ויתבאר כי מי שיודע שטוב לו, הרי שלא באמת טוב לו. כי כדי שתדע שטוב לך, לשם כך צריך האדם שתהיה בתוכו הפרדה של טוב ורע. כי כאשר אין חושך, אין משמעות לאור. והמשמעות של האור, נובעת מהחושך. וכאשר האדם חושב שהוא נמצא באור ושטוב לו, הרי שזה רק משום שבתוכו יש גם תודעה, של רע ושל חושך.

כי הטועים חושבים, שהרע קיים כדי שתהיה משמעות לטוב. והם טועים, משום שכל טוב שבו אתה יודע שטוב לך, הרי שהוא בכלל לא טוב אלא גם רק רע. כי מי שלא מרגיש רע בכלל, לא יודע שהוא מרגיש טוב, אלא הוא מרגיש טוב אמיתי בשלמות, בלי לדעת את זה (ואולי להפך? התבאר במקום אחר). ואם האדם יודע שטוב לו, הרי שבתודעה שלו, עדיין יש חוויה של רע, וממילא לא באמת טוב לאדם.

ולכן, בשעת ביטול, שבו האדם מתבטל לגמרי, אז טוב לאדם בשלמות באמת. כי שם בשעת ביטול, לא רק שהאדם לא יודע שטוב לו, אלא שהאדם לא יודע את עצמו כלל, דהיינו, לא מודע לקיומו העצמי. כי אם יש מודעות עצמית, הרי שיש את הפרדת ה"אני" משאר הדברים, ואז יש תחושת חסר ואין שלמות כלל. ולכן בשעת ביטול כאשר הכל אחד, אז אין שום תודעה כלל, וזוהי השלמות האמיתית.

אבל יש עוד סוג של שלמות, והיא כאשר האדם חוזר...