1:00:20איך עובד המוח האנושי? כיצד פועל המוח? איך המוח עובד? חמשת החושים, חוש הראיה, תודעה אנושית, סודות היקום, סודות העולם, סודות החיים, סודות הבריאה, להטיל ספק בחושים, כיצד עובד המוח?
מה המשמעות של להטיל ספק בחושים?
ההרצאה מתחילה בכך שאליעד כהן מעלה את השאלה: מי בעצם נותן את העצה להטיל ספק בחושים? האם זו העצה של האדם עצמו? אם כך, אולי כדאי לא לשמוע לה, כי הרי איך אפשר להקשיב לעצות של עצמך? אולם, אם לא תשמע לעצות שלך, למי תשמע? השאלה הזו מובילה את אליעד לעסוק במשמעות של להטיל ספק בחושים. הוא מציין כי אם אדם רואה שולחן, הוא יכול לשאול את עצמו אם באמת יש שם שולחן. אך אם הוא מטיל ספק, הוא לא יידע אם יש או אין שולחן. השאלה המרכזית היא: מה זה נותן להטיל ספק בכך? החושים קיימים בכל מקרה, ולא משנה אם אנחנו מטילים בהם ספק או לא.
האם הטלת ספק בחושים תביא אותנו לראות את הדברים כפי שהם?
בהמשך, אליעד שואל מי קובע כיצד הדברים "באמת"? אם עיוור לא רואה שולחן, האם הוא רואה את הדברים כפי שהם? השאלה הזו מביאה אותנו לתובנה: הטלת ספק בחושים לא משנה את מהות המציאות. אליעד מסביר כי אם תעצום עיניים, תוכל להטיל ספק בחוש הראייה ולראות שאין שולחן. אבל זה לא אומר שאין שולחן, אלא רק שאתה לא רואה אותו כעת. הרעיון הוא לא להכחיש את מה שאתה רואה, אלא להבין את התהליך שבו אנחנו תופסים את המציאות.
מהו פירוק התפיסה של "יש שולחן"?
אם נרצה לדייק, נוכל לומר: "אני רואה שיש שולחן". אם נדייק יותר, נגיד "העין שלי משדרת למוח שלי תמונה של שולחן". ואם נלך עוד צעד קדימה, נאמר "אני חושב שיש כאן שולחן". בשורה התחתונה, כל התהליך הזה של תפיסת המציאות מבוסס על ההבדלה בין יש לאין, שמאפשרת לנו לקבוע מה קיים ומה לא. כל תפיסה של "שולחן" נשענת על הבדל זה.
מה קורה כשמפרקים את התפיסה הזו?
אליעד מציע להטיל ספק בשלבים:
האם חלום שונה מהמציאות?
בהמשך, אליעד עוסק בשאלה מה ההבדל בין חלום למציאות. הוא טוען כי הראייה היא בעצם סוג של מחשבה בעוצמה גבוהה, ואילו דמיון הוא מחשבה בעוצמה חלשה. כלומר, כל מה שמתרחש בחלום אינו שונה ממה שקורה במציאות מבחינת החוויה של האדם. ההבדל הוא רק בעוצמת התפיסה ובזיכרון. אם אדם חולם על אסון, הוא יחווה את זה כמציאותי, ואם יזכור את זה, יישאר עם טראומה. כך גם אם האסון קרה במציאות, אם הוא ישכח אותו, הוא לא ירגיש את הטראומה.
מה קורה אם מפרקים את התפיסה אפילו יותר?
כאשר מפרקים את המשפט "אני חושב שיש פה משהו שאני מגדיר אותו כשולחן", המילה "שולחן" היא החוליה החלשה ביותר. אם נוריד אותה, נקבל "אני חושב שיש פה משהו שאני מגדיר בצורה כלשהי". אם נוריד את "פה", נקבל "אני חושב שיש משהו". ואז, אפשר להמשיך ולפרק את המשפט עד שנגיע לשאלה "מי אמר שיש הבדל בין יש לאין?", ובכך התפיסה כולה מתערערת.
האם ניתן להטיל ספק בעצם החשיבה?
אליעד מסביר שכשמגיעים לתמצום של כל הרעיונות, יש שלושה מרכיבים בסיסיים:
סיכום
הטלת ספק בחושים אינה אומרת סתם להכחיש את מה שרואים, אלא להבין את התהליך שמאחורי תפיסת המציאות. כל תפיסה של "שולחן" נובעת מההבדלה בין יש לאין, בין אני ללא אני, בין עבר להווה, ומבוססת על האמונה שיש הבדל בין יש לאין. כל ניסיון להטיל ספק בכך מוביל לשחרור מההגדרות המקובלות שלנו על המציאות ולמעבר לתפיסה הרבה יותר חופשית.
ההרצאה מתחילה בכך שאליעד כהן מעלה את השאלה: מי בעצם נותן את העצה להטיל ספק בחושים? האם זו העצה של האדם עצמו? אם כך, אולי כדאי לא לשמוע לה, כי הרי איך אפשר להקשיב לעצות של עצמך? אולם, אם לא תשמע לעצות שלך, למי תשמע? השאלה הזו מובילה את אליעד לעסוק במשמעות של להטיל ספק בחושים. הוא מציין כי אם אדם רואה שולחן, הוא יכול לשאול את עצמו אם באמת יש שם שולחן. אך אם הוא מטיל ספק, הוא לא יידע אם יש או אין שולחן. השאלה המרכזית היא: מה זה נותן להטיל ספק בכך? החושים קיימים בכל מקרה, ולא משנה אם אנחנו מטילים בהם ספק או לא.
האם הטלת ספק בחושים תביא אותנו לראות את הדברים כפי שהם?
בהמשך, אליעד שואל מי קובע כיצד הדברים "באמת"? אם עיוור לא רואה שולחן, האם הוא רואה את הדברים כפי שהם? השאלה הזו מביאה אותנו לתובנה: הטלת ספק בחושים לא משנה את מהות המציאות. אליעד מסביר כי אם תעצום עיניים, תוכל להטיל ספק בחוש הראייה ולראות שאין שולחן. אבל זה לא אומר שאין שולחן, אלא רק שאתה לא רואה אותו כעת. הרעיון הוא לא להכחיש את מה שאתה רואה, אלא להבין את התהליך שבו אנחנו תופסים את המציאות.
