איך ניתן לרפא כל מחלה נפשית?

אליעד כהן מציע שיטה שבה ניתן לרפא כל מחלה נפשית, ללא יוצא מן הכלל, תוך כדי שיפור חשיבתו ההגיונית של האדם הסובל מההפרעה. גישתו מבוססת על ההנחה שההפרעה הנפשית נובעת מחוסר בהיגיון או מהשגת תובנות לא נכונות שגורמות לאדם לחוות מציאות distorted. הדרך לרפא את המחלות הנפשיות היא פשוטה - דרך שיחה הגיונית.

מהו השורש של כל מחלה נפשית?

השורש של כל מחלה נפשית, בין אם מדובר בסכיזופרניה, דיכאון או חרדה, הוא חוסר בהיגיון או חשיבה לא מסודרת. אליעד מציין, כי אדם עם הפרעה נפשית יכול לחוות רעיונות לא הגיוניים, כמו פחד מחוצנים או מחשבות שווא אחרות, אך בסופו של דבר מדובר במצבים של חוסר היגיון שמובילים למצוקה נפשית.

הסיבה שהשיטה פועלת ב - 100% מהמקרים

על פי אליעד, השיטה הזו תצליח ב - 100% מהמקרים ולא ב - 99% בלבד. כל אדם הסובל מהפרעה נפשית לא יכול לחשוב בהיגיון מלא ולכן הוא סובל מההפרעה. הדרך להחזיר לו את היכולת לחשוב בהיגיון היא פשוטה - לדבר איתו בהיגיון. כל נושא שיביא עימו חשיבה מסודרת ורגועה יוכל לשפר את מצבו הנפשי.

החשיבה ההגיונית ותהליך הריפוי

כדי להגיע להחלמה מלאה, האלמנט החשוב ביותר הוא תהליך שבו האדם הסובל מההפרעה נפשית ישתמש בהיגיון בשיחה רגועה. אליעד מציין שחשוב לדבר עם האדם על נושאים נייטרליים, כמו ספורט או משימות יומיומיות, כאלה שאין בהם קשר ישיר לבעיה האישית שלו. לדוגמה, שיחה על איך להחליף גלגל ברכב או איך להכין חביתה תעזור לאדם לחזור לחשיבה הגיונית ואחראית.

מהירות תהליך הריפוי ותפקוד המטפל

המהירות שבה התהליך יקרה תלויה בעיקר בהיגיון של המטפל. ככל שהמטפל מסוגל לחשוב בהיגיון ברמה גבוהה יותר, כך מהר יותר יתפוס המטופל את יכולת החשיבה המתקדמת ויתחיל להחלים. אליעד מדגיש שבאמצעות שיחה נוחה והדרגתית, המטופל יכול לחזור למצב של איזון נפשי תוך זמן קצר.

ההיגיון שבבסיס השיטה

המטופל הסובל מההפרעה הנפשית פועל על פי "היגיון אחר". לדוגמה, אדם הסובל מהפרנויה וחש שחוצנים רודפים אחריו יכול לשאול את עצמו אם זה הגיוני, אך הוא לא מסוגל להפעיל את ההיגיון המובהק. דרך השיחה עם המטפל, המטופל לומד להטיל ספק במחשבותיו ולבנות היגיון פנימי חדש. אם המטפל מבין את ההיגיון המיוחד של המטופל ומטפל בו בסבלנות ובזמן הנכון, התהליך מביא להחלמה.

הקשר בין חיפוש האמת לריפוי נפשי

במהלך ההסבר, אליעד מציין שאדם שמחפש את האמת ימצא את עצמו בודק גם את האפשרויות היותר "הזויות" והדמיוניות. לדוגמה, החקירה אחרי האם הקירות מדברים או האם יש חוצנים, חלק מהתהליך של חיפוש האמת. אם המטפל מסוגל להיכנס לעומק השאלות הללו מבלי לאבד את החשיבה ההגיונית, הוא יכול לסייע למטופל לחזור לחשיבה בריאה.

כיצד להימנע מלהיסחף לעולם המשוגע?

אליעד מציין את הבעיה הגדולה של מטפלים רבים - הפחד מלהיסחף לעולם של המטופל. כשמטפל חושש שההיגיון שלו יישאב אל תוך עולמו של המטופל, הוא לא מצליח לעזור לו. כדי למנוע זאת, חשוב שמטפל יהיה בעל היגיון חזק וברור, שאינו נוטה להיסחף או להיכנס לתוך דמיונות המטופל.

