמן אינסופיים, אז בכל נקודה "יש" את כל הדברים האפשריים - אלא שמנקודת המבט שלנו אנחנו רואים בכל רגע רק מימוש אחד.
מה פירוש "לראות את הכל לפני שהוא קרה"?
אפשר להסתכל על המציאות משתי פרספקטיבות:
איך החלומות ו"הדרדסים" מסבירים את המעבר בין מציאויות?
ניתנת דוגמה מסדרת "הדרדסים", ובה קסם גורם לכל מי שנרדם על מיטה מסוימת להיכנס לעולם החלום שלו. בכל פעם שמישהו אחר נרדם באותה מיטה, המיטה וכל הדרדסים שעליה "קופצים" לעולם החלום הבא. כך מוצאים את עצמם פעם בספינת שודדי ים ופעם בעולם הצעצועים. הרעיון האנלוגי הוא שכאשר חולמים, אפשר לחוות מציאות אחרת לחלוטין, עם חוקים שונים, ואולי זו כניסה ל"יקום מקביל".
אם שואלים "איפה מתרחש החלום?", ניתן לומר שזהו ממד אחר שבו דברים מתרחשים באופן מוחשי לחולם. כשמתעוררים, לכאורה חוזרים ליקום המוכר שלנו, אבל ייתכן שהמציאות ההיא ממשיכה בפני עצמה.
כיצד זה משפיע על חוויית הזמן, המקום והבחירה?
מי שמעמיק ברעיון שבכל רגע יש אינסוף מציאויות, מגיע להבנה שהזמן והמקום הם בבסיסם סוג של אשליה. אם בכל נקודה אפשר שיהיו דברים סותרים, אז יש פרספקטיבה גבוהה יותר שממנה אין בכלל שינוי, כי הכל מתרחש בו זמנית.
ההסבר ממשיך וטוען שכאשר מתייחסים למציאות ברצינות, חווים צורך להחליט אם "להתחיל ללמוד" או "לא ללמוד", כי נדמה שיש רק תרחיש אחד שיתממש. אבל מנקודת מבט של יקומים מקבילים, בכל מקרה יש גרסה שבה לומדים וגרסה שבה לא לומדים, כך שכביכול כל בחירה כבר התרחשה במציאות אחרת.
למה זה קשור לתפיסת הסיבתיות והניסים?
אם הכל קורה היכנשהו, אז במבט הרחב, אין באמת אירוע "אקראי" או "סיבתי" אחד. בכל רגע מתפצלים אינסוף מסלולים, כך שאין משמעות סיבתית כפי שאנו רגילים לחשוב. גם נסים, שמוגדרים כמשהו שלא הגיוני שיקרה, הם רק תוצאה מנקודת המבט שמורגלת לצפות באפשרות אחת. ברמת אינסוף העולמות וההסתעפויות, ייתכן שזה מתרחש במקום אחר כל הזמן, ולכן כבר לא נראה מפתיע כלל.
איך התפיסה הזו משנה את ההסתכלות על החיים?
האדם שמקבל את רעיון היקומים המקבילים עשוי להרגיש שהכל כבר קורה איפשהו, ולכן לא צריך "להילחץ" מהחלטה כזו או אחרת, משום שתמיד יש יקום שבו משהו אחר התרחש. מצד שני, זו גם יכולה להיות הבנה שמשחררת מפחד, כי כשמבינים שיש אינסוף הסתעפויות, שום דבר לא נעצר ולא באמת נעלם.
יש גם מי שמסביר שכל רגש, מחשבה או אירוע תלויים רק בסידור של אטומים או בחיבור של תהליכי מוח וכימיה, ומבחינה רחבה יותר גם אלה חלק מאין - סוף אפשרויות. בסופו של דבר, אפשר להביא מהגישה הזו לראייה שבה אין הבדל מהותי בין "יש" ל"אין", כי בכל מקום ובכל זמן כל האפשרויות מתקיימות.
האם אפשר "להוכיח" את זה?
למעשה אין הוכחה ישירה שאכן פועל יוצא של אינסוף מרחבים וזמנים הוא שכל האפשרויות מתגשמות. יש שיסתפקו בהסבר קוונטי או בלוגיקה על "פוטנציאל אינסופי", ויש שיאמרו שזוהי רק אפשרות פילוסופית. אך עצם הרעיון משפיע מאוד על תחושת האדם כלפי עצמו וכלפי המציאות, ועל מושגי סיבתיות, בחירה, זמן, מקום וחוקים פיזיקליים.
כאשר צוללים מספיק עמוק להגדרת מה זה "מקום" ומה זה "זמן", נתקלים ברעיון שהמציאות אינה כפי שהחושים והשכל הרגילים מראים. ישנו אינסוף פוטנציאל, ואנחנו חווים רק נתיב אחד. אפשר לראות זאת כמו חלום: בזמן החלום, מתהלכים בעולם שלם ורק מתעוררים ל"מציאות הרגילה". אולי גם "המציאות הרגילה" היא חלום אחד מתוך רבים.
