ולכאורה, כדי שהאדם יוכל לראות את עצמו מבחוץ, לשם כך הוא צריך לפצל את עצמו לשתי ישויות שונות. שאחת מהן תהיה הוא כולו ממש. והשנייה גם היא תהיה היא כולו ממש. ו"אני" אחד של האדם, יתבונן מבחוץ על ה"אני" עצמו של האדם. וזה כמובן דבר שאינו אפשרי. כי האדם לא יכול להיות שתי ישויות נפרדות, ועדיין להיות ישות אחת.
ולכאורה, כדי שהאדם יוכל לראות את עצמו מבחוץ בשלמות, לשם כך הוא כביכול צריך להיות כלום. דהיינו, שהגדרת ה"אני" שלו תהיה כלום ממש. ואז הוא ככלום יוכל להסתכל על ה"אני" הקיים שלו. ובצורה הנ"ל, האדם כאילו יוצא מעצמו לגמרי, ומסתכל על כל העצמיות שלו מבחוץ. אבל גם זה כמובן לא אפשרי לוגית.
כי אם נניח שהיה יכול האדם לפצל את עצמו לשתי ישויות, ושאחת מהן תהיה הוא עצמו כולו. ושהשנייה תהיה הוא עצמו, אבל ככלום, שעל ידי זה ה"אני" שלו ככלום יתבונן על ה"אני" שלו שישנו, הרי שיש כאן כשל לוגי. והוא ש"אני" שהוא כלום, הוא גם לא יכול לחשוב ולהתבונן, ולא לעשות כל פעולה שהיא מכל סוג שהוא.
ונמצא אם כן, שכדי שהתודעה תחשוב על עצמה ותצליח לתפוס את מהותה בשלמות, לשם כך האדם צריך לצאת מעצמו לגמרי, דהיינו, להיות כלום ממש. אבל גם זה לא יעזור. כי ישות שהיא כלום, היא לא יכולה להכיל בתוכה שום מחשבה. כך שממילא הגענו לקושי של התודעה להבין את מהותה העצמית בשלמות.
וזה בעצם אומר, שבין אם האדם נמצא בתוך גוף ובין אם נפריד את התודעה מהגוף, הרי שבכל אחד מהמקרים, הצופה בתמונה, לעולם לא יוכל לצפות בעצמו בתוך התמונה עצמה. כי לשם כך צריך לצאת מהתמונה כולה. ואם הצופה יוצא מהתמונה, אז זה בעצם יוצר תמונה עוד יותר גדולה, שעדיין אי אפשר לראות אותה.
והדרך היחידה לראות את כל התמונה המלאה, היא על ידי זה שהאדם הופך להיות התמונה עצמה. אבל זה כמובן בלתי אפשרי. והדבר דומה לאדם אחד שינסה להיות אדם אחר. כי כדי להבין בשלמות מה אדם אחר מרגיש, לשם כך על האדם להיות אותו האדם האחר.
והאדם יכול לעשות לעצמו את כל התרגילים שהוא חושב לעשות בדמיון מודרך, אך אף אחד מהם לא יגרום לו להיות בשלמות האדם האחר. כי תמיד יהיה הבדל בין הדבר שעליו האדם רוצה לחשוב, לבין הדבר עצמו. כי האדם יכול לדוגמה לשכנע את עצמו כמעט בשלמות שהוא לדוגמה ראש הממשלה.
אבל גם אם האדם יעשה את זה בשלמות, הוא לא יוכל להבין בשלמות מה מרגיש ראש הממשלה ממש. ז"א גם אם הוא יחשוב את אותן המחשבות ממש של ראש הממשלה, וידע בדיוק את כל מה שיודע ראש הממשלה וכולי, עדיין תמיד יהיה הבדל בינו לבין ראש הממשלה.