המסר הסופי: כל אחד יכול להיות חכם ומאוזן נפשית

לסיום, אליעד מדגיש כי כל אחד יכול ללמוד לחשוב בהיגיון ולסייע לאנשים אחרים לרפא את עצמם מהפרעות נפשיות. השיטה שלו מבוססת על העובדה שההיגיון הוא המפתח לכל ריפוי, ואם אדם יפתח את יכולות ההיגיון שלו ויתמקד בהם, הוא יוכל לעזור גם לאחרים להתמודד עם ההפרעות הנפשיות שלהם ולהגיע לאיזון נפשי אמיתי.

השאלה המרכזית: כיצד להפוך כל אדם הסובל מכל הפרעה נפשית לאדם חכם לפחות כמו אדם נורמלי, ואולי אף יותר?

האם באמת קיימת דרך פשוטה וישירה שיכולה להפוך כל אדם, יהיה מצבו הנפשי אשר יהיה, למי שחושב בהיגיון מלא וכמעט ללא הגבלה? לאורך הדרך, רבים שואלים אם קיימת שיטה שתיקח אדם המתמודד עם פרנויה, סכיזופרניה או כל הפרעה אחרת, ותהפוך אותו לאדם בעל היגיון ובעל יכולת חשיבה חדה.

ההסבר מתחיל בקביעה שכל אדם חולה נפש לכאורה, שורש הבעיה שלו הוא חוסר היגיון כלשהו. כאשר אדם מדמיין שחוצנים רודפים אחריו, או מאמין שהוא עצמו יצור על - אנושי, או משוכנע במחשבות שרוב האנשים אינם מסוגלים להבין, הדבר נובע מליקוי באופן שבו הוא בוחן את המציאות ובהתאם, ליקוי בחיבור להיגיון. כדי לסייע לו, צריך קודם כל לחזק בתוכו את יכולת החשיבה ההגיונית.

מדוע דווקא ההיגיון הוא התרופה האמיתית לכל הפרעה נפשית?

ישנה שאלה מתבקשת: מדוע לא לנסות, במקום לדבר על היגיון, לדבר ישירות על השיגעון? למשל, אדם בטוח שרודפים אחריו חוצנים. מדוע לא להתווכח איתו על קיום החוצנים? הרי אפשר היה לחשוב שדווקא אם נתעמת איתו לגבי החוצנים, נצליח לשנות את דעתו. התשובה נעוצה בכך שהתעמתות ישירה בנושא שמטריד אותו עלולה לגרום לו להתחפר עוד יותר בתוך האמונה שלו. הוא יציג טענות "הגיוניות" משלו, כמו: "אתה שייך לחוצנים", או "אתה לא באמת מבין את המציאות". ברגע שמנסים לשכנע אותו על חוצנים או נגד חוצנים, מתעוררת התנגדות מיידית והוא לא מוכן להטמיע חשיבה הגיונית חדשה.

לעומת זאת, דיבור בהיגיון על נושא נייטרלי, כמו איך להחליף מנורה, איך להכין חביתה, איך לסדר את החדר או כל תחום אחר, מכניס לאט לאט אל ראשו של האדם חשיבה מסודרת יותר. אם האדם רגיל לחשוב ללא רצף לוגי, הרי שבעזרת דיון ענייני והגיוני בכל נושא, הוא מתחיל לשפר את היכולות שלו לנתח דברים בצורה שקולה. הסיבה שזה עובד היא שכל עוד הנושא נייטרלי ולא מעורר את הפרנויה או האובססיה שלו, הוא מסוגל להפעיל צדדים הגיוניים יותר שבדרך כלל רדומים.

כיצד נושאים נייטרליים יוצרים חשיבה הגיונית?

