אני ועצמי

האדם מאז שנולד מזדהה עם האני שלו וחושב שכל מה שהוא זה גופו ומחשבותיו. וזהו מקור סבלו של האדם. מיכיוון שהאדם לא מזהה את עצמו, את עצמותו ומהותו. כאשר האדם מפריד עצמו משאר המציאות, הוא בעצם יצר לעצמו רצון סופי, שמקורו המודחק הוא רצון אינסופי. האדם שכח "במתכוון" שהוא הנרחב הוא מהות הכל, הוא האני האמיתי שלו. ואם האדם היה מבין שכל מה שסביבו הוא גם האני שלו, נקודת המבט שלו על החיים היית משתנה לגמרי, ואז היה מודע לרצון הלא מוגדר שלו שמלא כל הזמן בכל רגע ורגע. האדם עושה הבדל בין הפנימי לו לבין החיצוני לו, למרות שבאמת אין הבדל בניהם.

והאדם מרגיש טוב כאשר הוא מחובר לעצמו, היינו, מחובר למה שמחוץ לו.

לדוגמא: אהבה לבת / ו זוג. כשאדם מאוהב, הוא מרגיש מחובר לחיצוני לו, למה שהוא עצמו בעצם. ובכך מרגיש טוב, שהוא בהרמוניה עם עצמו, שהבת זוג היא ביטוי של הדבר.

כך לגבי כל אהבה לכל דבר.

כשאדם שונא דבר, הוא בעצם לא מחובר לעצמו האמיתי, ובכך מתנכר לעצמו.

כשאדם מבין, שכל כולו האמיתי הוא גם האני וגם מה שלא הוא כביכול, הוא חווה רצון לא מוגדר שמלא כל הזמן, ואעפ"כ רצון נפרד וסופי שלא מלא אף פעם, מעצם היותו חסר.

לכן, כל חיבור והזדהות עם מה שמחוץ לאדם עושה לו טוב, וכל התנגדות עושה לו רע.

אבל הטוב הוא לא באמת טוב, מיכיוון שזה הוא לא טוב אמיתי, זה הוא טוב תלוי צורה ולכן אף הוא רע, כי הוא גורם לאדם לרצות אותו ובכך עושה לו עוול.

והרע הוא לא באמת רע, אלא הוא טוב, זהו כוח שדוחף את האדם לא לרצות את המוגבל, אלא לרצות את הדבר האמיתי, שהוא החיבור האמיתי בין האני לבין מה שלא אני.

שזהו סוג של התבוננות חיצונית על ההפרדה.

וזוהי רק נקודת מבט אחת מיני רבות

והאמת מקיפה את הכל כולל ההפך של הדבר, בכל רגע ורגע