האם אני היחיד שקיים בעולם?

אליעד כהן מעלה שאלה מרתקת: מה היה קורה אילו אדם היה מגלה שהוא היחיד שנשאר חי בעולם? כיצד הוא היה מרגיש אילו היה נותר לבדו לחלוטין על פני כדור הארץ? בתחילה, נראה שתחושתו הייתה בדידות מוחלטת. התחושה הייתה שונה מאוד מאשר אילו היה חי בסביבה מלאה באנשים נוספים. מדוע? משום שהאדם מניח שבני האדם סביבו מודעים לעצמם ובעלי תודעה כמוהו. זה מה שגורם לו להרגיש חלק ממשהו גדול יותר ומקל עליו את תחושת הבדידות.

אך אם נדמיין מצב אחר, שבו כל בני האדם מתו מלבד אדם אחד, התחושה של אותו אדם תהיה דומה מאוד לבדידות מוחלטת. זאת מפני שאותו אדם מניח באופן אוטומטי שרק בני אדם ובעלי חיים מסוימים הם בעלי תודעה, בעוד שהדומם והצומח הם חסרי תודעה לחלוטין. הוא יניח שהאנשים המתים אינם קיימים יותר, והדומם, הצומח ובעלי החיים שנותרו סביבו הם פשוט "רובוטים" חסרי תודעה.

אליעד כהן מאתגר את ההנחה הזאת ושואל שאלות עמוקות מאוד: מי קבע שלדומם אין תודעה? מי אמר שצמחים חסרי תודעה? מי אמר שבני אדם אחרים הם לא פשוט סוג של רובוטים או דמויות מתוך חלום? מי מבטיח שההנחות האלו נכונות בכלל?

האם הדומם יכול להיות בעל תודעה?

אליעד ממשיך ומפתח את הרעיון הזה הלאה: אולי התפיסה המקובלת שלנו לגבי דומם וצומח כ"חסרי תודעה" היא שגויה לחלוטין. אולי גם לדומם ולצומח יש תודעה, פשוט בצורה שונה לגמרי מזו שאנחנו מכירים. השאלה הזאת אינה סתם פילוסופית, אלא שאלה שיכולה לשנות באופן עמוק את חוויית המציאות של האדם. אם לדומם יש תודעה, הרי שכל העולם מסביבנו חי ופועל מתוך מודעות, גם אם שונה מזו שאנו רגילים לייחס לבני האדם.

למשל, אם היית האדם היחיד שנותר בעולם, אולי היית מתחיל להרגיש פתאום שגם לסלעים ולעצים יש איזושהי תודעה. אולי היית מרגיש שדווקא עכשיו, כשאין אנשים אחרים מסביבך, אתה מתחבר לעולם בצורה עמוקה יותר. אולי היית מפסיק להרגיש לבד, כי כל דבר מסביבך היה מרגיש פתאום חי ובעל מודעות, ואתה חלק בלתי נפרד מהמערכת הזו.

חלום או מציאות - איפה עובר הגבול?

אליעד מציג דוגמה נוספת שעוזרת להמחיש את הנושא: כאשר האדם חולם חלום, הוא יוצר לעצמו מציאות שבה קיימים בני אדם, בעלי חיים, צמחים, ואפילו דוממים. בתוך החלום עצמו, האדם לא תמיד מסוגל להבחין בהבדלים ביניהם - כל אלו הם בסך הכל חלק מהחלום שלו, ולכן כולם בעלי אותה תודעה או חוסר תודעה בעיניו של החולם.

בחלום, כל הדברים שווים במעמדם: אנשים, חיות, צמחים ודוממים. אם כך, שואל אליעד, מה ההבדל בין החלום לבין המציאות שבה אנו חיים? אולי גם במציאות היום - יומית כל ההבחנות שאנחנו עושים בין דומם, צומח, חי ומדבר הן אשליה, ואולי לכולם יש תודעה באופן זהה או דומה?