יש הטוענים שצריך לדבר עם האדם אך ורק על מה שמטריד אותו כדי "להרוג את הבעיה בשורש". אבל כאן מצוין ההיפך: אם מנסים להתווכח איתו על מה שמטריד אותו, זה לא יועיל. לכן הפתרון הוא לבחור נושאים שבהם אין לו עמדה רגשית מוקצנת, וכך הוא יוכל להשתמש בהיגיון הכללי שלו. לדוגמה:

• לדבר איתו על כדורגל: מי ניצח במשחק האחרון, איך קבוצה מסוימת תוכל לשפר את ההגנה, איך להתאמן נכון. זה נושא שלא נוגע בשיגעון שלו, ולכן הוא יכול להקשיב ולתרגל חשיבה מסודרת.
• לדבר איתו על עבודות בית פשוטות: איך להחליף גלגל ברכב, איך לתלות מדף, איך לנקות באופן יעיל. דרך ההסברים והדיונים הלוגיים, הוא לומד לשאול ולענות תשובות הגיוניות בלי להתייחס לחוצנים או לדמיונות אחרים.

דרך הטמעת ההיגיון בתחומים הללו, המוח לומד לצקת עקרונות לוגיים גם בנושאים אחרים שבהם היה קודם חוסר היגיון.

האם זה עובד בכל מאה אחוז מהמקרים?

התשובה כאן מוצגת באופן חד משמעי: כן. נטען שזה עובד ב - 100 אחוז מהמקרים ולא ב - 99 אחוזים. כלומר, כל אדם בעולם שיש לו הפרעה נפשית, הסיבה להפרעה נעוצה באיזשהו היעדר של חשיבה הגיונית, וכאשר מחזקים את החשיבה ההגיונית הזו, ההפרעה תיעלם.

מדוע נטען שזה כך? לפי ההסבר, אדם המשוכנע במשהו מוזר, משונה, מופרך, בהכרח משתמש בהיגיון בעייתי. אם הוא ילמד בהדרגה ליישם חשיבה הגיונית מדויקת, הוא יגלה שאין היגיון באותה מחשבה מטרידה, והסימפטומים ייעלמו. ההפרעה קיימת מפני שהאדם לא מפעיל מספיק יכולות חשיבה מסודרות, אבל אם יפתח אותן, הטירוף פשוט יימוג.

כיצד מהירות התהליך תלויה ברמת ההיגיון של האדם המסייע?

ישנה דוגמה המשווה זאת לערבוב מים חמים ומים קרים:

• כאשר שמים בכוס כמות זהה של מים חמים וכמות זהה של מים קרים, התוצאה תהיה מים פושרים באמצע.
• כאשר יש יותר מים חמים ממים קרים, המים יישארו יחסית חמים.
• כאשר יש יותר מים קרים ממים חמים, המים יהיו קרים.

בהקבלה אל אנשים, אומרים: המשוגע הוא המים הקרים. האדם הנורמלי הוא המים החמים. ברגע שהם מדברים זה עם זה לאורך זמן, מתרחשת השפעה הדדית. האדם המשוגע יכול להתחמם (לפתח יותר היגיון), בעוד האדם החכם עשוי להתקרר (לאמץ חלק מן השיגעון).

בעצם, אם האדם ה"נורמלי" (זה שמסייע) אינו באמת חכם עד הסוף, יש סיכון שהוא יושפע מן המשוגע. למשל, אם האדם הנורמלי רמת ההיגיון שלו היא 40 מתוך 100, בעוד שהאדם המשוגע חזק מאוד בהפרעתו בעוצמה של 60, אז ייתכן שהאדם הנורמלי יספוג מן השיגעון יותר ממה שהמשוגע יספוג מן ההיגיון. זו הסיבה שרבים נרתעים מלשוחח באופן פתוח וארוך עם אנשים הסובלים ממחלות נפש, מפני שהם חוששים "להיסחף" אל אותו צד לא הגיוני ולהתחיל לדמיין ולהזדהות עם המצב ההזוי של המטופל.

מתי זה לא יקרה?

אם נמצא אדם שחוכמתו או יכולת החשיבה ההגיונית שלו כה גבוהה, ייתכן שלא תהיה לו שום מגבלה להיכנס לעומק ראשו של המטופל, להבין את עולמו ולהוביל אותו החוצה אל עבר שפיות מלאה. אדם כזה, לפי ההסבר, הוא מישהו בעל היגיון של 100 מתוך 100. במצב כזה, לא משנה כמה המטופל נמצא בבלבול, המטפל לעולם לא יאבד את היכולת ההגיונית שלו, אלא רק ירים את המטופל אליו. האדם המשוגע יהיה כמים הקרים, אבל המטפל החם בעוצמה של 100 גובר עליו.