מהו פירוק התפיסה של "יש שולחן"?
אם נרצה לדייק, נוכל לומר: "אני רואה שיש שולחן". אם נדייק יותר, נגיד "העין שלי משדרת למוח שלי תמונה של שולחן". ואם נלך עוד צעד קדימה, נאמר "אני חושב שיש כאן שולחן". בשורה התחתונה, כל התהליך הזה של תפיסת המציאות מבוסס על ההבדלה בין יש לאין, שמאפשרת לנו לקבוע מה קיים ומה לא. כל תפיסה של "שולחן" נשענת על הבדל זה.
מה קורה כשמפרקים את התפיסה הזו?
אליעד מציע להטיל ספק בשלבים:
- מי אמר שיש פה שולחן?
- אני רואה שיש פה שולחן.
- אני חושב שאני רואה שיש פה שולחן.
- אני חושב שיש פה משהו שאני קורא לו שולחן.
- אני חושב שיש פה משהו.
- אני חושב שיש משהו.
- אני חושב שיש אפשרות שיש משהו.
- אני חושב שיש הבדל בין יש לאין.
- מי אמר שיש הבדל בין יש לאין?
האם חלום שונה מהמציאות?
בהמשך, אליעד עוסק בשאלה מה ההבדל בין חלום למציאות. הוא טוען כי הראייה היא בעצם סוג של מחשבה בעוצמה גבוהה, ואילו דמיון הוא מחשבה בעוצמה חלשה. כלומר, כל מה שמתרחש בחלום אינו שונה ממה שקורה במציאות מבחינת החוויה של האדם. ההבדל הוא רק בעוצמת התפיסה ובזיכרון. אם אדם חולם על אסון, הוא יחווה את זה כמציאותי, ואם יזכור את זה, יישאר עם טראומה. כך גם אם האסון קרה במציאות, אם הוא ישכח אותו, הוא לא ירגיש את הטראומה.
מה קורה אם מפרקים את התפיסה אפילו יותר?
כאשר מפרקים את המשפט "אני חושב שיש פה משהו שאני מגדיר אותו כשולחן", המילה "שולחן" היא החוליה החלשה ביותר. אם נוריד אותה, נקבל "אני חושב שיש פה משהו שאני מגדיר בצורה כלשהי". אם נוריד את "פה", נקבל "אני חושב שיש משהו". ואז, אפשר להמשיך ולפרק את המשפט עד שנגיע לשאלה "מי אמר שיש הבדל בין יש לאין?", ובכך התפיסה כולה מתערערת.
האם ניתן להטיל ספק בעצם החשיבה?
אליעד מסביר שכשמגיעים לתמצום של כל הרעיונות, יש שלושה מרכיבים בסיסיים:
- האני (החושב)
- המחשבה
- הדבר שנחשב
סיכום
הטלת ספק בחושים אינה אומרת סתם להכחיש את מה שרואים, אלא להבין את התהליך שמאחורי תפיסת המציאות. כל תפיסה של "שולחן" נובעת מההבדלה בין יש לאין, בין אני ללא אני, בין עבר להווה, ומבוססת על האמונה שיש הבדל בין יש לאין. כל ניסיון להטיל ספק בכך מוביל לשחרור מההגדרות המקובלות שלנו על המציאות ולמעבר לתפיסה הרבה יותר חופשית.
- ספקנות ופילוסופיה
- תודעה ותפיסת מציאות
- הבדל בין דמיון למציאות
- מהות החשיבה והכרת העצמי
- השפעת האמונה על המציאות
כיצד להטיל ספק בחושים?
אליעד פותח את הדיון בכך שהוא שואל מי נתן את העצה להטיל ספק בחושים. אם זו עצה של האדם עצמו, אולי אין להקשיב לה, אך אם אין להקשיב לה, למי כן להקשיב?
מה המשמעות של להטיל ספק בחושים?
נניח שאדם רואה שולחן ושואל את עצמו אם באמת יש כאן שולחן. אם יטיל ספק, אז לא ידע אם יש שולחן או אין שולחן. אבל גם כעת, הוא כבר מטיל ספק באופן מסוים, כי אם החושים היו תופסים את המציאות אחרת, הוא היה מטיל ספק בהם. כלומר, החושים קיימים בכל מקרה והשאלה היא מה המשמעות של להטיל ספק בהם.
האם להטיל ספק יביא לראות את הדברים כפי שהם?
אליעד שואל מי מחליט כיצד הדברים "באמת". אולי כפי שהם זה דווקא לראות שיש כאן שולחן? האם עיוור שלא רואה שולחן רואה את הדברים כפי שהם? ואם נראה את הדברים כפי שהם, מה זה ייתן?
הטלת ספק בחושים אינה פשוט לומר שאין שולחן, כי אם נסגור עיניים, כבר לא נראה שולחן, אך זה לא עוזר לנו. הרעיון הוא להבין את החושים עצמם. יש שולחן, אך מה עומד מאחורי תפיסת ה"יש כאן שולחן"?
פירוק התפיסה של "יש שולחן"
אם נרצה לדייק, אפשר לומר: "אני רואה שיש שולחן". ואם נדייק יותר: "העין שלי משדרת למוח שלי תמונה של שולחן". עוד יותר מדויק: "אני חושב שיש כאן שולחן". כלומר, מה שנשאר זה "אני חושב שיש כאן שולחן", ומכאן אפשר להמשיך לפרק את המשפט עוד יותר.
השאלה הבסיסית ביותר היא: מי אמר שיש הבדל בין יש לאין? אם לא יודעים זאת, אז לא ניתן לקבוע אם יש או אין שולחן.
