במאמר הזה נדבר על אחת מהתופעות הכי נפוצות בעולם, והיא תופעת פחד המוות, שהיא הפחד של האדם מפני המוות. ומי שיתבונן בעניין יראה כי יש כאן שאלה גדולה. כי ע"פ ההיגיון וע"פ השכל הישר, האדם לא היה צריך לפחד מהמוות. ולצורך העניין נדמיין שהיה עולם שבו אורך החיים של כל בני האדם בעולם, הוא רק יום אחד. עולם שבו האדם נולד כאדם בוגר, ומת למחרת אותו היום שבו הוא נולד.
ונשאל את השאלה, האם בעולם כזה שבו האדם מת בסיום היום שבו הוא נולד, האם בעולם כזה היה לאנשים פחד מהמוות? והתשובה היא, שלא. משום שכאשר האדם יודע שבסוף היום מתים, ושכולם מתים בסוף היום, ושהוא בסך הכל חי יום אחד בכל מקרה, על ידי זה האדם לא היה מפחד מהמוות כלל.
וכאשר לדוגמה אדם נוסע לטיול באיזו מדינה למשך שבוע ימים, האם האדם חש פחד מכך שבסוף השבוע הוא צריך לשוב לארצו? תשובה: לא. משום שהאדם יודע מראש שבעוד שבוע הוא מסיים את החופשה. וההיגיון אומר, שאין שום סיבה לפחד מהמוות, משום שהסוף ידוע מראש.
וההבדל היחיד בין עולם שבו כולם חיים יום אחד ומתים, לבין העולם שלנו, הוא רק באורך הזמן של החיים עד שמתים. אבל בכל מקרה כולם מתים. והשאלה היא, איך זה שאנשים מפחדים מהמוות כ"כ, למרות שבעצם הוא בסך הכל חלק בלתי נפרד ממחזוריות החיים?
ועל האדם לזכור תמיד, שאחרי שהוא מת, הוא חוזר למצב שבו הוא היה לפני שהוא נולד. ויהיה אשר יהיה המצב הזה, בכל מקרה האדם כבר היה במצב הזה. ז"א אילו האדם היה חי בחיים נצחיים מאז ומעולם ללא נקודת התחלה, אז אולי היה הגיוני לחשוש מהמוות. משום שהוא היה מצב שהאדם עוד לא היה בו. ואז האדם בעצם היה מפחד מהבלתי נודע. אבל מאחר שהאדם בסך הכל לפני כמה עשרות שנים כבר היה במצב שבו הוא יהיה אחרי המוות, א"כ לא ממש ברור למה האדם מפחד כ"כ מהמוות?
ומי שעוד יתבונן בעניין יראה, כי הפחד מהמוות הוא לא מולד. ז"א האדם לא נולד עם פחד טבעי מהמוות. האדם אומנם נולד עם רצון טבעי להרגיש טוב. אבל הפחד מהמוות הוא בעיקר משהו חברתי. כי אם לדוגמה היו מלמדים את האדם שאין לו מה לפחד מהמוות, ואם היה מקובל מבחינה חברתית שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, הרי שהאדם לא היה מפחד מהמוות.
אך כאשר האדם גדל, הוא כל הזמן רואה מולו אנשים שמפחדים מהמוות. ועל ידי זה גם האדם עצמו מתחיל כמו משוגע לפחד מהמוות בלי לחשוב בהיגיון שאין שום סיבה לפחד מהמוות. כי האדם מסיבות שונות פשוט מניח שאם כולם מפחדים מהמוות, אז כנראה שזה מוצדק לפחד מהמוות. למרות שע"פ ההיגיון הבסיסי, אין שום טעם לפחד מהמוות, כי החיים הם בכל מקרה לא יותר מאשר דבר זמני.
וכפי שכבר ביארתי במקום אחר, כאשר ילד קטן נולד וכולם חוגגים את זה שעוד אדם התחיל לחיות, בעצם הם חוגגים על כך שעוד אדם התחיל למות. כי מיד ברגע שהאדם נולד, מיד הוא מתחיל למות כמו חולה סופני ממש. ובכל רגע ורגע האדם מתקרב אל המוות. ואם האדם לא מתקרב אל המוות, אז המוות מתקרב אל האדם. כך שהדבר ברור לגמרי שבסוף האדם מת. כי כמו שהאדם נולד, כך הוא גם מת.