החשיבה מאחורי הטענה שכל משוגע למעשה כן חושב בהיגיון כלשהו

יש הסבר נוסף: משוגע לא באמת פועל ללא כל היגיון, אלא הוא "היגיון אחר" לכאורה. לדוגמה, אדם הפרנואידי החושש מרדיפת חוצנים טוען: "אולי כן יש חוצנים שאני לא רואה אותם? אולי הם בלתי נראים ויכולים לפגוע בי?". ברמה התיאורטית, הוא לא טועה לגמרי, כי לא ניתן תמיד להוכיח לו ברגע זה שלא קיימים חוצנים במסתור. הוא אולי מרגיש מאוים ומגיע למסקנה הנראית בעיניו הגיונית: "אם קיים סיכוי כלשהו שיש חוצנים, הרי שיש לי סיבה לפחד".

המטפל שמבקש לרפא אדם כזה צריך להבין את ההיגיון שהוא מפעיל. אם המטפל יגיד: "אתה טועה ואין שום סיכוי לחוצנים", הוא לא באמת יצליח לעזור, כי האדם הפרנואידי מרגיש שיש היגיון בהנחת החוצנים. רק אם המטפל מסוגל להיכנס אל עומק החשש של המטופל, לעבור עם החשיבה עד קצה הגבול, ואז להאיר לו כיוונים לוגיים חלופיים, אפשר ליצור תהליך שינוי.

הקשר לחיפוש האמת ולדוגמה על "בדיקת כל האופציות"

כאן מובאת דוגמה: אדם שחותרים אצלו באופן קיצוני אל האמת, חייב לשקול את כל האפשרויות. עליו לבחון האם ייתכן שאנחנו בתוך חלום, ייתכן שהמציאות כולה דמיונית, ייתכן שמישהו אחר מפעיל אותנו, ייתכן באמת שיש חוצנים בלתי נראים. בחינה כנה של כל התסריטים "המשוגעים" היא לכאורה דרך להגיע לאמת. מי שבאמת חוקר את האמת, יעבור בעצמו דרך הרהורים משונים ביותר. הוא יעסוק גם בשאלה אם הקירות מדברים, אם אנשים רודפים, אם יש כוחות קסם וכדומה.

ככל שהאדם יוצא מנקודת הנחה "אני רוצה להבין את האמת עד הסוף", הוא בודק כל כיוון, כולל הכי משוגע. אם הוא מצליח לעבור על כל הטיעונים ולא להיאבד בתוך שום רעיון דמיוני, זה אומר שיש לו יכולת חשיבה הגיונית גבוהה במיוחד. אדם כזה יכול להתחבר לכל מי שחווה הפרעה נפשית (כי הוא כבר מכיר את הכיוונים האלה), מבלי להיסחף אל השיגעון.

הבעיה של מטפלים רבים: חוסר יכולת אמיתית להכיל את שיגעון המטופל

ישנה אמירה חריפה: מטפל, פסיכיאטר, פסיכולוג, או כל איש מקצוע שלא באמת מסוגל להבין את ההיגיון של המטופל, לעולם לא יצליח לרפא אותו באמת. ייתכן שהוא ייתן תרופות פסיכיאטריות, ייתן כלים התנהגותיים או תמיכה רגשית, אבל לא יגיע לרמת ריפוי מלאה.

• מטפלים רבים בעצמם חוששים משיגעון, כי הם יודעים בתוכם שאינם לגמרי חסינים. ברגע שיכנסו לעומק ראשו של המשוגע, הם עלולים להיסחף גם כן, עקב אותה דוגמת "מים חמים וקרים".
• אם הם היו חזקים מספיק, כלומר, בעלי היגיון מוחלט, הם לא היו מפחדים לדבר לעומק עם כל חולה נפש, כי אין שום סיכוי שישתגעו.

לכן, כדי להגיע לטיפול במאה אחוז הצלחה, נדרש אדם עם היגיון מושלם, או לפחות היגיון גבוה יותר מאשר עוצמת חוסר ההיגיון של המטופל.

