האם אפשר להאשים את הקורבן כאשר מישהו פוגע בו?

הנושא המרכזי שאליעד כהן מסביר בהרצאה הוא שאלת האשמת הקורבן - האם האדם שנפגע יכול להיות אשם בכך שפגעו בו, והאם הגיוני להאשים אותו במעשיו של מי שפגע בו?

ראשית, אליעד נותן דוגמה קיצונית של אדם שנרצח ושואל אם אפשר להאשים את הנרצח בכך שרצחו אותו. באופן אינטואיטיבי רוב האנשים יגידו שלא ניתן להאשים את הנרצח, אבל אליעד מסביר שבמקרים מסוימים דווקא כן אפשר. הוא נותן דוגמה של מחבל שמגיע עם סכין לדקור חייל. החייל, לאחר מספר ניסיונות להימנע מהרג המחבל (ירייה ברגליים, ירייה באוזניים, אזהרות חוזרות ונשנות), הורג בסופו של דבר את המחבל. במקרה זה, לדעתו של אליעד, האשמה היא של המחבל עצמו. למחבל הייתה בחירה חופשית שלא להגיע לתקוף את החייל, ובכך הוא בעצם גרם למותו שלו.

הסבר זה מוביל לעיקרון מרכזי של אחריות אישית ובחירה חופשית. כל עוד לאדם יש אפשרות למנוע את הפגיעה בעצמו או באחר, הוא נושא באחריות למעשיו ולתוצאותיהם.

מתי אי אפשר להאשים את הקורבן?

אליעד כהן מסביר שישנם מקרים שבהם לא ניתן להאשים את הקורבן. לדוגמה, אדם לא יכול להצדיק אונס בטענה שהקורבן "הזמין" את האונס, כמו במקרה שבו גבר טוען שהוא אנס אישה כי היא הלכה בלבוש חשוף. לאישה יש זכות להתלבש כרצונה, ולגבר יש אחריות לשלוט במעשיו ובבחירותיו. באופן דומה, אדם שמגלה שבת זוגו בוגדת בו, לא יכול להרים עליה יד בטענה שהיא גרמה לו לכך. אם אינו יכול להתמודד, הוא יכול פשוט לעזוב את הבית. בשני המקרים, מי שביצע את הפגיעה נושא באחריות מלאה, מאחר שהייתה לו אפשרות לבחור אחרת.

מתי אפשר להאשים את הקורבן באופן חלקי או מלא?

מנגד, אליעד מדגיש שישנם מצבים שבהם כן אפשר להאשים את הקורבן, או לפחות לייחס לו חלק מהאשמה. הוא נותן דוגמה של שני אנשים, שבה אדם אחד מתגרה באחר - לדוגמה, כאשר אחד מקרב את האצבע שלו לעין של האחר בלי לגעת בו, ומתעקש שלא עשה שום דבר רע. במצב כזה, אם האדם שהתגרו בו מגיב בתגובה מידתית (לא בתגובה מוגזמת ולא פרופורציונלית), ניתן בהחלט לייחס את האשמה לאדם שיצר את הפרובוקציה.

דוגמה נוספת שאליעד נותן היא מצב של הסגת גבול. אם אדם נכנס לבית של מישהו אחר ללא רשות, והבעלים יורה בו למוות, השאלה אם בעל הבית אשם תלויה בכך האם הייתה לו אפשרות אחרת להוציא את הפולש מבלי להרוג אותו. אם הייתה אפשרות כזו והוא לא ניצל אותה, הוא אשם. אך אם לא הייתה אפשרות סבירה אחרת להוציא את הפולש, האחריות למותו של הפולש נופלת על הפולש עצמו, שבחר להיכנס לבית ללא רשות.

איך מחליטים מי אשם בסיטואציות של תקיפה ואלימות?

אליעד מדגיש שיש כמה קריטריונים שקובעים מי אשם:

• בחירה חופשית - האם לצדדים הייתה אפשרות לפעול אחרת?
• מידתיות התגובה - האם התגובה הייתה פרופורציונלית למעשה?
• האם היו התרעות - האם הצד התוקף הזהיר קודם לכן באופן ברור?
• האם הפעולה הייתה צפויה מראש - האם האדם ידע מראש שהתנהגותו תוביל לפגיעה?
• נורמות חברתיות וחוקיות - האם החברה מקבלת את המעשה כלגיטימי או לא?

לדוגמה, כאשר חייל יורה במחבל שבא לדקור אותו, אם החייל פעל לפי נוהל ברור והשתדל תחילה למנוע את הפגיעה בלי להרוג, אז המחבל אשם בפגיעה בעצמו. אך אם התגובה של החייל הייתה לא מידתית, החייל עשוי להיחשב אשם בפגיעה לא הכרחית.

האם קורבן יכול להיות אשם בהתנהגות מתגרה מכוונת?

אליעד מביא דוגמה של אישה שמתעקשת לעמוד דווקא מול דלת ביתו של גבר חרדי, בידיעה ברורה שהוא מאיים לפגוע בה אם תתלבש בצורה חשופה. אם היא ממשיכה להתעקש להתגרות בו דווקא במקום פרטי שלו, אף שניתנו לה אזהרות ברורות, היא עלולה להיחשב אחראית חלקית או מלאה לתוצאות, למרות שגם הוא לא היה צריך לפעול באלימות. הנקודה המרכזית כאן היא שההתגרות הייתה מכוונת ובמקום פרטי, ולכן נוצרה אחריות משותפת.

איך נקבעת האשמה מנקודות מבט שונות?

לבסוף, אליעד מדגיש כי האשמה נקבעת לעיתים קרובות על פי נקודת המבט והנורמות של החברה. לדוגמה, מנקודת מבט פלסטינית, חייל שהורג מחבל תמיד ייחשב אשם, כי החייל נתפס כפולש וככובש שהביא את המצב מראש. לעומת זאת, החברה הישראלית תראה את החייל כמי שפעל להגנה עצמית, והמחבל כאשם העיקרי.

ההרצאה מסכמת בכך שאין נוסחה חד - משמעית תמידית מי אשם, אלא מדובר בשקלול של בחירה חופשית, התרעות מראש, מידתיות, וציפיות חברתיות וחוקיות.