המטרה היא לא להטיל ספק בחושים אלא להבין
המטרה אינה סתם להטיל ספק אלא להבין את התהליך שבו אנו תופסים את המציאות. כאשר רואים שולחן, המוח בעצם מפרש את הצורה, מזהה אותה, מייחס לה שם, ומבדיל בינה לבין מה שאינו שולחן. כל התהליך הזה מבוסס על כך שמבדילים בין יש לאין.
האמונה שיש הבדל בין יש לאין היא הבסיס לכל תפיסת המציאות. לכן, ההבנה של "הנה שולחן" צריכה להוביל לעומק עד שמבינים שהיא מושתתת על עצם ההבדלה בין יש לאין.
הטלת ספק בשלבים
כאשר אומרים "יש פה שולחן", אפשר להטיל ספק בשלבים:
אליעד מתייחס גם לשאלה מה ההבדל בין חלום למציאות. אנשים חושבים שבמציאות הם רואים דברים ובחלום הם מדמיינים, אך למעשה גם הראייה היא סוג של מחשבה בעוצמה גבוהה יותר. הדמיון החלש הוא חלום, והדמיון החזק הוא ראייה.
כאשר אדם ישן וקורה לו אסון בחלום, הוא סובל מטראומה כי עבורו זה היה מציאותי. אם הוא שוכח זאת, זה כבר לא משפיע עליו. כלומר, מה שמתרחש בחלום אינו שונה ממה שקורה במציאות מבחינת החוויה של האדם, אלא רק בעוצמת התפיסה והזיכרון.
פירוק נוסף של התפיסה
אם נפרק את המשפט "אני חושב שיש פה משהו שאני מגדיר כשולחן", המילה "שולחן" היא החוליה החלשה ביותר. אם נוריד אותה, נקבל "אני חושב שיש פה משהו שאני מגדיר בצורה כלשהי". נוריד את "פה" ונקבל "אני חושב שיש משהו".
אפשר להמשיך ולפרק:
אליעד מסביר כי בכל מהלך של צמצום, נשארים שלושה מרכיבים בסיסיים:
אם מבינים שהכל נשען על ההבדלה בין יש לאין, ושואלים "מי אמר שיש הבדל בין יש לאין?", התהליך מגיע לסיומו, כי ברגע שמטילים ספק בעצם ההפרדה הבסיסית ביותר, אין לאן להתקדם יותר.
סיכום
הטלת ספק בחושים אינה אומרת סתם להכחיש את מה שרואים, אלא להבין מה עומד מאחורי תפיסת המציאות. השולחן שאנו רואים הוא תוצאה של תהליך שבו המוח מפרש את המידע החושי ומבצע הבחנות בין יש לאין, בין אני ללא אני, בין עבר להווה.
כאשר מפרקים את התפיסה הזו בשלבים ומגיעים לשאלת הבסיס "מי אמר שיש הבדל בין יש לאין?", התפיסה מתערערת לחלוטין. זהו התהליך שמוביל לשחרור מכל ההגדרות וליציאה מעבר לתפיסות המקובלות של המציאות.
אליעד פותח את הדיון בכך שהוא שואל מי נתן את העצה להטיל ספק בחושים. אם זו עצה של האדם עצמו, אולי אין להקשיב לה, אך אם אין להקשיב לה, למי כן להקשיב?
מה המשמעות של להטיל ספק בחושים?
נניח שאדם רואה שולחן ושואל את עצמו אם באמת יש כאן שולחן. אם יטיל ספק, אז לא ידע אם יש שולחן או אין שולחן. אבל גם כעת, הוא כבר מטיל ספק באופן מסוים, כי אם החושים היו תופסים את המציאות אחרת, הוא היה מטיל ספק בהם. כלומר, החושים קיימים בכל מקרה והשאלה היא מה המשמעות של להטיל ספק בהם.
האם להטיל ספק יביא לראות את הדברים כפי שהם?
אליעד שואל מי מחליט כיצד הדברים "באמת". אולי כפי שהם זה דווקא לראות שיש כאן שולחן? האם עיוור שלא רואה שולחן רואה את הדברים כפי שהם? ואם נראה את הדברים כפי שהם, מה זה ייתן?
הטלת ספק בחושים אינה פשוט לומר שאין שולחן, כי אם נסגור עיניים, כבר לא נראה שולחן, אך זה לא עוזר לנו. הרעיון הוא להבין את החושים עצמם. יש שולחן, אך מה עומד מאחורי תפיסת ה"יש כאן שולחן"?
פירוק התפיסה של "יש שולחן"
אם נרצה לדייק, אפשר לומר: "אני רואה שיש שולחן". ואם נדייק יותר: "העין שלי משדרת למוח שלי תמונה של שולחן". עוד יותר מדויק: "אני חושב שיש כאן שולחן". כלומר, מה שנשאר זה "אני חושב שיש כאן שולחן", ומכאן אפשר להמשיך לפרק את המשפט עוד יותר.
השאלה הבסיסית ביותר היא: מי אמר שיש הבדל בין יש לאין? אם לא יודעים זאת, אז לא ניתן לקבוע אם יש או אין שולחן.
המטרה היא לא להטיל ספק בחושים אלא להבין
המטרה אינה סתם להטיל ספק אלא להבין את התהליך שבו אנו תופסים את המציאות. כאשר רואים שולחן, המוח בעצם מפרש את הצורה, מזהה אותה, מייחס לה שם, ומבדיל בינה לבין מה שאינו שולחן. כל התהליך הזה מבוסס על כך שמבדילים בין יש לאין.
האמונה שיש הבדל בין יש לאין היא הבסיס לכל תפיסת המציאות. לכן, ההבנה של "הנה שולחן" צריכה להוביל לעומק עד שמבינים שהיא מושתתת על עצם ההבדלה בין יש לאין.
הטלת ספק בשלבים
כאשר אומרים "יש פה שולחן", אפשר להטיל ספק בשלבים:
- מי אמר שיש פה שולחן?
- אני רואה שיש פה שולחן.
- אני חושב שאני רואה שיש פה שולחן.
- אני חושב שיש פה משהו שאני קורא לו שולחן.
- אני חושב שיש פה משהו.
- אני חושב שיש משהו.
