איך ייתכן שאלוהים יודע הכל ועדיין קיימת בחירה חופשית?

אליעד כהן מסביר בהרצאה כיצד קיים לכאורה פרדוקס בין ידיעתו של אלוהים לגבי העתיד לבין קיומה של בחירה חופשית. הוא מביא דוגמה מוחשית להמחשת הפרדוקס: אדם שרואה ילד מתקרב לסוכריה ויודע מראש שהוא ייקח אותה. אף שהאדם יודע מראש מה הילד יבחר, הבחירה עדיין קיימת אצל הילד עצמו. אך הוא מוסיף שאם הידיעה היא ודאית לחלוטין (100%), הרי שאין אפשרות בחירה אמיתית, כי אם קיימת אפשרות אחרת - הידיעה אינה מוחלטת. מכאן אליעד מסביר את הבעיה כאשר מדובר בידיעתו של אלוהים, שהיא מוחלטת: אם אלוהים יודע במאה אחוז מה יקרה, בהכרח שהדבר יתרחש כפי שאלוהים יודע. מצב כזה אינו מאפשר בחירה אמיתית.

אליעד מסביר שהטיעון הזה יוצר קושי בהבנת המושג "בחירה חופשית" מול מושג "הידיעה האלוהית". הוא מוסיף דוגמה נוספת ומסביר כיצד אפשר לפתור לכאורה את הפרדוקס אם מניחים שלאלוהים יש "מכונת זמן" שבה הוא פשוט רואה מה בחר האדם בעתיד. אך הוא מסביר שזה פתרון בעייתי משום שידיעת העתיד מראש, אפילו דרך מכונת זמן, פירושה שהאירועים כבר נקבעו מראש, ולכן הם חייבים להתקיים באופן מסוים, מה ששוב מבטל את חופש הבחירה.

אליעד מדגיש כי רעיון היותו של אלוהים "מחוץ לזמן" או בעל יכולת "להיות מחוץ לציר הזמן" הוא ניסיון נוסף לפתור את הבעיה, אך הוא עצמו טוען שזהו הסבר חסר היגיון ומתחמק. לדבריו, לומר שאלוהים "מחוץ לזמן" ולכן רואה את כל הזמנים במקביל הוא בעצם ביטוי חסר משמעות הגיונית, כי כך ניתן לטעון כל דבר בלי צורך בהוכחה או בהסבר רציונלי. לדעתו, השאלה עדיין פתוחה ואין לה פתרון לוגי חד משמעי.

האם קיימת בחירה חופשית אמיתית או שזו רק אשליה?

בהמשך ההרצאה אליעד כהן נכנס לעומק המשמעות של "תחושת הבחירה" לעומת בחירה אמיתית. הוא שואל את השאלה האם האצבע בוחרת לזוז, ומסביר שהאצבע אינה בוחרת לזוז אלא שהיא מופעלת על ידי הגוף כולו, ולכן התחושה של בחירה היא רק אשליה. הוא מסביר שכל אדם הוא בעצם חלק מגוף גדול יותר (המציאות), ורק מפני שאנחנו לא רואים את הקשר, נדמה לנו שיש לנו בחירה. הוא מביא דוגמה נוספת להמחשה: כשאדם נמצא בתוך חדר או מדינה, הוא עדיין בתוך הגוף הכולל (המציאות), ומכאן שלמעשה האדם הוא כמו אצבע של גוף גדול יותר (המציאות כולה).

כיצד נוצרת צורה מתוך מהות אחת אינסופית?

בהמשך אליעד מסביר בעזרת דוגמת הפלסטלינה כיצד יכולה להיווצר צורה מתוך מהות אחת. כאשר הוא מדגים באמצעות כדור פלסטלינה ומשולש מפלסטלינה, הוא מסביר שלמעשה מדובר בחומר אחד שקיבל שתי צורות שונות. כך הוא מגיע להסבר שהצורה תמיד נוצרת מתוך חלל פנוי או ריק. אם הפלסטלינה היתה ממלאת את כל המציאות לחלוטין, לא הייתה אפשרות ליצור מתוכה צורות נפרדות. רק כאשר יש חלל פנוי, יש אפשרות ליצור הבדלים וצורות שונות.

אליעד לוקח את הרעיון הזה ומסביר שהמציאות עצמה היא כמו "פלסטלינה אינסופית" שאמורה למלא את הכל. אבל אם המציאות היא אינסופית, לא ייתכן שיהיו בה חללים וצורות נפרדות. מכאן הוא מגיע לפרדוקס נוסף: כדי שתהיינה צורות, חייב להיות משהו שהוא אינסופי וחלל פנוי. אך מצד שני, אם הדבר הוא אינסופי...