כיצד נמדדת חוכמה אמיתית? המבחן של "לחלץ את ההפך"

נעשה מעבר לסיפור חסידי או רעיוני מתוך "סיפורי מעשיות" על שבעת הקבצנים לרבי נחמן: שם דיברו על מבחן שבו כל אחד מתרברב בחוזקותיו. אחד מתגאה בכסף שלו, אחד בשמחה שלו, אחד בכישוריו הרוחניים, וכדומה. המבחן האמיתי שהם עורכים הוא לבחון אם אותו אדם מסוגל "לחלץ" את ההפך ממנו. לדוגמה:

• מי שמתפאר שהוא הכי שמח בעולם, נדרש להראות שהוא מצליח לשוחח עם אדם מדוכא ולהפוך אותו לשמח. אם לא הצליח, כנראה איננו באמת שמח לחלוטין.
• מי שמתפאר שהוא "הכי עשיר", בודקים אם הוא מסוגל לפתור למדינה ענייה את גירעון הכספים שלה ועדיין להישאר עשיר. אם לא מצליח, כנראה העושר אינו כה מוחלט.
• מי שמתפאר בחוכמה: צריך לקחת מישהו משוגע או חסר היגיון ולהוכיח שהוא מצליח להפוך אותו לחכם. אם הוא לא מצליח, כנראה חוכמתו אינה שלמה.

כך גם במונחי הביטחון העצמי: מי שמתפאר שיש לו ביטחון עצמי אדיר, שינסה להעניק לאדם חסר ביטחון את אותה עוצמה. זהו האתגר האמיתי שמוכיח אם אתה באמת חזק בתחום שאתה מתפאר בו, או שמא כאשר תפגוש את ההיפך הגמור ממך, תזדקק גם אתה לעזרה.

הרעיון של "אם אתה באמת חזק, דבר עם ההיפך ממך"

מכאן עולה הטענה: אדם אשר טוען שהוא רווי בשמחה, אך מפחד לנהל שיחה ארוכה עם אדם בדיכאון מפחד שזה יחלחל אליו, כנראה אינו שמח ב - 100 אחוז. אדם שמאמין מאוד בחיוניות החיים אבל מפחד לשבת ולדבר שעות עם מישהו אובדני מתוך חשש שזה יאיים על השקפתו, כנראה אמונתו בחיים אינה מוחלטת.

דוגמה קונקרטית: האדם השמח מול המדוכא

מוצגת כאן דוגמה שבאמצעותה מראים את אפקט ההשפעה ההדדית:

• נניח אדם שמידת שמחת החיים שלו היא 78. מנגד, יש מישהו שמידת הדיכאון שלו היא 87. הם ינהלו דיאלוג. הדיכאון בעוצמה של 87 עלול לגבור על השמחה 78. התוצאה תהיה שהאדם השמח יצא מהמפגש קצת יותר עצוב, ואילו המדוכא אולי יצא מעט יותר מאוזן. אבל לא בטוח שהדיכאון ירד אל 0 והאחריות תישאר על המטפל.
• כדי להפוך את המדוכא לאדם שמח לגמרי, צריך אדם שהשמחה שלו גדולה מכל עוצמה של דיכאון, כלומר, מישהו שאם רמת השמחה שלו היא 100, הוא כלל לא יושפע מהשליליות, אלא רק יקפיץ את המדוכא למעלה.

מה באמת נדרש כדי להיות "גדול" מספיק כדי לרפא אחרים?

נדרש אדם שלא מפחד להיכנס לפרטי הפרטים של המחשבה המשוגעת, כי הוא באמת בחן את הכל, הוא יודע ללכת אל עומק ההיגיון המופרך ביותר, ועדיין להישאר בבהירות מלאה. אדם כזה יכול להקשיב למי שמדמיין שהקירות מדברים, ואז לומר: "בוא נראה, אולי הקירות באמת מדברים", ולערוך בדיקה יסודית. אם הוא בעל היגיון מוחלט, הוא לא מאבד את עצמו בדרך.

לכן, אם מישהו רק "משחק" שהוא בודק, בלי כוונה אמיתית להיכנס לכל מחשבה של המטופל, הוא לא יוכל לשחרר אותו באמת. הוא יסתפק לזרוק משפטים כמו "אין דבר כזה" או "אתה מדמיין", והמטופל לא באמת יתקדם.

מדוע אנשים לא ממהרים ליישם את השיטה?

התשובה הפשוטה היא הפחד. כמעט כל אדם "נורמלי" אינו מחזיק בהיגיון של 100 אחוז, וגם אינו בטוח לגמרי עד כמה השמחה, הביטחון העצמי או החוכמה שלו מוחלטים. לכן, הוא חושש ששיחה ארוכה עלולה למוטט את שיווי המשקל שלו.