- אני חושב שיש אפשרות שיש משהו.
- אני חושב שיש הבדל בין יש לאין.
- מי אמר שיש הבדל בין יש לאין?
- ברגע ששואלים זאת - כל תפיסת המציאות מתערערת.
אליעד מתייחס גם לשאלה מה ההבדל בין חלום למציאות. אנשים חושבים שבמציאות הם רואים דברים ובחלום הם מדמיינים, אך למעשה גם הראייה היא סוג של מחשבה בעוצמה גבוהה יותר. הדמיון החלש הוא חלום, והדמיון החזק הוא ראייה.
כאשר אדם ישן וקורה לו אסון בחלום, הוא סובל מטראומה כי עבורו זה היה מציאותי. אם הוא שוכח זאת, זה כבר לא משפיע עליו. כלומר, מה שמתרחש בחלום אינו שונה ממה שקורה במציאות מבחינת החוויה של האדם, אלא רק בעוצמת התפיסה והזיכרון.
פירוק נוסף של התפיסה
אם נפרק את המשפט "אני חושב שיש פה משהו שאני מגדיר כשולחן", המילה "שולחן" היא החוליה החלשה ביותר. אם נוריד אותה, נקבל "אני חושב שיש פה משהו שאני מגדיר בצורה כלשהי". נוריד את "פה" ונקבל "אני חושב שיש משהו".
אפשר להמשיך ולפרק:
- אני חושב שיש משהו.
- אני חושב שיש.
- אני חושב שאולי יש.
- אני חושב שיש אפשרות שיש.
- אני חושב שיש הבדל בין יש לאין.
- מי אמר שיש הבדל בין יש לאין?
- אין הבדל - ואז הכל מתבטל.
אליעד מסביר כי בכל מהלך של צמצום, נשארים שלושה מרכיבים בסיסיים:
- האני (החושב)
- המחשבה
- הדבר שנחשב
אם מבינים שהכל נשען על ההבדלה בין יש לאין, ושואלים "מי אמר שיש הבדל בין יש לאין?", התהליך מגיע לסיומו, כי ברגע שמטילים ספק בעצם ההפרדה הבסיסית ביותר, אין לאן להתקדם יותר.
סיכום
הטלת ספק בחושים אינה אומרת סתם להכחיש את מה שרואים, אלא להבין מה עומד מאחורי תפיסת המציאות. השולחן שאנו רואים הוא תוצאה של תהליך שבו המוח מפרש את המידע החושי ומבצע הבחנות בין יש לאין, בין אני ללא אני, בין עבר להווה.
כאשר מפרקים את התפיסה הזו בשלבים ומגיעים לשאלת הבסיס "מי אמר שיש הבדל בין יש לאין?", התפיסה מתערערת לחלוטין. זהו התהליך שמוביל לשחרור מכל ההגדרות וליציאה מעבר לתפיסות המקובלות של המציאות.
- ספקנות ופילוסופיה
- תודעה ותפיסת מציאות
- הבדל בין דמיון למציאות
- מהות החשיבה והכרת העצמי
- השפעת האמונה על המציאות
שאלה: איך להטיל ספק בחושים?
אליעד: מי הציע לך להטיל ספק בחושים? אם העצה באה ממך, אז אולי עדיף לא לשמוע לעצות שלך? אך אם לא תשמע לעצות שלך, אז למי תשמע?
בא נניח שתטיל ספק בחושים, למשל אתה רואה שולחן, אז אולי אין כאן שולחן? מה זה נתן?
אם תטיל ספק בחושים, אז לא תדע אם יש כאן שולחן או אין כאן שולחן, נכון? אז עכשיו אתה תטיל ספק בחושים שלא יודעים, ואתה תאמר, יש שולחן. גם כרגע אתה מטיל ספק בחושים, אם החושים היו תופסים את המציאות אחרת, אז כבר עכשיו היית מטיל בהם ספק.
מה זה נותן שמטילים ספק בחושים? החושים קיימים בכל מקרה.
שאלה: אם אטיל ספק בחושים, אולי אראה את הדברים כפי שהם.
אליעד: אבל מי מחליט לך איך הדברים הם כפי שהם? אולי כפי מה שהם זה לראות שיש כאן שולחן.
האם עוור שלא רואה כאן שולחן, האם הוא רואה את הדברים כפי שהם?
ואם תראה את הדברים כפי מה שהם, מה זה נתן?
אתה מפספס משהו בלהטיל ספק בחושים. לא הבנת את הפואנטה.
להטיל ספק בחושים זה לא אומר שאין כאן שולחן, אם תעצום עיניים אתה מיד מטיל ספק בחוש הראייה ולא רואה שולחן. ואז מה?
הרעיון זה להבין את החושים. יש פה שולחן, שאלת השאלות היא, מה עומד מאחורי ה"יש פה שולחן".
אם אני רוצה לדייק יותר, אני רואה שיש פה עכשיו שולחן. ואם נרצה לדייק יותר, אני חושב שהעין שלי משדרת למוח שלי צורה של שולחן שנמצאת בתוך החדר עכשיו.
יש - יש שולחן, אני רואה שיש שולחן, ויש העין שלי אומרת למוח שלי שיש שולחן.
היותר מדוייק, אני חושב שיש פה שולחן. אני עכשיו חושב שיש פה שולחן.
אז נשאר להבין מה זה, אני חושב שיש שולחן.
אז אם מפרקים את זה, מהצד שיש הבדל בין יש לאין, יש אני, ולאני יש מחשבה שאומרת לו שיש פה משהו בצורה מסויימת שמוגדרת כרגע על ידי כשולחן. ואם הולכים אחורה ושואלים, מי אמר שיש הבדל בין יש לאין? אז אני לא יודע אם יש פה שולחן או אין פה שולחן.
אם אני לא יודע אם יש הבדל בין יש לאין, אז אני לא יודע ממילא הלאה.
אני אומר, כשאתה רואה שולחן תנסה להבין מה זה אומר. זה אומר שהמוח שלי חושב שיש שולחן.