ולצורך הרחבת נקודת המבט, אפשר להסתכל על הלידה ועל המוות בדיוק מנקודת מבט הפוכה. כי ביחס למצב שבו האדם היה לפני שהוא נולד ושאליו חוזר האדם אחרי שהוא מת, ביחס למצב הזה כאשר האדם נולד, הוא בכלל מת. כי מנקודת המבט שבה היה האדם לפני הלידה, הרי שכאשר האדם נולד, הוא בכלל מת מהמצב שבו הוא היה לפני הלידה.
וכאשר האדם מת כאן בעולם הזה, הרי שמבחינת המצב של אחרי המוות, הרי ששם חוגגים את זה שעוד אדם נולד ועבר למצב של הלידה ושל החיים שאחרי החיים. וזה בכלל לא משנה מה בדיוק יש לפני ואחרי החיים. משנה כן שיש מצב כזה של לפני ואחרי החיים, שמנקודת המבט ששם, הלידה והמוות שאצלנו, הם המוות והלידה שמנקודת המבט ההפוכה.
כך שבכל מקרה אין שום סיבה ושום טעם לפחד מהמוות. ואף על פי כן, הפחד של האדם מהמוות, הוא זה שמניע את האדם. כי אם נתבונן נראה לדוגמה, כי הסיבה הראשונה שבגללה אנשים הולכים לעבוד ורוצים כסף, היא בגלל זה שהם מפחדים למות. כי האדם מפחד שאם לא יהיה לו כסף, אז יעבור עליו מה שיעבור, ואז הוא ימות. והאדם לא רוצה למות. ולכן הוא מתאמץ לשרוד והולך ועובד וכולי...
ומצד האמת העולם הזה הוא בית משוגעים של ממש. כי מי שיתבונן לדוגמה על עניין האכילה, שהאדם צריך לאכול ולשתות וכולי, יראה כי הדבר הזה הוא אבסורד של ממש ודבר שהוא מאוד מתסכל. כי לא משנה כמה האדם יאכל וישתה, תמיד אחרי כמה שעות הוא שוב פעם צריך לאכול וכולי. והדבר דומה לבור ללא תחתית.
והתחזוקה של הגוף של האדם, היא התחזוקה היקרה ביותר בעולם. כי הגוף של האדם כדי שהוא ישרוד (בלי קשר להנאות) לא מספיק לו רק לאכול ולשתות. כי אפשר לאכול ולשתות ועדיין להיות חולה. וכדי שגוף האדם ישרוד ולא יהיה חולה, לשם כך האדם צריך גם דירת מגורים, ובגדים, והוצאות נוספות וכולי. והדברים האלו עולים כסף, המון כסף.
ורוב בני האדם בעולם מעבירים את רוב זמנם ואת רוב חייהם בלעשות פעולות ומאמצים שונים, כדי לתחזק את ההישרדות הבסיסית של הגוף. והגוף הזה של האדם, הוא גם מביא לאדם תועלות שונות. כי הגוף של האדם מייצר לאדם הנאות שונות. אבל רגעי ההנאה מועטים, והמאמץ להשיג אותם הוא גדול.
ואם האדם יסתכל על החיים בשיקולים של עלות אל מול תועלת, הוא יראה כי יש יותר רגעי מאמץ וסבל, מאשר רגעי הנאה. והמצב האידיאלי (שאליו שואף המדע להגיע) הוא שהאדם יוכל להקדיש את כל חייו להנאה, בלי להצטרך לאכול ולשתות וכיו"ב. שזה יכול להיות אפשרי על ידי זה שיהיה לאדם גוף חדש מסוג אחר... אבל נכון לרגע הזה, האדם משקיע אין סוף מאמץ, בשביל תועלת מאוד מועטה.
(ולא לדאוג, הפתרון הטוב והמושלם, יגיע בסוף).
ומצד האמת, גם אילו היה יכול האדם ליהנות כל היום בלי שום צורך לאכול ולשתות ובלי שום צורך של הגוף, גם אז האדם לא ממש היה נהנה מהחיים שלו. כי באדם מטבעו מוטבע רצון. והאדם לא בוחר את הקיום העצמי שלו. וגם לא את קיומו של הרצון העצמי שלו. דהיינו, בשום שלב האדם לא בחר בבחירה חופשית להיות בעל רצון עצמי. אלא האדם פשוט קיים עם רצון עצמי.