והוא שראש הממשלה לא מתאמץ להיות ראש הממשלה, כי הוא פשוט ראש הממשלה. אבל האדם שמנסה להיות מה שהוא לא, הוא יכול לנסות להתאמץ כרצונו, אבל הוא תמיד יהיה רק חיקוי ולא הדבר המקורי.
וזה בעצם אומר, שנניח שהאדם ינסה לחשוב כמו המציאות כדי להבין את המציאות, עדיין הוא לעולם לא יוכל להיות המציאות עצמה. וא"כ יש כאן בעיה מאוד גדולה. כי מצד אחד האדם רוצה לחשוב כמו המציאות. וכדי לחשוב כמו המציאות, לשם כך על האדם להבין את המציאות. וכדי להבין את המציאות, לשם כך על האדם להיות המציאות עצמה.
ומאחר שהאדם הוא לא העולם עצמו ולא המציאות עצמה, אלא הוא רק חלק מהמציאות עצמה, ממילא לא משנה כמה ינסה האדם לחשוב ולנסות להבין את המציאות, לעולם הוא לא יבין אותה בשלמות. כי רק המציאות עצמה מבינה את עצמה. וכל טריק מחשבתי שאותו ינסה לעשות האדם, הטריק תמיד ייפול. כי האדם לא יכול להיות מה שהוא לא.
וגם זה לדוגמה עוד ביטוי של הסוד של המציאות. כי כדי להבין את המציאות בשלמות, לשם כך על האדם להיות המציאות עצמה. וזה לדוגמה דבר שאינו אפשרי. וכל חכמי החכמים למיניהם שמנסים להבין את המציאות, הם תמיד נתקעים בנקודה הזאת, שהם קולטים שכדי להבין את המציאות בשלמות כפי מה שהיא באמת, לשם כך על האדם להיות המציאות עצמה. וזה כמובן אינו אפשרי.
כי כל אדם רוצה לראות את כל התמונה המלאה. אבל כדי לראות את התמונה צריך לצאת מחוץ לתמונה. ואז זה יוצר עוד תמונה יותר גדולה, וממילא לדבר אין סוף והאדם לא יכול לעולם לראות את כל המציאות כולה מבחוץ ואת עצמו בתוכה כדבר אחד.
והדרך היחידה לראות את כל התמונה המלאה, היא רק על ידי זה שהאדם יהפוך להיות התמונה המלאה עצמה. אבל גם זה לא אפשרי. כי האדם יכול להשלות את עצמו עד מחר שהוא התמונה המלאה, אבל תמיד יהיה הבדל בינו לבין התמונה המלאה. והוא שהתמונה המלאה לא צריכה להשלות את עצמה שהיא התמונה המלאה.
וממילא יש כאן מבוי סתום, שבו האדם לעולם לא יכול לראות את כל המציאות כולה מבחוץ כדבר אחד ואת עצמו שצופה בה בתוכה, ותוך כדי זה עדיין לצפות בה. וזה עוד ביטוי נוסף לסוד של שאלת השאלות. שכמובן שיש לו פתרון. אלא שגם חכמי החכמים אינם יודעים את הפתרון לבעיה הזו. משום שהיא נוגדת את השכל כנ"ל.
ונחזור לעניין הקודם, והוא כי יש כאלו שנדמה להם בטעות שהמגבלה שלהם להבין את המציאות בשלמות, ולקבל תשובה לכל השאלות שיש לאדם על המציאות, היא משום שהתודעה שלהם מחוברת לגופם. ונדמה להם שאם התודעה שלהם תהיה נפרדת מגופם, אז הם בצורה כלשהי יקבלו תשובות לכל השאלות שעליהן אין להם תשובה כאן.
והאנשים האלו הם נבערים מדעת. כי הם לא מבינים אפילו לא את מה שאינם מבינים. כי יש כאלו שהם לפחות מבינים שהם לא מבינים. אבל יש כאלו שהם אפילו לא מבינים את מה שהם לא מבינים. ואלו שנדמה להם שתודעה ללא גוף לפתע פתאום מקבלת תשובות לכל השאלות, הרי שהם פשוט לא מבינים את מה שהם לא מבינים. והם גם לא מבינים מדוע הם לא מבינים. ולכן הם משלים את עצמם באשליות שווא.