זוהי הסיבה שבמציאות מתאפשרים רק שינויים קטנים. הטיפול נעשה בצורה מוגנת, עם תרופות, עם הגבלות של זמן ושל דרכי שיח. במקום לנהל שיחה פתוחה עם המשוגע ללא גבולות, עושים זאת בזהירות, כדי שלא ה"מטפל" יאבד גם הוא את שפיותו.

מה קורה כשחוסר ההיגיון פוגש יכולת הסברה של מאה אחוז?

בתפיסה הנוכחית נטען שאם באמת היה אדם אחד בעולם עם יכולת היגיון 100 אחוז, הוא יכול היה בתוך מספיק זמן להפוך כל משוגע לאדם נורמלי ואפילו לחכם ביותר. מדוע? כי אין סיכוי שעוצמת חוסר ההיגיון תעלה על עוצמת ההיגיון המוחלט. זה נכון בכל תחום: בשמחה, באהבת החיים, בביטחון עצמי ובעוד מגוון רחב של איכויות.

הדגמה מעשית לכל התחומים: מדיכאון ועד פחדים

אין זה חל רק על סכיזופרנים פרנואידים או פסיכוזות קשות, אלא גם על אדם הנמצא בחרדה, בדיכאון, בלחץ נפשי, בספקות עצמיים או בפחד מהעתיד. מבחן ההתגברות על החרדה הוא למצוא מישהו שלא מפחד משום דבר, או לפחות מישהו שהפחד שלו קטן בהרבה, ואז הפחד של המטופל יוכל לפנות את מקומו בהדרגה. אלא שגם כאן קיימת ההשפעה ההדדית: אם החרדה של המטופל גדולה מן הרוגע של המטפל, הרוגע עלול להיפגם.

השוואה לשאלת "עד כמה אדם באמת יכול לחולל שינוי בסביבתו"

מופיעה שאלת עומק כללית: אדם בטוח שהוא אופטימי, חזק ומלא ביטחון, אבל איך יידע באמת אם זו האמת? המבחן הוא לפגוש מישהו מאוד פסימי, שונא את החיים, מתעב כל דבר, ולראות אם המפגש הופך את הפסימי לאופטימי או את האופטימי לפסימי.

אם האופטימי הופך לפסימי, זה רומז שהפסימי היה חזק בהשקפתו השלילית יותר מכפי שהאופטימי היה חזק בהשקפתו החיובית. אם האופטימי נשאר אופטימי לחלוטין וגם מצליח להרגיע את הפסימי, משמע שהאופטימיות שלו באמת איתנה מאוד.

כיצד ניתן ליישם את התובנה היומיומית הזו?

התובנה היומיומית היא שכל אדם יכול ללמוד לחשוב יותר בהיגיון אם ירצה בכך, אבל הוא צריך לשים לב היטב עם מי הוא מדבר ועל אילו נושאים. אם אדם מרגיש שאינו בטוח לגמרי בעצמו, מוטב שלא יצלול בבת אחת לשיח עמוק עם אנשים בעלי מצוקות נפשיות חמורות, אלא יקפיד לבנות את ההיגיון והחוסן הנפשי שלו בהדרגה.

באותה נשימה, אם אדם באמת חפץ לדעת את האמת ללא שום מורא, הוא יצטרך בשלב מסוים לבדוק את כל צורות החשיבה, אפילו את הכי "הזויות" ולשאול את עצמו "אולי זה נכון?". זהו שלב מפחיד, כי אם אינו חזק דיו, הוא עלול ללכת לאיבוד בתוך השאלות האלה. אבל אם הוא מתעקש בכל זאת, יכול להיות שיגיע לדרגת היגיון גבוהה מאוד, שתאפשר לו גם למשוך אחרים אל מחוץ לשיגעון שלהם.

הרעיון המעשי: לשפוך שכל לראשו של המטופל דרך נושאים נטולי קונפליקט

כל הסיכום חוזר לנקודת המוצא: כדי לרפא אדם הסובל מהפרעה נפשית, מדיכאון, מחרדה או משיגעון, לא חייבים לרוץ ולהתפלמס על "המחשבה הדמיונית" שעליה הוא נשען. עדיף להתחיל באמצעות שיח הגיוני על כל תחום שהוא, בתנאי שהוא נייטרלי.

