השיחרור יהיה נצחי אך ורק אם הוא הפנים ולמד את המצב הספציפי שגרם לו להרגיש אומלל. נכון את צודקת, עד שיעלה המקרה הנוסף שהדחיק. מניסיון אם לא למד הוא יזמ לו השתקפויות עד שיילמד לשחרר ((:

דבורה, אם שאל... והבין, השחרור קורה. החוכמה היא שהשחרור יהיה תמידי ונצחי. בכל אופן יכול להיות שהשחרור יקרה למקרה ספציפי ואחר כך יגיע מקרה נוסף, בו הוא ישאל שוב... עד שיבין באמת.

ולאחר שסיים לשאול על הכלל ונתן לעצמו את התשובה מן הסתם הוא חושב איך לבצע את שיחרור ההרגשה. ואחרי שביצע הוא כבר פחות אומלל או בכלל לא. משום שמההתחלה הוא שאל את עצמו את השאלה המדוייקת, איך אני משחרר את ההרגשה? ולכן היקום נתן לו את התשובה המדוייקת עם הפתרון המדוייק. כי אם היה שואל למה? הוא לא היה מקבל פתרון. הוא היה מקבל תשובה כי אתה כזה וכזה.

דבורה, באופן טבעי אדם שמרגיש הרגשה לא טובה, מכל סוג שהוא, שואל את עצמו את הפסיכולוג וכדומה... למה? איך? אבל בכל המקרים זה לא עוזר לו לא להרגיש אומלל, מה שכדאי שיבדוק היא בדיקה אשר מאחוריה עומד הרעיון שכל פרט במציאות כפוף לכלל בו הוא מצוי. למשל אם אדם מרגיש אומלל, שיבדוק בהכללה, למה הוא רוצה שהמציאות תהיה אחרת מימה שהיא? כי הרי האומללות שלו כרגע יכולה להיות אומללות מימשהו אחר ברגע אחר, אז על מנת לקצר את הדרך של הברורים, פשוט לשאול על הכלל כי כמו שאמרתי: כל פרט כפוף לכלל בו הוא מצוי.

אם אתה אומלל זה אומר שלא שאלת את עצמך למה או איך הגעתי למצב שבו אני מרגיש אומלל.

ואני הייתי לוקחת את המשפט לכיוון נוסף, הבעיה של האומלל היא לא עודף זמן או חוסר זמן ואף לא הרגשת האומללות אלא הבעיה היא שהמציאות של אותו אחד שחווה מה שהוא חווה היא שונה מהמציאות אותה היה רוצה. דיסוננס קוגניטיבי (-: והפיתרון...

זה נכוןבאופן חלקי. הייתי מוסיפה גם = "אם אתה אומלל, זה אולי סימן שאתה סובל מחוסר זמן, שלא מאפשר לך לבדוק את אומללתך".

לפעמים האומללות קשורה בזה שאתה מנותק מהחיים ובמקום להיות פעיל בהם, אתה מסתבך עם עצמך, כמו שאולי ברנארד שאו כיוון, ולפעמים האומללות מתקבעת משום שאין לך אפשרות לעצור, להתבונן ולבחון.

"אם אתה אומלל, סימן שאתה סובל מעודף זמן המאפשר לך לבדוק את מידת אושרך."

ג'ורג' ברנרד שו