כי הקושי להבין את הסוד של המציאות ואת השכל של המציאות, הוא מעצם המהות של השכל עצמו. כי כל זמן שהשכל עצמו של האדם הוא לא המציאות עצמה. או במילים אחרות, כל זמן שהתודעה / נשמה / ישות / הויה של האדם קיימת, הרי שמעצם הגדרתה היא נפרדת מהאחדות שלה עם המציאות השלמה. וממילא התודעה לעולם לא תוכל לתפוס את מהות המציאות, בלי להיות המציאות עצמה.
כי עצם זה שהשכל קיים, זה עצמו מגביל אותו להבין את המציאות. כי השכל הוא נפרד מהמציאות. כי האדם הוא לא המציאות עצמה כפי מה שהמציאות עצמה היא עצמה. ולמרות שהאדם הוא חלק מהמציאות, הרי שהחלק של הפאזל, הוא לא הפאזל עצמו, למרות שהוא חלק ממנו.
והחלק של הפאזל, לעולם הוא מנקודת המבט שלו לא יוכל להיות הפאזל עצמו. ולעולם מנקודת מבטו הוא יישאר רק חלק של הפאזל. והתודעה של האדם מנקודת מבטה כל זמן שהיא קיימת, היא תמיד תישאר נפרדת מהמציאות ומהתמונה המלאה עצמה. וממילא התודעה לעולם לא יכולה לתפוס את מהות התמונה המלאה. וזה כמובן לא קשור בשום צורה לכך שהתודעה מחוברת לגוף.
ומי שהוא חכם אמיתי, הוא יודע את הדרך לאיך לראות את התמונה המלאה, תוך כדי שהוא נמצא כאן בגוף גשמי ממש. כי לכל בעיה יש פתרון ולכל שאלה יש תשובה. ומי שאומר שלא לכל שאלה יש תשובה, הרי שזה רק משום שהוא עצמו אין לו תשובה לכל השאלות. אבל חכם אמיתי יודע את הדרך איך להתגבר על הפרדוקס הלוגי הנ"ל.
ולכאורה, כדי שהאדם יוכל לראות את עצמו מבחוץ בשלמות, לשם כך הוא כביכול צריך להיות כלום. דהיינו, שהגדרת ה"אני" שלו תהיה כלום ממש. ואז הוא ככלום יוכל להסתכל על ה"אני" הקיים שלו. ובצורה הנ"ל, האדם כאילו יוצא מעצמו לגמרי, ומסתכל על כל העצמיות שלו מבחוץ. אבל גם זה כמובן לא אפשרי לוגית.
כי אם נניח שהיה יכול האדם לפצל את עצמו לשתי ישויות, ושאחת מהן תהיה הוא עצמו כולו. ושהשנייה תהיה הוא עצמו, אבל ככלום, שעל ידי זה ה"אני" שלו ככלום יתבונן על ה"אני" שלו שישנו, הרי שיש כאן כשל לוגי. והוא ש"אני" שהוא כלום, הוא גם לא יכול לחשוב ולהתבונן, ולא לעשות כל פעולה שהיא מכל סוג שהוא.
ונמצא אם כן, שכדי שהתודעה תחשוב על עצמה ותצליח לתפוס את מהותה בשלמות, לשם כך האדם צריך לצאת מעצמו לגמרי, דהיינו, להיות כלום ממש. אבל גם זה לא יעזור. כי ישות שהיא כלום, היא לא יכולה להכיל בתוכה שום מחשבה. כך שממילא הגענו לקושי של התודעה להבין את מהותה העצמית בשלמות.