והרצון העצמי הזה של האדם, הוא אחראי לכך שהאדם מרגיש רע. כי מי שיתבונן יראה, כי לא משנה מה שיהיה לאדם, תמיד האדם ירגיש רע. וגם אם האדם יעלה לשמים וירד לארץ, בכל מקרה תמיד האדם ירגיש שחסר לו משהו. והחיסרון הזה מניע את האדם כל חייו.
אלא, שכרגע נדמה לאדם שאולי באיזה יום הוא אולי ישיג את רצונו, ואז הוא יהיה מאושר. אבל מצד האמת, אם לדוגמה היה יכול האדם להקדיש את כל חייו אך ורק להנאות בלתי מוגבלות, במקרה כזה לדוגמה האדם מהר מאוד היה מגיע למיצוי של התחדשות של ההנאות, והאדם היה עומד אל מול שוקת שבורה, ומבין שמצד אחד עדיין יש לו תחושת חסר, ומצד שני אין לו כבר יותר איך ליהנות.
ושם כמובן האדם מתחיל להרגיש את העוצמה של הגיהנום של העולם, כי שם האדם מבין את השורש של הסבל, שהוא הרצון העצמי של האדם, שלעולם הוא לא שבע. ושכל מה שיש לאדם, תמיד האדם מרגיש שחסר לו משהו. וכאשר האדם מבין את הדבר הזה, על ידי זה האדם מבין שהוא צריך למצוא איזה פתרון מיוחד, שהוא כמובן לא בלהשיג עוד משהו, אלא לשנות משהו בתוכו וכולי.
ובכל מקרה, גם אם האדם היה יכול ליהנות כל היום, גם אז האדם לא היה מאושר. כל שכן כאשר האדם לא יכול ליהנות אפילו לא שעה ביום. כי רגעי ההנאה הם מועטים. והמאמץ להשיג אותם הוא מאוד גדול. והאדם כמו משוגע של ממש עובד כ"כ קשה כדי להשיג דבר שהתועלת שלו פחותה לאין שיעור מהמאמץ שאותו הוא משקיע.
והתועלת המרכזית שאותה משיג האדם מהעבודה היום יומית שלו, היא שהוא חי. כי מצד האמת אין לאף אחד בעולם שמץ של מושג למה הוא חי. וכל אחד ממציא לעצמו המצאות שונות, מהי תכלית החיים. ויש כאלו לדוגמה...
ונשאל את השאלה, האם בעולם כזה שבו האדם מת בסיום היום שבו הוא נולד, האם בעולם כזה היה לאנשים פחד מהמוות? והתשובה היא, שלא. משום שכאשר האדם יודע שבסוף היום מתים, ושכולם מתים בסוף היום, ושהוא בסך הכל חי יום אחד בכל מקרה, על ידי זה האדם לא היה מפחד מהמוות כלל.
וכאשר לדוגמה אדם נוסע לטיול באיזו מדינה למשך שבוע ימים, האם האדם חש פחד מכך שבסוף השבוע הוא צריך לשוב לארצו? תשובה: לא. משום שהאדם יודע מראש שבעוד שבוע הוא מסיים את החופשה. וההיגיון אומר, שאין שום סיבה לפחד מהמוות, משום שהסוף ידוע מראש.
וההבדל היחיד בין עולם שבו כולם חיים יום אחד ומתים, לבין העולם שלנו, הוא רק באורך הזמן של החיים עד שמתים. אבל בכל מקרה כולם מתים. והשאלה היא, איך זה שאנשים מפחדים מהמוות כ"כ, למרות שבעצם הוא בסך הכל חלק בלתי נפרד ממחזוריות החיים?
ועל האדם לזכור תמיד, שאחרי שהוא מת, הוא חוזר למצב שבו הוא היה לפני שהוא נולד. ויהיה אשר יהיה המצב הזה, בכל מקרה האדם כבר היה במצב הזה. ז"א אילו האדם היה חי בחיים נצחיים מאז ומעולם ללא נקודת התחלה, אז אולי היה הגיוני לחשוש מהמוות. משום שהוא היה מצב שהאדם עוד לא היה בו. ואז האדם בעצם היה מפחד מהבלתי נודע. אבל מאחר שהאדם בסך הכל לפני כמה עשרות שנים כבר היה במצב שבו הוא יהיה אחרי המוות, א"כ לא ממש ברור למה האדם מפחד כ"כ מהמוות?