רעיון היקומים המקבילים עולה מתוך שאלה פשוטה: האם ייתכן שקורים במציאות עוד דברים שאיננו רואים? למשל, למה שיהיה אכפת אם איפשהו מתרחשת מציאות מקבילה? אחת הדוגמאות היא הרעיון שאולי ביקום אחר יש חשבון בנק עם כסף שאפשר להשתמש בו. השאלה המעשית היא האם באמת ניתן "להעביר" משאבים מיקום ליקום. יש שטוענים שאולי כן, כי אם הזמן והמקום עצומים ואינסופיים, אולי יש דרכים שלא מוכרות לנו.
בנוסף, יש מי שטוען שהעיסוק בריבוי עולמות חשוב כי המדע בודק כל רעיון אפשרי. אף פעם אי אפשר לדעת למה מחקר תאורטי, כמו על יקומים מקבילים, יוביל. אולי ייווצרו תגליות שמאפשרות להחיות מתים, ואולי יתגלו הסברים נוספים על טבע הזמן, המקום והחומר.
מה פירוש "אין סוף מקום וזמן"?
ישנה טענה שבמסגרת ההיגיון הפשוט, המקום והזמן עצמם הם אינסופיים. לכאורה, אם נוסעים ימינה תמיד אפשר להמשיך עוד ימינה, ואם הולכים בשנים אחורה תמיד אפשר ללכת עוד. יש שנוקטים בגישה שהזמן והמקום של היקום שלנו התחילו במפץ הגדול (לפני כ - 14 מיליארד שנים), אבל גם אם זה נכון לגבי היקום שלנו, ייתכן שמעבר לו קיים מרחב גדול יותר, אינסופי, ומעבר לזמן של היקום שלנו יש זמן אינסופי נוסף.
כאשר חוברים לרעיון של "מקום מן אינסופיים", עולה השאלה כמה צורות או אפשרויות יכולים להיות בתוך מציאות אינסופית כזו. אם זורקים קובייה אינסוף פעמים, כל תוצאה אפשרית בסופו של דבר תופיע. מכאן יש מי שמסיק שבחלל ובזמן אינסופיים יופיעו גם פילים בעלי שלושה ראשים או כל תרחיש דמיוני אפשרי.
איך המדע והמפץ הגדול מתקשרים לנושא?
על פי מדענים רבים, הזמן והמקום של היקום שלנו החלו בנקודת המפץ הגדול. הם טוענים שהחומר, הזמן והמקום התחילו לפני כ - 14 מיליארד שנים, ומאז הם מתפשטים. אך יש הדגשה: ייתכן שהמקום והזמן של היקום שלנו סופיים, אך "מעבר" לגבול זה יש מרחב אחר או "כלום" שגם הוא מקום וזמן מסוג אחר.
חלק מהטענות המדעיות, דוגמת פרדוקסים בקוונטום (למשל "החתול של שרדינגר"), מעוררות את הרעיון שכל מצב אפשרי אכן מתממש איפשהו. כאשר החתול "גם חי וגם מת" לפני שעוקבים אחריו, יש המפרשים שהפונקציה הקוונטית מובילה לריבוי יקומים, שבהם בכל יקום מתגשמת אפשרות אחת.
מדוע טוענים שבכל נקודה מתממשת רק אפשרות אחת?
ביקום שלנו, בכל מקום ובכל רגע, נדמה שמתממשת אפשרות אחת בלבד: במקום שבו נמצא שולחן לא מופיע בו זמנית גם פיל. אבל אם מרחיבים את ההסתכלות וטוענים שיש אינסוף "מרחבים" מקבילים, אפשר לומר שביקום מסוים כן מופיע פיל, ובאחר מופיעה צורה אחרת, וכן הלאה.
השאלה היא האם עצם העובדה שיש אין סוף אפשרויות מבטיחה שכל האפשרויות אכן מתגשמות. הרי אפשר לטעון שאולי קיים רק חלק מהאפשרויות. אבל מי שמחזיק בגישה שכל מה שאפשרי אכן קורה היכנשהו, מסביר שאם המקום והזמן אינסופיים, אז בכל נקודה "יש" את כל הדברים האפשריים - אלא שמנקודת המבט שלנו אנחנו רואים בכל רגע רק מימוש אחד.
מה פירוש "לראות את הכל לפני שהוא קרה"?
אפשר להסתכל על המציאות משתי פרספקטיבות:
- פרספקטיבת המימוש: מה שבפועל התרחש. פה אנו חווים רק תוצאה אחת בכל רגע.
- פרספקטיבת הפוטנציאל: כל מה שיכול לקרות. כאן כביכול הכל מתרחש כבר עכשיו, כי לפני המימוש הכל קיים כפוטנציאל.
איך החלומות ו"הדרדסים" מסבירים את המעבר בין מציאויות?
