האם "טבע הטוב להיטיב" באמת מסביר למה העולם נברא?

אחד ההסברים הנפוצים לשאלה למה העולם נברא הוא הטענה ש"טבע הטוב להיטיב", כלומר, שיש כוח ראשון, מוחלט, טוב באופן מוחלט, שמעצם טבעו רוצה להיטיב ולתת הטבה לנבראים. לפי גישה זו, הכוח העליון והטוב החליט לברוא עולם כדי שיהיו מקבלי הטבה, וכך תהיה ההטבה שלמה. אולם, אליעד כהן מסביר בהרחבה מדוע הסבר זה לא עונה באמת על שאלת קיום העולם ואפילו יוצר סתירה פנימית מהותית.

למה הגדרת הכוח הראשון כ"טוב" כבר יוצרת הגבלה?

אליעד כהן מציין שהבעיה הראשונית בטענה הזו היא עצם ההנחה שהכוח הראשון הוא "טוב". ברגע שמגדירים את הכוח הראשון כטוב בלבד, מגבילים את המציאות. למה הגדרה זו היא בעייתית? כי המציאות במהותה אינה רק טובה או רק רעה, אלא טובה ורעה כאחד. בשורש המציאות אין הפרדה בין טוב ורע - שניהם יוצאים מאותה נקודה אחת, ולכן להגיד שהכוח הראשון הוא רק טוב מהווה סתירה מהותית למציאות המוחלטת.

אליעד מדגיש כי באותה מידה שאפשר לטעון שהכל אחד ולכן הכל טוב, ניתן לטעון גם להפך, שהכל רע, שהרי בנקודת השורש של המציאות אין הפרדה בין טוב לרע. לכן, הטענה שהכוח הראשון הוא רק טוב מהווה הגבלה וצמצום של המציאות השלמה.

למה החוק "טוב דרכו להיטיב" הוא בעצמו סוג של בריאה?

אליעד מסביר שהאמירה "טוב דרכו להיטיב" מהווה הגבלה נוספת על המציאות. ההגבלה הזו יוצרת עולם של חוקים, מערכת יחסים סיבתית, שבה יש כוח טוב שצריך לפעול על פי חוק מסוים - הטבה. כאשר טוענים כי טוב צריך להיטיב, למעשה טוענים שקיים חוק, ומכאן נשאלת השאלה: מי ברא את החוק הזה? אם נטען שהחוק הזה היה קיים תמיד, באותה מידה אפשר לומר שגם העולם היה קיים תמיד, ולכן אין הסבר הגיוני למה חוק זה חייב להתקיים. כל הגדרה מסוג זה היא בריאה נוספת, הגבלה נוספת של המציאות האינסופית.

מדוע "טבע הטוב להיטיב" אינו מחויב המציאות?

אליעד כהן מציג את המונחים "אפשרי המציאות" ו"מחויב המציאות". מחויב המציאות הוא מצב שאין בו הגדרות כלל, העדר מוחלט של כל הגדרה שהיא. אך הגדרת הטוב כהכרחית או כהכרח להיטיב אינה מחויבת אלא אפשרית בלבד, משום שלוגית אפשר היה גם שהמציאות תהיה רעה במהותה או תבחר דווקא להרע. לכן, הטענה "טוב דרכו להיטיב" איננה הכרחית - היא רק אפשרות אחת מתוך אינספור אפשרויות אחרות, כגון "טוב דרכו להרע" או "טוב דרכו לא לעשות דבר".

למה הכוח הראשון יכול היה לרצות דווקא להרע?

אליעד נותן דוגמה לוגית לכך שהכוח הראשון, אם נניח שהיה טוב מוחלט, דווקא יכול היה לרצות להרע מתוך תחושה של חוסר. הטוב המוחלט יכול לחוש חסר דווקא משום שהוא טוב מוחלט ואינו מכיר את הרע. ייתכן שמתוך השעמום המוחלט של הטוב המושלם, הוא רצה דווקא להרע או לחוות את הרע, וכך יצר את העולם הזה, שיש בו חסרונות רבים כל כך. כל דבר בעולם מכיל חסרונות, מוגבלות וצמצומים, ולכן הרבה יותר הגיוני לומר שהעולם נברא דווקא כדי להרע מאשר להיטיב. אם העולם באמת היה נברא מתוך טוב מוחלט, קשה להסביר מדוע יש בו כל כך הרבה רע.

מה המשמעות של האמירה שהטוב והרע נמצאים בשורש אחד?

נקודה חשובה נוספת שאליעד מדגיש היא שהטוב המוחלט והרע המוחלט הם ישות אחת בלתי נפרדת. אין אפשרות להפריד בין טוב לרע בשורש המציאות. כל ניסיון להגדיר את המציאות רק כטובה או רק כרעה הוא לא מדויק, משום שבשורש, שניהם אחד. כאשר האדם אומר "הכל טוב", זו בעצם אותה הטענה בדיוק כמו לומר "הכל רע", משום ששניהם מגיעים מאותה נקודה שבה אין הבחנה בין טוב לרע.

למה כל ההסברים על הבריאה אינם עונים על השאלה האמיתית?

כל ההסברים והחוקים שהאדם יוצר כדי להסביר למה נברא העולם, הם עצמם סוג של בריאה והגבלה. ברגע שהאדם יוצר הסבר, הוא יוצר הגדרה נוספת שמחייבת בעצמה הסבר נוסף. לכן, הטענה שהטוב שדרכו להיטיב הוא סיבת הבריאה אינה באמת מסבירה דבר, אלא יוצרת עוד שאלות: מי החליט שהכוח הראשון הוא טוב? מי החליט שצריך מקבלי הטבה? מי קבע שההטבה חייבת להיות שלמה ושצריך שיהיה גם רע?

כל הגדרה היא בריאה בפני עצמה, ולכן אינה יכולה להיות ההסבר האמיתי לשאלה מדוע העולם נברא. התשובה לשאלה זו, לפי אליעד, נמצאת רק לפני כל ההגדרות הללו, לפני כל ההסברים והחוקים שהאדם בורא במחשבתו.

מה המסר המרכזי בסיכום ההרצאה?

המסר המרכזי שאליעד מעביר הוא פשוט: הטענה שטבע הטוב להיטיב אינה פותרת באמת את שאלת קיום העולם. כל הסבר שניתן הוא בעצמו סוג של בריאה ולכן לא יכול להיות תשובה מוחלטת. כל ההגדרות הן רק אפשרויות, לא הכרח. השאלה למה העולם קיים נשארת פתוחה ועל כל אחד להמשיך ולחקור אותה עד שיגלה את התשובה בעצמו.