וזה בעצם אומר, שבין אם האדם נמצא בתוך גוף ובין אם נפריד את התודעה מהגוף, הרי שבכל אחד מהמקרים, הצופה בתמונה, לעולם לא יוכל לצפות בעצמו בתוך התמונה עצמה. כי לשם כך צריך לצאת מהתמונה כולה. ואם הצופה יוצא מהתמונה, אז זה בעצם יוצר תמונה עוד יותר גדולה, שעדיין אי אפשר לראות אותה.
והדרך היחידה לראות את כל התמונה המלאה, היא על ידי זה שהאדם הופך להיות התמונה עצמה. אבל זה כמובן בלתי אפשרי. והדבר דומה לאדם אחד שינסה להיות אדם אחר. כי כדי להבין בשלמות מה אדם אחר מרגיש, לשם כך על האדם להיות אותו האדם האחר.
והאדם יכול לעשות לעצמו את כל התרגילים שהוא חושב לעשות בדמיון מודרך, אך אף אחד מהם לא יגרום לו להיות בשלמות האדם האחר. כי תמיד יהיה הבדל בין הדבר שעליו האדם רוצה לחשוב, לבין הדבר עצמו. כי האדם יכול לדוגמה לשכנע את עצמו כמעט בשלמות שהוא לדוגמה ראש הממשלה.
אבל גם אם האדם יעשה את זה בשלמות, הוא לא יוכל להבין בשלמות מה מרגיש ראש הממשלה ממש. ז"א גם אם הוא יחשוב את אותן המחשבות ממש של ראש הממשלה, וידע בדיוק את כל מה שיודע ראש הממשלה וכולי, עדיין תמיד יהיה הבדל בינו לבין ראש הממשלה.
והוא שראש הממשלה לא מתאמץ להיות ראש הממשלה, כי הוא פשוט ראש הממשלה. אבל האדם שמנסה להיות מה שהוא לא, הוא יכול לנסות להתאמץ כרצונו, אבל הוא תמיד יהיה רק חיקוי ולא הדבר המקורי.
וזה בעצם אומר, שנניח שהאדם ינסה לחשוב כמו המציאות כדי להבין את המציאות, עדיין הוא לעולם לא יוכל להיות המציאות עצמה. וא"כ יש כאן בעיה מאוד גדולה. כי מצד אחד האדם רוצה לחשוב כמו המציאות. וכדי לחשוב כמו המציאות, לשם כך על האדם להבין את המציאות. וכדי להבין את המציאות, לשם כך על האדם להיות המציאות עצמה.
ומאחר שהאדם הוא לא העולם עצמו ולא המציאות עצמה, אלא הוא רק חלק מהמציאות עצמה, ממילא לא משנה כמה ינסה האדם לחשוב ולנסות להבין את המציאות, לעולם הוא לא יבין אותה בשלמות. כי רק המציאות עצמה מבינה את עצמה. וכל טריק מחשבתי שאותו ינסה לעשות האדם, הטריק תמיד ייפול. כי האדם לא יכול להיות מה שהוא לא.
וגם זה לדוגמה עוד ביטוי של הסוד של המציאות. כי כדי להבין את המציאות בשלמות, לשם כך על האדם להיות המציאות עצמה. וזה לדוגמה דבר שאינו אפשרי. וכל חכמי החכמים למיניהם שמנסים להבין את המציאות, הם תמיד נתקעים בנקודה הזאת, שהם קולטים שכדי להבין את המציאות בשלמות כפי מה שהיא באמת, לשם כך על האדם להיות המציאות עצמה. וזה כמובן אינו אפשרי.
כי כל אדם רוצה לראות את כל התמונה המלאה. אבל כדי לראות את התמונה צריך לצאת מחוץ לתמונה. ואז זה יוצר עוד תמונה יותר גדולה, וממילא לדבר אין סוף והאדם לא יכול לעולם לראות את כל המציאות כולה מבחוץ ואת עצמו בתוכה כדבר אחד.