ומי שעוד יתבונן בעניין יראה, כי הפחד מהמוות הוא לא מולד. ז"א האדם לא נולד עם פחד טבעי מהמוות. האדם אומנם נולד עם רצון טבעי להרגיש טוב. אבל הפחד מהמוות הוא בעיקר משהו חברתי. כי אם לדוגמה היו מלמדים את האדם שאין לו מה לפחד מהמוות, ואם היה מקובל מבחינה חברתית שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, הרי שהאדם לא היה מפחד מהמוות.
אך כאשר האדם גדל, הוא כל הזמן רואה מולו אנשים שמפחדים מהמוות. ועל ידי זה גם האדם עצמו מתחיל כמו משוגע לפחד מהמוות בלי לחשוב בהיגיון שאין שום סיבה לפחד מהמוות. כי האדם מסיבות שונות פשוט מניח שאם כולם מפחדים מהמוות, אז כנראה שזה מוצדק לפחד מהמוות. למרות שע"פ ההיגיון הבסיסי, אין שום טעם לפחד מהמוות, כי החיים הם בכל מקרה לא יותר מאשר דבר זמני.
וכפי שכבר ביארתי במקום אחר, כאשר ילד קטן נולד וכולם חוגגים את זה שעוד אדם התחיל לחיות, בעצם הם חוגגים על כך שעוד אדם התחיל למות. כי מיד ברגע שהאדם נולד, מיד הוא מתחיל למות כמו חולה סופני ממש. ובכל רגע ורגע האדם מתקרב אל המוות. ואם האדם לא מתקרב אל המוות, אז המוות מתקרב אל האדם. כך שהדבר ברור לגמרי שבסוף האדם מת. כי כמו שהאדם נולד, כך הוא גם מת.
ולצורך הרחבת נקודת המבט, אפשר להסתכל על הלידה ועל המוות בדיוק מנקודת מבט הפוכה. כי ביחס למצב שבו האדם היה לפני שהוא נולד ושאליו חוזר האדם אחרי שהוא מת, ביחס למצב הזה כאשר האדם נולד, הוא בכלל מת. כי מנקודת המבט שבה היה האדם לפני הלידה, הרי שכאשר האדם נולד, הוא בכלל מת מהמצב שבו הוא היה לפני הלידה.
וכאשר האדם מת כאן בעולם הזה, הרי שמבחינת המצב של אחרי המוות, הרי ששם חוגגים את זה שעוד אדם נולד ועבר למצב של הלידה ושל החיים שאחרי החיים. וזה בכלל לא משנה מה בדיוק יש לפני ואחרי החיים. משנה כן שיש מצב כזה של לפני ואחרי החיים, שמנקודת המבט ששם, הלידה והמוות שאצלנו, הם המוות והלידה שמנקודת המבט ההפוכה.
כך שבכל מקרה אין שום סיבה ושום טעם לפחד מהמוות. ואף על פי כן, הפחד של האדם מהמוות, הוא זה שמניע את האדם. כי אם נתבונן נראה לדוגמה, כי הסיבה הראשונה שבגללה אנשים הולכים לעבוד ורוצים כסף, היא בגלל זה שהם מפחדים למות. כי האדם מפחד שאם לא יהיה לו כסף, אז יעבור עליו מה שיעבור, ואז הוא ימות. והאדם לא רוצה למות. ולכן הוא מתאמץ לשרוד והולך ועובד וכולי...
ומצד האמת העולם הזה הוא בית משוגעים של ממש. כי מי שיתבונן לדוגמה על עניין האכילה, שהאדם צריך לאכול ולשתות וכולי, יראה כי הדבר הזה הוא אבסורד של ממש ודבר שהוא מאוד מתסכל. כי לא משנה כמה האדם יאכל וישתה, תמיד אחרי כמה שעות הוא שוב פעם צריך לאכול וכולי. והדבר דומה לבור ללא תחתית.
והתחזוקה של הגוף של האדם, היא התחזוקה היקרה ביותר בעולם. כי הגוף של האדם כדי שהוא ישרוד (בלי קשר להנאות) לא מספיק לו רק לאכול ולשתות. כי אפשר לאכול ולשתות ועדיין להיות חולה. וכדי שגוף האדם ישרוד ולא יהיה חולה, לשם כך האדם צריך גם דירת מגורים, ובגדים, והוצאות נוספות וכולי. והדברים האלו עולים כסף, המון כסף.
