והדרך של האדם לשנות את חווית המציאות שלו, היא על ידי זה שהוא משנה את הבסיס ואת היסוד, של חווית המציאות שלו. וכל חווית המציאות של האדם, היא נשענת על ההפרדה שהאדם עושה בין היש לבין האין. שזאת החוויה הבסיסית ביותר של האדם, שהוא מפריד בין היש לבין האין. שעל ידי ההפרדה הזאת, האדם חווה את הקיום העצמי של ה"אני" שלו, שהוא נפרד מכל מה שהוא אינו ה"אני" שלו.

ומי שרוצה לשנות את חווית המציאות שלו באמת, עליו לשנות את חווית ה"אני" שלו. וזה אפשרי, רק על ידי שינוי חווית היש והאין, שהיא שורש חווית ה"אני" של האדם. (וגם תפישת המציאות כאשליה, גם היא נובעת משינוי התפישה של היש והאין). ועל האדם לברר עם עצמו את האמת לאמיתה באמת.

ועל האדם לברר את האמת, האם בכלל אני קיים? והאם בכלל משהו קיים? והאם בכלל משהו ישנו? ומהו כל מה שישנו? מהו היש? ומהו האין? ומה הקשר, שבין היש לבין האין? ואיך היש קיים? ואיך האין קיים? והאם ואולי יש משהו שהוא לא יש ולא אין? ואולי היש והאין, הם בכלל ישות אחת ממש, מצד האמת האובייקטיבית?

ועל ידי זה שהאדם חוקר את הנושא הזה לעומקו, על ידי זה האדם מגלה שהיש והאין הם אחד ממש, ואז ממילא כל חווית המציאות של האדם משתנה לגמרי מקצה לקצה. ובכלל זה משתנה אצל האדם גם חווית ה"אני" שלו. ועל ידי זה האדם זוכה לחוויית התחדשות מתמדת, שבה הוא רואה (בנפרדות), את היש שמתהווה מהאין בכל רגע מחדש, על ידי זה שהוא "זוכר" שהכל אחד.

כי ראשית, האדם מבין שהכל אחד ממש. ואח"כ כאשר האדם חוזר לתודעה של נפרדות, אז הוא זוכר שהכל אחד ממש, ואז הוא חווה את התחדשות החיבור של היש והאין, בכל פעם ופעם מחדש. ואז גם האדם חווה את השלמות של האחדות, בכל פעם מחדש. ולכן הנפרדות והרע, היא טובה מאוד, כי היא ריבוי של האחדות.

כי באמצעות האין סוף נפרדות שיש, על ידי זה האדם יכול לחוות באין סוף צורות, אין סוף פעמים את חווית השלמות, של הנפרדות, שנכללת באחדות, בכל פעם מחדש. ואעפ"כ מצד אחד, אין שום התחדשות כלל, כי הכל אחד ממש תמיד, ללא שום נפרדות כלל. ואעפ"כ מצד שני, יש התחדשות מתמדת כל הזמן וכולי.

ועוד נוסיף ונעמיק, מי שרוצה...