והדרך היחידה לראות את כל התמונה המלאה, היא רק על ידי זה שהאדם יהפוך להיות התמונה המלאה עצמה. אבל גם זה לא אפשרי. כי האדם יכול להשלות את עצמו עד מחר שהוא התמונה המלאה, אבל תמיד יהיה הבדל בינו לבין התמונה המלאה. והוא שהתמונה המלאה לא צריכה להשלות את עצמה שהיא התמונה המלאה.
וממילא יש כאן מבוי סתום, שבו האדם לעולם לא יכול לראות את כל המציאות כולה מבחוץ כדבר אחד ואת עצמו שצופה בה בתוכה, ותוך כדי זה עדיין לצפות בה. וזה עוד ביטוי נוסף לסוד של שאלת השאלות. שכמובן שיש לו פתרון. אלא שגם חכמי החכמים אינם יודעים את הפתרון לבעיה הזו. משום שהיא נוגדת את השכל כנ"ל.
ונחזור לעניין הקודם, והוא כי יש כאלו שנדמה להם בטעות שהמגבלה שלהם להבין את המציאות בשלמות, ולקבל תשובה לכל השאלות שיש לאדם על המציאות, היא משום שהתודעה שלהם מחוברת לגופם. ונדמה להם שאם התודעה שלהם תהיה נפרדת מגופם, אז הם בצורה כלשהי יקבלו תשובות לכל השאלות שעליהן אין להם תשובה כאן.
והאנשים האלו הם נבערים מדעת. כי הם לא מבינים אפילו לא את מה שאינם מבינים. כי יש כאלו שהם לפחות מבינים שהם לא מבינים. אבל יש כאלו שהם אפילו לא מבינים את מה שהם לא מבינים. ואלו שנדמה להם שתודעה ללא גוף לפתע פתאום מקבלת תשובות לכל השאלות, הרי שהם פשוט לא מבינים את מה שהם לא מבינים. והם גם לא מבינים מדוע הם לא מבינים. ולכן הם משלים את עצמם באשליות שווא.
כי הקושי להבין את הסוד של המציאות ואת השכל של המציאות, הוא מעצם המהות של השכל עצמו. כי כל זמן שהשכל עצמו של האדם הוא לא המציאות עצמה. או במילים אחרות, כל זמן שהתודעה / נשמה / ישות / הויה של האדם קיימת, הרי שמעצם הגדרתה היא נפרדת מהאחדות שלה עם המציאות השלמה. וממילא התודעה לעולם לא תוכל לתפוס את מהות המציאות, בלי להיות המציאות עצמה.
כי עצם זה שהשכל קיים, זה עצמו מגביל אותו להבין את המציאות. כי השכל הוא נפרד מהמציאות. כי האדם הוא לא המציאות עצמה כפי מה שהמציאות עצמה היא עצמה. ולמרות שהאדם הוא חלק מהמציאות, הרי שהחלק של הפאזל, הוא לא הפאזל עצמו, למרות שהוא חלק ממנו.
והחלק של הפאזל, לעולם הוא מנקודת המבט שלו לא יוכל להיות הפאזל עצמו. ולעולם מנקודת מבטו הוא יישאר רק חלק של הפאזל. והתודעה של האדם מנקודת מבטה כל זמן שהיא קיימת, היא תמיד תישאר נפרדת מהמציאות ומהתמונה המלאה עצמה. וממילא התודעה לעולם לא יכולה לתפוס את מהות התמונה המלאה. וזה כמובן לא קשור בשום צורה לכך שהתודעה מחוברת לגוף.
ומי שהוא חכם אמיתי, הוא יודע את הדרך לאיך לראות את התמונה המלאה, תוך כדי שהוא נמצא כאן בגוף גשמי ממש. כי לכל בעיה יש פתרון ולכל שאלה יש תשובה. ומי שאומר שלא לכל שאלה יש תשובה, הרי שזה רק משום שהוא עצמו אין לו תשובה לכל השאלות. אבל חכם אמיתי יודע את הדרך איך להתגבר על הפרדוקס הלוגי הנ"ל.
050-3331-331