במה תלוי שאני יחשוב שיש פה משהו? בזה שאני מבדיל בין מה שיש למה שאין. ואם אין הבדל בין יש לאין, אז אני לא יכול בכלל לדעת שיש פה משהו.
המטרה היא לא להטיל ספק בחושים, אלא המטרה בסוף זה לצאת מכל ההגדרות. ולצאת מכל ההגדרות זה על ידי הבנה.
אם אתה מבין, אתה מבין שיש הבדל בין יש לאין, ואז אתה מבין שיש הבדל בין אני ללא אני, ויש לי זיכרונות, ועבר והווה, ומחשבות וסיפורים, ואני רואה משהו ואז אני קורא לזה שולחן - זה מה שמסתתר מאחורי, הנה שולחן.
אבל ההתחלה של מה שמסתתר מאחורי - הנה שולחן, זה אני מאמין שיש הבדל בין יש לאין. ועל האמונה הזאת מושתת כל התפיסה.
ההבנה שאומרת הינה שולחן, תבין אותה עד לעומק שתראה שהיא נשענת על זה שיש הבדל בין יש לאין. אתה צריך להבין אותה ולא להטיל בה ספק.
איפה כן אפשר להטיל ספק בחושים, כשאתה שואל, אולי אין שולחן? זה עדיין משאיר את השולחן, אבל כשאתה שואל, אולי לא, אולי לא? אז בסוף אתה לא יודע כלום.
איך זה הולך? יש פה שולחן, אולי לא? אולי לא, אבל אני רואה פה שולחן. מה יותר אמיתי, שאני רואה שיש פה שולחן או שיש פה שולחן? שאני רואה שיש פה שולחן.
אז תטיל ספק גם בזה, אולי אני לא רואה שיש פה שולחן? אבל אפילו אם אני לא רואה שיש פה שולחן, אני חושב שיש פה שולחן. אז אולי אתה חושב שיש פה משהו אחר? אז התשובה, אני חושב שיש פה משהו ואני קורא לו שולחן.
ומשפט שאי אפשר לטעות בו, אני חושב שיש פה משהו.
מי אמר, אולי אין פה משהו? אולי פה אין משהו, אבל יש משהו באופן כללי. אולי זה לא פה? יש פה משהו שאני קורא לו שולחן, נחתוך את השולחן, אני חושב שיש פה משהו, נוריד את המילה פה, אז נשאר, אני חושב שיש משהו, נוריד את המילה יש משהו, נשאר, אני חושב שיש אפשרות שיש משהו, נוריד את היש אפשרות שיהיה משהו, נשאר, אני רואה שיש הבדל בין משהו ללא משהו, נוריד את זה, לא יודע כלום.
זה המהלך עד לנוק אאוט.
לא משנה אם אתה רואה שולחן או לא רואה שולחן, אם אתה עדיין יודע שיש משהו או שאין משהו, עדיין אתה נשאר בחווית צמצום.
כול זמן שאתה חווה משהו, או יודע שיש או שאין, אז אתה עדיין במוגדר.
דוגמה, יש פה שולחן, מה המילה הכי חזקה? יש. מה פחות חזקה? פה, ומה פחות חזקה? שולחן. יש - הכי מחויב.
ועכשיו אתה מתחיל להטיל ספק, מי אמר שיש פה שולחן? אני עכשיו רואה פה שולחן. את המילה רואה אפשר להחליף לחושב ש.. ועדיין נשארתי עם אותה משמעות.
ונשאל ומי אמר לך שיש פה שולחן?
השאלה אולי זה חלום? מבחינתי זה לא משנה, מה ההבדל בין חלום למציאות? השאלה היא כמה אני מרגיש שזה ממשי, אם אני מרגיש שזה ממשי עבורי אני מתייחס לזה, ואם זה לא ממשי עבורי, אני לא מתייחס לזה. ואם מבינים את זה, אז כבר אין הבדל בין חלום למציאות.
האדם חושב שיש הבדל בין חלום למציאות, כי הוא אומר, שבמציאות הוא רואה, ובחלום הוא מדמיין, אבל מה זה רואה? זה חושב בעוצמה חזקה, ומדמיין? חושב בעוצמה חלשה. מדמיין חלש זה חולם ומדמיין חזק זה רואה.
אם אדם מבין את זה, אז אין הבדל מבחינתו אם הוא ישן או ער.
אדם שישן בלילה וקרה לו אסון בלילה, הוא סובל מטראומה. כי מבחינתו זה קרה במציאות. אלא אם כן הוא שכח את זה, אבל גם אם זה קרה במציאות והוא שכח, אז זה גם לא משפיע עליו.
זאת אומרת, שמה שקורה לך בחלום בלילה זה כמו שזה קרה לך במציאות, אין שום הבדל, השאלה היא כמה אתה מודע לזה, וכמה אתה זוכר את זה.
נחזור לשולחן, אני חושב שיש פה שולחן, זה יותר חזק מ... אני רואה שיש פה שולחן.
מדוייק יותר, אני עכשיו חושב שיש פה משהו שאני מגדיר אותו כרגע כשולחן. עכשיו נראה מה החוליות החלשות שלו. מה המילה הכי חלשה במשפט? שולחן. אז נשאר, אני עכשיו חושב שיש פה משהו שאני כרגע מגדיר אותו בצורה כל שהיא. המילה שולחן נהפכה לצורה כל שהיא.
אפשר, אני עכשיו חושב שיש פה צורה כל שהיא שאני כרגע מגדיר אותה כצורה.
שאלה: זה שולחן, למה לסבך?
אליעד: אנחנו מנסים לגרום לבן אדם, שכאשר הוא רואה את השולחן, שיבין איך המוח עובד. כי המוח לא רואה פה שולחן, המוח רואה צורה, ולצורה הוא קורא שולחן. אנחנו מסבירים את הדבר שקורה במוח באלפית המילימטר. הוא הספיק להבדיל בין יש לאין, הוא הספיק להבדיל בין מה שהוא לבין מה שלא הוא, הוא הספיק לנתח מקום וזמן, פה או שם, כרגע או אתמול, איזה צורה, איזה גודל, מה אני זוכר שזה ואיך קוראים לזה - כל זה בזמן אמת.