ורוב בני האדם בעולם מעבירים את רוב זמנם ואת רוב חייהם בלעשות פעולות ומאמצים שונים, כדי לתחזק את ההישרדות הבסיסית של הגוף. והגוף הזה של האדם, הוא גם מביא לאדם תועלות שונות. כי הגוף של האדם מייצר לאדם הנאות שונות. אבל רגעי ההנאה מועטים, והמאמץ להשיג אותם הוא גדול.
ואם האדם יסתכל על החיים בשיקולים של עלות אל מול תועלת, הוא יראה כי יש יותר רגעי מאמץ וסבל, מאשר רגעי הנאה. והמצב האידיאלי (שאליו שואף המדע להגיע) הוא שהאדם יוכל להקדיש את כל חייו להנאה, בלי להצטרך לאכול ולשתות וכיו"ב. שזה יכול להיות אפשרי על ידי זה שיהיה לאדם גוף חדש מסוג אחר... אבל נכון לרגע הזה, האדם משקיע אין סוף מאמץ, בשביל תועלת מאוד מועטה.
(ולא לדאוג, הפתרון הטוב והמושלם, יגיע בסוף).
ומצד האמת, גם אילו היה יכול האדם ליהנות כל היום בלי שום צורך לאכול ולשתות ובלי שום צורך של הגוף, גם אז האדם לא ממש היה נהנה מהחיים שלו. כי באדם מטבעו מוטבע רצון. והאדם לא בוחר את הקיום העצמי שלו. וגם לא את קיומו של הרצון העצמי שלו. דהיינו, בשום שלב האדם לא בחר בבחירה חופשית להיות בעל רצון עצמי. אלא האדם פשוט קיים עם רצון עצמי.
והרצון העצמי הזה של האדם, הוא אחראי לכך שהאדם מרגיש רע. כי מי שיתבונן יראה, כי לא משנה מה שיהיה לאדם, תמיד האדם ירגיש רע. וגם אם האדם יעלה לשמים וירד לארץ, בכל מקרה תמיד האדם ירגיש שחסר לו משהו. והחיסרון הזה מניע את האדם כל חייו.
אלא, שכרגע נדמה לאדם שאולי באיזה יום הוא אולי ישיג את רצונו, ואז הוא יהיה מאושר. אבל מצד האמת, אם לדוגמה היה יכול האדם להקדיש את כל חייו אך ורק להנאות בלתי מוגבלות, במקרה כזה לדוגמה האדם מהר מאוד היה מגיע למיצוי של התחדשות של ההנאות, והאדם היה עומד אל מול שוקת שבורה, ומבין שמצד אחד עדיין יש לו תחושת חסר, ומצד שני אין לו כבר יותר איך ליהנות.
ושם כמובן האדם מתחיל להרגיש את העוצמה של הגיהנום של העולם, כי שם האדם מבין את השורש של הסבל, שהוא הרצון העצמי של האדם, שלעולם הוא לא שבע. ושכל מה שיש לאדם, תמיד האדם מרגיש שחסר לו משהו. וכאשר האדם מבין את הדבר הזה, על ידי זה האדם מבין שהוא צריך למצוא איזה פתרון מיוחד, שהוא כמובן לא בלהשיג עוד משהו, אלא לשנות משהו בתוכו וכולי.
ובכל מקרה, גם אם האדם היה יכול ליהנות כל היום, גם אז האדם לא היה מאושר. כל שכן כאשר האדם לא יכול ליהנות אפילו לא שעה ביום. כי רגעי ההנאה הם מועטים. והמאמץ להשיג אותם הוא מאוד גדול. והאדם כמו משוגע של ממש עובד כ"כ קשה כדי להשיג דבר שהתועלת שלו פחותה לאין שיעור מהמאמץ שאותו הוא משקיע.
והתועלת המרכזית שאותה משיג האדם מהעבודה היום יומית שלו, היא שהוא חי. כי מצד האמת אין לאף אחד בעולם שמץ של מושג למה הוא חי. וכל אחד ממציא לעצמו המצאות שונות, מהי תכלית החיים. ויש כאלו לדוגמה...
050-3331-331