ההרהור הזה יכול לגרום לשינוי משמעותי מאוד בחוויית החיים של האדם. עצם השאלה וההתבוננות האם יש הבדל אמיתי בין דמויות בחלום לבין אנשים במציאות, והאם לכל הדברים יש או אין תודעה, משנה את נקודת המבט ומעמידה בסימן שאלה את כל מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו.

האם כל האנשים מסביבנו הם רובוטים?

נקודה נוספת שאליעד כהן מעלה היא הספק לגבי קיומם האמיתי של אנשים אחרים. אולי כל האנשים סביבנו אינם באמת קיימים כבעלי תודעה עצמאית, אלא הם רובוטים או דמויות שנוצרו במיוחד בשבילנו. יכול להיות שהאדם הוא התודעה היחידה שקיימת, והמציאות כולה היא רק תפאורה סביבו.

הספק הזה יכול לעורר באדם תחושה מטרידה, אך בו זמנית לפתוח בפניו אפשרות להתבוננות חדשה לגמרי על המציאות, להטיל ספק בכל מה שהוא מניח כמובן מאליו, ולחקור מחדש את השאלה "מה זו תודעה" ו"האם אני באמת לבד בעולם".

המשמעות של השאלות הגדולות על חווית החיים שלנו

לבסוף, אליעד מסכם בכך שהשאלות האלה אינן רק עניין תיאורטי, אלא הן יכולות לשנות לחלוטין את התפיסה העצמית של האדם ואת חווית החיים שלו. השאלה אם יש תודעה לדומם או לא, האם אנחנו לבד או לא, והאם האנשים סביבנו אמיתיים או שהם סוג של רובוטים - כל אלו שאלות שיכולות להוביל להארה רוחנית, לשינוי תפיסתי עמוק ולהבנה חדשה של המציאות.

השאלות האלו, על אף שהן יכולות להיראות מוזרות, הן בעלות פוטנציאל לשנות את האדם ולפתוח בפניו אפשרויות חדשות להבנת העולם, המציאות והקיום שלו עצמו.

האם אני לבד בעולם? האם לכל דבר יש תודעה?

אם אדם היה חי לבד בעולם, רק הוא עצמו היה קיים בכדור הארץ, איך הוא היה מרגיש? מה הייתה תחושתו בהנחה שהוא היחיד בעולם? אליעד מציע שתחושתו הייתה שונה מאוד אם היה נמצא עם עוד בני אדם. כלומר, השאלה היא לא רק אם יש אחרים מסביבו, אלא איך תחושת הבדידות משתנה אם אין אף אחד סביבו. תחושת הבדידות נובעת מכך שאנחנו מניחים שלחיים אחרים יש תודעה, בעוד לדומם ולצומח אין תודעה.

נניח עכשיו מצב בו כל בני האדם מתו, רק אדם אחד נשאר חי. איך הוא היה מרגיש? אולי הייתה לו תחושה שהוא לבד בעולם. הוא היה מניח שלא מדובר רק במוות של בני אדם, אלא גם באי - קיום של תודעה אצל הדומם והצומח סביבו. הוא היה מניח שדומם מת, צומח לא באמת חי, ובעלי החיים גם הם סוג של רובוטים חסרי תודעה. אלא, אליעד מציע שזו רק הנחה, ושאלו שאלות גדולות שצריך לשאול: מי אמר שזה נכון? מי אמר שדומם לא יכול להיות עם תודעה? מי אמר שכולנו לא רובוטים?

הסיפור הזה מתפתח כאשר אנו שואלים את עצמנו אם תודעה קיימת גם בדומם. יתכן שאנחנו רק מניחים תודעה בבני אדם ובעלי חיים, אך אולי כולם בעצם דמויות בעולם שמגיעות ממקום אחר. ככה גם קורה כשהאדם נמצא בתוך חלום. בתוך החלום יש אנשים, דוממים, צומח וחי - האם כל אלו גם יש להם תודעה? האם יש הבדל ביניהם? אם לא, מה ההבדל בעצם בין המציאות שלנו לבין החלום?

העובדה שהכל יכול להיות חלק ממערכת אחת, שבו כל דבר - גם דומם - יכול להיות תודעתי, מציבה שאלה על האמיתות שאנחנו סבורים בהן ביום יום.