אבל המוח לא ישר אומר לך שיש פה שולחן, הוא אומר שיש פה צורה ואחר כך יש פה שולחן. אפשר לכתוב ספר מה קרה לפני שהמוח ראה שיש פה שולחן. העולם נברא, הזיכרון הסתכרן, תחושת הזמן - העתיד והעבר, תחושת המקום, כל המנגנון.
ומה שאנחנו מסבירים פה, מה קרה לפני, עד מה קרה בהתחלה. מה היה האירוע הראשון שהוביל לכך שיש פה שולחן? התשובה, שהייתה הפרדה בין יש לאין.
אני כרגע חושב שיש פה משהו שאני כרגע מגדיר אותו בצורה כל שהיא. על מה אפשר לוותר? כרגע ופה זה אותה דרגת קושי, זה זמן ומקום.
אז אפשר להגיד, אני בזמן כל שהוא, חושב שיש במקום כל שהוא, משהו כל שהוא = אני בזמן ובמקום כל שהם חושב שיש משהו.
מה שאני בטוח הוא שיש משהו, ולא משנה הזמן והמקום. מה נשאר לנו - אני, בזמן ומקום כל שהם, חושב, שיש, משהו.
החוליה החלשה זה בזמן ומקום כל שהם, ונשאר אני חושב שיש משהו. ואת זה אפשר להפוך, אני חושב שיש, ואת זה אפשר להפוך, לאני חושב שאולי יש, ואת זה אפשר להפוך, שאני בטוח שיש אפשרות שיש, ואת זה להפוך שאני בטוח שיש הבדל בין יש לאין, ואז אני לא בטוח בזה, וסיימתי.
שאלה: אז נשארת עם האני.
אליעד: לא, אם את לא מבדילה בין יש לאין, אז הכל נעלם.
אני חושב שיש משהו, אני מוכן להטיל בזה ספק ולהגיד שאולי יש משהו, הבסיס של זה שאני חושב שיש אפשרות שיש משהו, כי אם לא הייתי חושב שיש אפשרות, לא הייתי חושב שאולי.
כדי שאפשר לחשוב שיש משהו, אני צריך לחשוב שיש אפשרות שיש משהו. ואני חושב שיש אפשרות שיש משהו מבוסס על זה שאני חושב שיש דבר כזה משהו.
שוב - אני חושב שיש פה משהו, כדי שאחשוב זאת אני צריך להיות מסוגל לחשוב שאולי יש פה משהו. כדי להיות מסוגל לחשוב שאולי יש פה משהו, אני צריך להיות מסוגל לחשוב שיש אפשרות שיש פה משהו. למעשה העברתי את זה לרמת הפוטנציאל. אמרתי שאפילו אם זה לא בכוח זה בפועל. כדי לחשוב שתהיה פה אפשרות שיש משהו, אני צריך לחשוב שיש משהו. וכדי לחשוב שיש משהו, בשביל זה אני צריך לחשוב שיש הבדל בין משהו ללא משהו. ואם אני שואל, מי אמר שיש הבדל בין משהו ללא משהו? זהו, נגמר, המהלך הסתיים.
אין לאן להתקדם יותר.
שאלה: למה אתה לא מפקפק בחושב?
אליעד: בכל צמצום שלא נעשה, בסוף ישארו שלושה - אני, חושב, משהו - החושב, המחשבה, והנחשב. איך שלא נצמצם, בסוף נגיע לשלושת אלו. יש את זה שחושב, יש את הדבר שחושבים עליו, ויש את המחשבה שמחברת אותם. יש את הרצון, הרוצה והדבר שרוצים.
עכשיו, הוודאות של שלושתם היא אותה וודאות, כל אחד מהם תלוי בקיומו של השני. אם אין חושב אין מחשבה. אם אין מחשבה אין חושב. ואי אפשר שתהיה מחשבה מבלי שיהיה מישהו שחושב אותה.
ואז אתה שואל, וזה עצמו על מה נשען? על זה שאני מבדיל בין יש לאין.
למשל אתה לוקח את החושב, ורואה שיש הבדל בין אני ללא אני. אתה לוקח את המחשבה ורואה שיש הבדל בין אני חושב על זה לבין אני לא חושב על זה. אתה לוקח את הדבר שאתה חושב עליו, ורואה שיש הבדל בינו לבין שאר הדברים.
בסוף אחרי כל הצמצומים יש דבר אחד שוודאי לי, שיש ואין זה שני הפכים, ואז שואלים מי אמר? וסיימת.
אליעד: מי הציע לך להטיל ספק בחושים? אם העצה באה ממך, אז אולי עדיף לא לשמוע לעצות שלך? אך אם לא תשמע לעצות שלך, אז למי תשמע?
בא נניח שתטיל ספק בחושים, למשל אתה רואה שולחן, אז אולי אין כאן שולחן? מה זה נתן?
אם תטיל ספק בחושים, אז לא תדע אם יש כאן שולחן או אין כאן שולחן, נכון? אז עכשיו אתה תטיל ספק בחושים שלא יודעים, ואתה תאמר, יש שולחן. גם כרגע אתה מטיל ספק בחושים, אם החושים היו תופסים את המציאות אחרת, אז כבר עכשיו היית מטיל בהם ספק.
מה זה נותן שמטילים ספק בחושים? החושים קיימים בכל מקרה.
שאלה: אם אטיל ספק בחושים, אולי אראה את הדברים כפי שהם.
אליעד: אבל מי מחליט לך איך הדברים הם כפי שהם? אולי כפי מה שהם זה לראות שיש כאן שולחן.
האם עוור שלא רואה כאן שולחן, האם הוא רואה את הדברים כפי שהם?
ואם תראה את הדברים כפי מה שהם, מה זה נתן?
אתה מפספס משהו בלהטיל ספק בחושים. לא הבנת את הפואנטה.
להטיל ספק בחושים זה לא אומר שאין כאן שולחן, אם תעצום עיניים אתה מיד מטיל ספק בחוש הראייה ולא רואה שולחן. ואז מה?