ניתנת דוגמה מסדרת "הדרדסים", ובה קסם גורם לכל מי שנרדם על מיטה מסוימת להיכנס לעולם החלום שלו. בכל פעם שמישהו אחר נרדם באותה מיטה, המיטה וכל הדרדסים שעליה "קופצים" לעולם החלום הבא. כך מוצאים את עצמם פעם בספינת שודדי ים ופעם בעולם הצעצועים. הרעיון האנלוגי הוא שכאשר חולמים, אפשר לחוות מציאות אחרת לחלוטין, עם חוקים שונים, ואולי זו כניסה ל"יקום מקביל".
אם שואלים "איפה מתרחש החלום?", ניתן לומר שזהו ממד אחר שבו דברים מתרחשים באופן מוחשי לחולם. כשמתעוררים, לכאורה חוזרים ליקום המוכר שלנו, אבל ייתכן שהמציאות ההיא ממשיכה בפני עצמה.
כיצד זה משפיע על חוויית הזמן, המקום והבחירה?
מי שמעמיק ברעיון שבכל רגע יש אינסוף מציאויות, מגיע להבנה שהזמן והמקום הם בבסיסם סוג של אשליה. אם בכל נקודה אפשר שיהיו דברים סותרים, אז יש פרספקטיבה גבוהה יותר שממנה אין בכלל שינוי, כי הכל מתרחש בו זמנית.
ההסבר ממשיך וטוען שכאשר מתייחסים למציאות ברצינות, חווים צורך להחליט אם "להתחיל ללמוד" או "לא ללמוד", כי נדמה שיש רק תרחיש אחד שיתממש. אבל מנקודת מבט של יקומים מקבילים, בכל מקרה יש גרסה שבה לומדים וגרסה שבה לא לומדים, כך שכביכול כל בחירה כבר התרחשה במציאות אחרת.
למה זה קשור לתפיסת הסיבתיות והניסים?
אם הכל קורה היכנשהו, אז במבט הרחב, אין באמת אירוע "אקראי" או "סיבתי" אחד. בכל רגע מתפצלים אינסוף מסלולים, כך שאין משמעות סיבתית כפי שאנו רגילים לחשוב. גם נסים, שמוגדרים כמשהו שלא הגיוני שיקרה, הם רק תוצאה מנקודת המבט שמורגלת לצפות באפשרות אחת. ברמת אינסוף העולמות וההסתעפויות, ייתכן שזה מתרחש במקום אחר כל הזמן, ולכן כבר לא נראה מפתיע כלל.
איך התפיסה הזו משנה את ההסתכלות על החיים?
האדם שמקבל את רעיון היקומים המקבילים עשוי להרגיש שהכל כבר קורה איפשהו, ולכן לא צריך "להילחץ" מהחלטה כזו או אחרת, משום שתמיד יש יקום שבו משהו אחר התרחש. מצד שני, זו גם יכולה להיות הבנה שמשחררת מפחד, כי כשמבינים שיש אינסוף הסתעפויות, שום דבר לא נעצר ולא באמת נעלם.
יש גם מי שמסביר שכל רגש, מחשבה או אירוע תלויים רק בסידור של אטומים או בחיבור של תהליכי מוח וכימיה, ומבחינה רחבה יותר גם אלה חלק מאין - סוף אפשרויות. בסופו של דבר, אפשר להביא מהגישה הזו לראייה שבה אין הבדל מהותי בין "יש" ל"אין", כי בכל מקום ובכל זמן כל האפשרויות מתקיימות.
האם אפשר "להוכיח" את זה?
למעשה אין הוכחה ישירה שאכן פועל יוצא של אינסוף מרחבים וזמנים הוא שכל האפשרויות מתגשמות. יש שיסתפקו בהסבר קוונטי או בלוגיקה על "פוטנציאל אינסופי", ויש שיאמרו שזוהי רק אפשרות פילוסופית. אך עצם הרעיון משפיע מאוד על תחושת האדם כלפי עצמו וכלפי המציאות, ועל מושגי סיבתיות, בחירה, זמן, מקום וחוקים פיזיקליים.
כאשר צוללים מספיק עמוק להגדרת מה זה "מקום" ומה זה "זמן", נתקלים ברעיון שהמציאות אינה כפי שהחושים והשכל הרגילים מראים. ישנו אינסוף פוטנציאל, ואנחנו חווים רק נתיב אחד. אפשר לראות זאת כמו חלום: בזמן החלום, מתהלכים בעולם שלם ורק מתעוררים ל"מציאות הרגילה". אולי גם "המציאות הרגילה" היא חלום אחד מתוך רבים.
- האם הזמן באמת התחיל במפץ הגדול?
- מהי המשמעות של האחדות וההבדלה במציאות?
- איך תופסים את הרעיון של בחירה חופשית מול דטרמיניזם?
- האם קיים הבדל אמיתי בין חומר לרוח?
- כיצד אפשר להגיע לחוויה שכל האפשרויות קורות בו זמנית?