למה אנשים עוטים מסכות אבל ממשיכים לעשן?

אנשים רבים שמים מסכות קורונה מתוך אמונה שזה ימנע מהם להידבק בנגיף או להדביק אחרים. אך אליעד כהן מדגיש שיש כאן סתירה גדולה, מכיוון שאפשר לראות ברחוב אנשים רבים שמסירים או מזיזים את המסכה כדי לעשן סיגריות. זו דוגמה מצחיקה ואבסורדית, שממחישה את חוסר ההיגיון שבחוקי המסכות לכאורה, כיוון שברור שהסיגריה עצמה מזיקה הרבה יותר לבריאות מאשר הסיכון שבאי - עטיית מסכה. אדם שמעשן בוודאות יסבול מנזקי עישון משמעותיים, וסביר להניח שימות או יחלה ממנה, ואפילו יהרוג את אלו שסביבו באמצעות עישון פסיבי. ובכל זאת, המדינה לא עושה מספיק בנושא זה, בעוד היא מאוד נחושה בעניין עטיית המסכות.

האם המדינה באמת דואגת לבריאות הציבור?

אליעד כהן מסביר שבכל שנה מתים אנשים רבים מסיבות שונות: מעישון, מתאונות דרכים, מזיהומים בבתי חולים וממצבים של חוסר טיפול ראוי בקשישים ובניצולי שואה. לטענתו, אם המדינה באמת הייתה מעוניינת לשמור על בריאות הציבור, היא הייתה צריכה להשקיע הרבה יותר כספים ומשאבים למניעת עישון, למלחמה בזיהומים בבתי החולים, לתשתיות בטוחות יותר בדרכים ולטיפול ראוי בקשישים ובניצולי שואה. אבל בפועל, המדינה כמעט ואינה פועלת בתחומים האלה, למרות שהסיכון בהם ברור וידוע. לכן, אליעד מדגיש שהטיעון שעטיית המסכות נועדה באמת לשמור על הבריאות הוא לא אמין או רציני.

האם חברי הכנסת מקפידים בעצמם על חוקי המסכות?

אליעד כהן מציין עוד אבסורד הקשור לעניין המסכות, הפעם מצד חברי הכנסת עצמם. אפשר לראות בערוץ הכנסת שחברי הכנסת לעיתים קרובות אינם מקפידים על חובת המסכות, או שהם עוטים אותן באופן חלקי או מרושל. מכאן עולה שאלה נוספת: אם נושא המסכות כל כך קריטי לבריאות הציבור, מדוע דווקא האנשים שאמורים להוות דוגמה אישית, לא מקפידים על כך בעצמם? אליעד מוסיף שזה מראה על חוסר הרצינות ואפילו על צביעות מצד המערכת, ועל העובדה שכנראה יש בכך תרמית או שקר כלשהו.

מדוע מפקחים שמעירים לאחרים בעצמם אינם שמים מסכות?

נקודה נוספת וחשובה שאליעד כהן מעלה היא העובדה שגם המפקחים או אנשי האכיפה, אשר תפקידם להעיר לאנשים על עטיית המסכה, לעיתים רבות אינם עוטים אותה בעצמם. למשל, ישנם מקרים שבהם פקח מעיר לאדם אחר מדוע הוא אינו עוטה מסכה, אך כשנשאל מדוע הוא עצמו אינו עוטה, הוא מתרץ שעליו לדבר ולהסביר, ולכן הוא לא שם את המסכה. אליעד מציין את האבסורד בכך, שהרי גם האדם שננזף נדרש אולי לדבר או לתקשר עם אנשים אחרים, ולכן אין סיבה הגיונית לכך שהמפקח יקבל פטור מעטיית המסכה, בעוד שהאדם הפשוט נדרש לכך. זו דוגמה נוספת לחוסר ההיגיון ולחוסר הצדק בנושא עטיית המסכות.

מה אפשר ללמוד מהסיפור של "התבואה המשוגעת"?

אליעד כהן משתמש בדוגמה מתוך סיפור של רבי נחמן מברסלב, המכונה "מעשה מהתבואה המשוגעת". לפי הסיפור, במדינה מסוימת הייתה תבואה מיוחדת שכל מי שאוכל ממנה נהיה משוגע. היה אדם שידע על כך והחליט לא לאכול ממנה כדי להישאר שפוי, אבל הבין שאם כולם משוגעים והוא היחיד השפוי, יחשבו שהוא המשוגע. הפתרון שהוצע בסיפור הוא להתנהג כמו משוגע אך לזכור שאתה בעצם שפוי ומשחק את המשחק. אליעד מדגיש שזו בדיוק הגישה שיש לנקוט בה בכל נושא המסכות: אפשר לשים את המסכה כי החוק מחייב, או אפילו מסיבות אחרות של לחץ חברתי או איום כלשהו, אך חובה לזכור שזה אבסורדי וחסר היגיון. כלומר, אפשר להיראות כלפי חוץ כ"משוגע" כמו כולם, אבל חשוב לזכור בפנים את המציאות ואת האמת שאתה עושה משהו חסר היגיון.

איך קשורה דוגמת דאע"ש לנושא המסכות?

אליעד כהן נותן דוגמה נוספת שממחישה את אותה נקודה: הוא אומר שאם אדם נתפס על ידי אנשי דאע"ש, והם דורשים ממנו לומר "אללה אכבר" אחרת יהרגו אותו, אין פסול בלומר זאת כדי להציל את חייו. כלומר, אפשר להתנהג לפי דרישת הסביבה, כל עוד זוכרים שהמעשה עצמו נובע מכפייה, לחץ חברתי או חוק חסר היגיון. בדיוק כך גם עטיית המסכה היא פעולה שנעשית מתוך כפייה או לחץ חברתי, ולכן יש לבצע אותה אך לזכור שזה נעשה מתוך שיגעון.

מה המסקנה של אליעד כהן לגבי עטיית מסכות?

בסופו של דבר, אליעד כהן מציע לסיכום שאם אדם עוטה מסכה על פניו, עליו לזכור שהוא למעשה משוגע, שזה נעשה מתוך כפייה חברתית וחוקית ולא מתוך היגיון אמיתי. אליעד קורא להפעיל את המוח, לא להיגרר אחרי שטיפות מוח חברתיות ופוליטיות, ותמיד לזכור את המציאות מאחורי ההתנהגות שהסביבה מחייבת אותנו אליה.