לדוגמה:

• אם לאדם יש פחד ספציפי מציפורים, לא חייבים לדבר איתו על ציפורים. אפשר להתחיל לדבר איתו בהיגיון על גינון, על מתמטיקה, או על תחביב אחר שבו אפשר להכניס הסברים לוגיים מובהקים.
• לאט לאט, כמות ה"שכל" שהוא צובר יכולה לחלחל ולהתרחב גם לאותן מחשבות שליליות שהוא מחזיק.
• בסופו של דבר, כשההיגיון שלו יגדל, הוא יבין לבד מדוע הפרעתו אינה מחזיקה מים, מדוע איננה עולה בקנה אחד עם החשיבה המסודרת. הוא יבריא כתוצאה מכך.

כיצד הדבר מייצר תקווה לטיפול בכל ההפרעות?

נטען בתוכן הזה שהשיטה הזו תקפה לכל סוגי המחלות הנפשיות, בכל עוצמה ובכל מגוון. בין אם מדובר בסכיזופרניה, בדיכאון קליני, בחרדה איומה או בכל דבר אחר, הפתרון הוא אותו פתרון: חיזוק ההיגיון דרך שיחה שמתבססת על ניתוח הגיוני של נושאים שונים.

זאת ועוד, כדי שהטיפול יעבוד מהר יותר, צריך אדם המסוגל לשמור על היגיון יציב, גבוה וחזק יותר מהבלבול של המטופל. מי שיש לו רק קצת היגיון עלול להיפגע ולטבוע אם המשוגע "כבד" מדי. אבל עם מספיק אנשים הגיוניים או עם אדם אחד בעל כוח לוגי עליון, אפשר לרפא גם מצבים חמורים לחלוטין.

דוגמה להרחבת הרעיון על הפסיכיאטר והפחד שלו

פסיכיאטרים, לפי התפיסה שהוצגה, לעיתים חוששים משיחות עומק ללא גבולות, כי הם חשים שעל אף הידע האקדמי והקליני שלהם, הם אינם נמצאים בחסינות מוחלטת מהתהיות והדמיונות של המטופל.

לכן יש שימוש בטכניקות הגנה, מגבלות ומסגרות טיפול, ואפילו בתרופות פסיכיאטריות שמדחיקות את הסימפטומים. אבל אין זה ריפוי שורשי מלא אם לא נכנסים אל השורש של היגיון מול היעדר היגיון.

הקריאה לפעולה: לתרגל עוד ועוד חשיבה הגיונית ולהיכנס לראשו של המשוגע באמת

בסיום, מועלת הנחיה: מי שרוצה באמת להגיע למצב שהוא יכול לרפא כל אחד אחר, צריך בעצמו לבדוק את כל המצבים, לכלול בחשיבתו גם את התסריטים שנראים הכי מוזרים. כלומר, לנסות באמת לוודא שהוא מבין מה זה אומר "שהקירות מדברים", או למה מישהו חושב שחוצנים רודפים אותו.

הכניסה הזו מסוכנת, אך אם אדם עושה זאת בדרך מושכלת, בלי לאבד את הקשר לקרקע של היגיון מלא, הוא יוכל לצאת חכם יותר מהתהליך, ולמעשה להיות מסוגל לדובב אנשים מתוך ההפרעה שלהם אל תוך הגיונם המחודש.

שילוב סופי: כל אחד יכול לדבר בהיגיון, כל אחד יכול להירפא

ככל שעוד אנשים יגדילו את רמת ההיגיון שלהם, כך יוכלו לסייע לכל מי שמתמודד עם קשיים נפשיים. אין הפרדה אמיתית בין חכם למשוגע, אלא מדובר על מיקום שונה על הסקאלה של כמות ההיגיון מול חוסר ההיגיון.

לסיכום, עולה המסר לפיו הריפוי אפשרי בכל מצב: צריך רק אדם אחד בעל מספיק שכל, שאינו חושש להתחבר לכל רעיון משוגע שקיים, להיכנס לפרטי הפרטים שלו, להאיר את הבלבול, ובאמצעות חשיבה שקולה, עקבית והגיונית, ליישם "ערבוב מים" כזה שבו הטמפרטורה נוטה לטובת ההיגיון במקום לטובת הטירוף.