הרעיון זה להבין את החושים. יש פה שולחן, שאלת השאלות היא, מה עומד מאחורי ה"יש פה שולחן".
אם אני רוצה לדייק יותר, אני רואה שיש פה עכשיו שולחן. ואם נרצה לדייק יותר, אני חושב שהעין שלי משדרת למוח שלי צורה של שולחן שנמצאת בתוך החדר עכשיו.
יש - יש שולחן, אני רואה שיש שולחן, ויש העין שלי אומרת למוח שלי שיש שולחן.
היותר מדוייק, אני חושב שיש פה שולחן. אני עכשיו חושב שיש פה שולחן.
אז נשאר להבין מה זה, אני חושב שיש שולחן.
אז אם מפרקים את זה, מהצד שיש הבדל בין יש לאין, יש אני, ולאני יש מחשבה שאומרת לו שיש פה משהו בצורה מסויימת שמוגדרת כרגע על ידי כשולחן. ואם הולכים אחורה ושואלים, מי אמר שיש הבדל בין יש לאין? אז אני לא יודע אם יש פה שולחן או אין פה שולחן.
אם אני לא יודע אם יש הבדל בין יש לאין, אז אני לא יודע ממילא הלאה.
אני אומר, כשאתה רואה שולחן תנסה להבין מה זה אומר. זה אומר שהמוח שלי חושב שיש שולחן.
במה תלוי שאני יחשוב שיש פה משהו? בזה שאני מבדיל בין מה שיש למה שאין. ואם אין הבדל בין יש לאין, אז אני לא יכול בכלל לדעת שיש פה משהו.
המטרה היא לא להטיל ספק בחושים, אלא המטרה בסוף זה לצאת מכל ההגדרות. ולצאת מכל ההגדרות זה על ידי הבנה.
אם אתה מבין, אתה מבין שיש הבדל בין יש לאין, ואז אתה מבין שיש הבדל בין אני ללא אני, ויש לי זיכרונות, ועבר והווה, ומחשבות וסיפורים, ואני רואה משהו ואז אני קורא לזה שולחן - זה מה שמסתתר מאחורי, הנה שולחן.
אבל ההתחלה של מה שמסתתר מאחורי - הנה שולחן, זה אני מאמין שיש הבדל בין יש לאין. ועל האמונה הזאת מושתת כל התפיסה.
ההבנה שאומרת הינה שולחן, תבין אותה עד לעומק שתראה שהיא נשענת על זה שיש הבדל בין יש לאין. אתה צריך להבין אותה ולא להטיל בה ספק.
איפה כן אפשר להטיל ספק בחושים, כשאתה שואל, אולי אין שולחן? זה עדיין משאיר את השולחן, אבל כשאתה שואל, אולי לא, אולי לא? אז בסוף אתה לא יודע כלום.
איך זה הולך? יש פה שולחן, אולי לא? אולי לא, אבל אני רואה פה שולחן. מה יותר אמיתי, שאני רואה שיש פה שולחן או שיש פה שולחן? שאני רואה שיש פה שולחן.
אז תטיל ספק גם בזה, אולי אני לא רואה שיש פה שולחן? אבל אפילו אם אני לא רואה שיש פה שולחן, אני חושב שיש פה שולחן. אז אולי אתה חושב שיש פה משהו אחר? אז התשובה, אני חושב שיש פה משהו ואני קורא לו שולחן.
ומשפט שאי אפשר לטעות בו, אני חושב שיש פה משהו.
מי אמר, אולי אין פה משהו? אולי פה אין משהו, אבל יש משהו באופן כללי. אולי זה לא פה? יש פה משהו שאני קורא לו שולחן, נחתוך את השולחן, אני חושב שיש פה משהו, נוריד את המילה פה, אז נשאר, אני חושב שיש משהו, נוריד את המילה יש משהו, נשאר, אני חושב שיש אפשרות שיש משהו, נוריד את היש אפשרות שיהיה משהו, נשאר, אני רואה שיש הבדל בין משהו ללא משהו, נוריד את זה, לא יודע כלום.
זה המהלך עד לנוק אאוט.
לא משנה אם אתה רואה שולחן או לא רואה שולחן, אם אתה עדיין יודע שיש משהו או שאין משהו, עדיין אתה נשאר בחווית צמצום.
כול זמן שאתה חווה משהו, או יודע שיש או שאין, אז אתה עדיין במוגדר.
דוגמה, יש פה שולחן, מה המילה הכי חזקה? יש. מה פחות חזקה? פה, ומה פחות חזקה? שולחן. יש - הכי מחויב.
ועכשיו אתה מתחיל להטיל ספק, מי אמר שיש פה שולחן? אני עכשיו רואה פה שולחן. את המילה רואה אפשר להחליף לחושב ש.. ועדיין נשארתי עם אותה משמעות.
ונשאל ומי אמר לך שיש פה שולחן?
השאלה אולי זה חלום? מבחינתי זה לא משנה, מה ההבדל בין חלום למציאות? השאלה היא כמה אני מרגיש שזה ממשי, אם אני מרגיש שזה ממשי עבורי אני מתייחס לזה, ואם זה לא ממשי עבורי, אני לא מתייחס לזה. ואם מבינים את זה, אז כבר אין הבדל בין חלום למציאות.
האדם חושב שיש הבדל בין חלום למציאות, כי הוא אומר, שבמציאות הוא רואה, ובחלום הוא מדמיין, אבל מה זה רואה? זה חושב בעוצמה חזקה, ומדמיין? חושב בעוצמה חלשה. מדמיין חלש זה חולם ומדמיין חזק זה רואה.
אם אדם מבין את זה, אז אין הבדל מבחינתו אם הוא ישן או ער.
אדם שישן בלילה וקרה לו אסון בלילה, הוא סובל מטראומה. כי מבחינתו זה קרה במציאות. אלא אם כן הוא שכח את זה, אבל גם אם זה קרה במציאות והוא שכח, אז זה גם לא משפיע עליו.
זאת אומרת, שמה שקורה לך בחלום בלילה זה כמו שזה קרה לך במציאות, אין שום הבדל, השאלה היא כמה אתה מודע לזה, וכמה אתה זוכר את זה.
נחזור לשולחן, אני חושב שיש פה שולחן, זה יותר חזק מ... אני רואה שיש פה שולחן.
מדוייק יותר, אני עכשיו חושב שיש פה משהו שאני מגדיר אותו כרגע כשולחן. עכשיו נראה מה החוליות החלשות שלו. מה המילה הכי חלשה במשפט? שולחן. אז נשאר, אני עכשיו חושב שיש פה משהו שאני כרגע מגדיר אותו בצורה כל שהיא. המילה שולחן נהפכה לצורה כל שהיא.
אפשר, אני עכשיו חושב שיש פה צורה כל שהיא שאני כרגע מגדיר אותה כצורה.
שאלה: זה שולחן, למה לסבך?
אליעד: אנחנו מנסים לגרום לבן אדם, שכאשר הוא רואה את השולחן, שיבין איך המוח עובד. כי המוח לא רואה פה שולחן, המוח רואה צורה, ולצורה הוא קורא שולחן. אנחנו מסבירים את הדבר שקורה במוח באלפית המילימטר. הוא הספיק להבדיל בין יש לאין, הוא הספיק להבדיל בין מה שהוא לבין מה שלא הוא, הוא הספיק לנתח מקום וזמן, פה או שם, כרגע או אתמול, איזה צורה, איזה גודל, מה אני זוכר שזה ואיך קוראים לזה - כל זה בזמן אמת.
אבל המוח לא ישר אומר לך שיש פה שולחן, הוא אומר שיש פה צורה ואחר כך יש פה שולחן. אפשר לכתוב ספר מה קרה לפני שהמוח ראה שיש פה שולחן. העולם נברא, הזיכרון הסתכרן, תחושת הזמן - העתיד והעבר, תחושת המקום, כל המנגנון.
ומה שאנחנו מסבירים פה, מה קרה לפני, עד מה קרה בהתחלה. מה היה האירוע הראשון שהוביל לכך שיש פה שולחן? התשובה, שהייתה הפרדה בין יש לאין.
אני כרגע חושב שיש פה משהו שאני כרגע מגדיר אותו בצורה כל שהיא. על מה אפשר לוותר? כרגע ופה זה אותה דרגת קושי, זה זמן ומקום.
אז אפשר להגיד, אני בזמן כל שהוא, חושב שיש במקום כל שהוא, משהו כל שהוא = אני בזמן ובמקום כל שהם חושב שיש משהו.
מה שאני בטוח הוא שיש משהו, ולא משנה הזמן והמקום. מה נשאר לנו - אני, בזמן ומקום כל שהם, חושב, שיש, משהו.
החוליה החלשה זה בזמן ומקום כל שהם, ונשאר אני חושב שיש משהו. ואת זה אפשר להפוך, אני חושב שיש, ואת זה אפשר להפוך, לאני חושב שאולי יש, ואת זה אפשר להפוך, שאני בטוח שיש אפשרות שיש, ואת זה להפוך שאני בטוח שיש הבדל בין יש לאין, ואז אני לא בטוח בזה, וסיימתי.
שאלה: אז נשארת עם האני.
אליעד: לא, אם את לא מבדילה בין יש לאין, אז הכל נעלם.
אני חושב שיש משהו, אני מוכן להטיל בזה ספק ולהגיד שאולי יש משהו, הבסיס של זה שאני חושב שיש אפשרות שיש משהו, כי אם לא הייתי חושב שיש אפשרות, לא הייתי חושב שאולי.
כדי שאפשר לחשוב שיש משהו, אני צריך לחשוב שיש אפשרות שיש משהו. ואני חושב שיש אפשרות שיש משהו מבוסס על זה שאני חושב שיש דבר כזה משהו.
שוב - אני חושב שיש פה משהו, כדי שאחשוב זאת אני צריך להיות מסוגל לחשוב שאולי יש פה משהו. כדי להיות מסוגל לחשוב שאולי יש פה משהו, אני צריך להיות מסוגל לחשוב שיש אפשרות שיש פה משהו. למעשה העברתי את זה לרמת הפוטנציאל. אמרתי שאפילו אם זה לא בכוח זה בפועל. כדי לחשוב שתהיה פה אפשרות שיש משהו, אני צריך לחשוב שיש משהו. וכדי לחשוב שיש משהו, בשביל זה אני צריך לחשוב שיש הבדל בין משהו ללא משהו. ואם אני שואל, מי אמר שיש הבדל בין משהו ללא משהו? זהו, נגמר, המהלך הסתיים.
אין לאן להתקדם יותר.
שאלה: למה אתה לא מפקפק בחושב?
אליעד: בכל צמצום שלא נעשה, בסוף ישארו שלושה - אני, חושב, משהו - החושב, המחשבה, והנחשב. איך שלא נצמצם, בסוף נגיע לשלושת אלו. יש את זה שחושב, יש את הדבר שחושבים עליו, ויש את המחשבה שמחברת אותם. יש את הרצון, הרוצה והדבר שרוצים.
עכשיו, הוודאות של שלושתם היא אותה וודאות, כל אחד מהם תלוי בקיומו של השני. אם אין חושב אין מחשבה. אם אין מחשבה אין חושב. ואי אפשר שתהיה מחשבה מבלי שיהיה מישהו שחושב אותה.
ואז אתה שואל, וזה עצמו על מה נשען? על זה שאני מבדיל בין יש לאין.
למשל אתה לוקח את החושב, ורואה שיש הבדל בין אני ללא אני. אתה לוקח את המחשבה ורואה שיש הבדל בין אני חושב על זה לבין אני לא חושב על זה. אתה לוקח את הדבר שאתה חושב עליו, ורואה שיש הבדל בינו לבין שאר הדברים.
בסוף אחרי כל הצמצומים יש דבר אחד שוודאי לי, שיש ואין זה שני הפכים, ואז שואלים מי אמר? וסיימת.