כי מי שיתבונן היטב על העולם, יראה כי המציאות שלנו מכילה בתוכה את כל הכוחות השונים בבת אחת. ז"א יש במציאות שלנו גם רבדים מסוימים של דברים שמשתנים כל הזמן, ויש גם רבדים של יציבות, ושל דברים שלא משתנים כל הזמן. והעולם שלנו שהוא השלמות, הוא השילוב של השינויים עם היציבות.
וגן עדן נמצא כאן ולא בשום מקום אחר. וגן עדן שורשו ביכולת של האדם להכיל בתוכו את התופעות של המשתנות של העולם, ולא לברוח מהן.
כי הבודהה שלא הבין את העולם, ושלא הבין למה המציאות היא כפי מה שהיא, הוא מלמד את האדם איך לברוח מהמציאות. וכפי שאכן קמו כל מיני שיטות מדיטציה שונות, שבהן האדם מתרכז בנשימה שלו, ואח"כ בנקודה סתמית כלשהי. או שהאדם מלמל לעצמו איזו מנטרה ואיזה צליל כלשהו, כדי לגרום לשכל שלו להידפק ולהתנוון.
וכל שיטות הבריחה מהשכל, הן של אלו שאינם חכמים ושלא הצליחו להשתמש בשכל שלהם לטובה וליהנות מהמציאות. כי יש שיטות רוחניות רבות, שחרטו על דיגלן כי השכל הוא מקור הסבל. ועל האדם לברוח מהשכל של עצמו, כדי לא לסבול. והאדם מנוון את עצמו, כדי לא לסבול.
אבל כאשר האדם מנוון את השכל שלו, על ידי זה הוא בסך הכל סובל פחות, אבל ליהנות כמובן הוא לא נהנה. כי ליהנות נהנים בשכל. כי כל ההנאות של העולם, הן מתרחשות בתוך השכל. כי ההנאה הגדולה ביותר, היא תובנה שהאדם מקבל שכל חדש ומבין את המציאות טוב יותר. וכל ההנאות שיש בעולם, גם הנאות חומריות, שורשן הוא בכך שהן גורמות לתת המודע של האדם להבין את המציאות טוב יותר, ועל ידי זה נוצרות כל ההנאות שיש בעולם.
כי כאשר האדם נהנה מאיזו הנאה גשמית, בתת המודע של האדם מתרחש איזה תהליך שגורם לו להבין את המציאות טוב יותר, ועל ידי זה נוצרת אצל האדם ההנאה. ולכן גם ההנאות הגשמיות דועכות. כי לאדם נדמה שהדבר הגשמי יצר אצלו את ההנאה. ואז האדם רודף אחרי החיצוני הגשמי. אבל החיצוני הגשמי לא באמת יכול לייצר הנאה. כי ההנאה היא כולה רוחנית.
וכאשר האדם רודף אחרי החיצוניות, על ידי זה כמות ההתחדשות הפנימית שלו, מהרדיפה הגשמית שלו, ההתחדשות הזאת דועכת. ולכן האדם מרגיש שהדבר הגשמי מפסיק לעניין אותו. כי האדם מפסיק למצוא עניין, דהיינו, שכל והתחדשות, באותה הפעולה הגשמית. ובכל מקרה, ההנאה היא תמיד כאשר מתחדשת לאדם הבנה כלשהי.
וחשוב להבהיר, כי בכל הדעות שיש בעולם יש בהן מן האמת. וגם כמובן בבודהיזם ובכל הרעיונות שלו, וגם בתפישה שאומרת ששורש הסבל הוא השכל, גם בזה יש מן האמת. אך הפתרון הוא לא לברוח מהשכל, אלא לזכך את השכל.
כי השכל הוא כלי קיבול, גם להנאה וגם לסבל. כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב. וככל שהאדם יותר חכם, כך הפוטנציאל שלו לסבול גדל. אבל גם הפוטנציאל שלו ליהנות גדל. וכאשר האדם סובל מהשכל שלו, עליו להבין שהאמת היא טובה, ושאם השכל שלו יתיישר לפי האמת, אז לא רק שהוא לא יסבול, אלא הוא גם ייהנה.
וכאשר האדם מתחיל ללכת בדרך הבודהיסטית, הוא אכן מתחיל להרגיש יותר טוב. משום שגם בבודהיזם יש משהו טוב. כי גם בחשיבה הבודהיסטית של התנתקות רגשית, גם בה יש משהו נכון. שהוא היכולת שחסרה לאדם שסובל בגלל ההיקשרות הרגשית שלו. ולכן האדם מרגיש טוב אחרי שהוא מתחיל לתרגל מדיטציות וכיו"ב.
אבל מצד האמת, הבודהיזם הוא סבל, בדיוק כמו שההפך של הבודהיזם (הדוניזם), גם הוא סבל. וגם הבודהיסט בתוך ליבו מקנא בהדוניסט. כי הבודהיסט אומנם לא סובל כמו ההדוניסט, אבל הוא גם לא נהנה כמו ההדוניסט. והבודהיסט בתוך ליבו משתוקק למצוא את הדרך ליהנות מהחיים, בלי לסבול מהם. אבל אין לו את הדרך הזאת. ולכן הוא בורח אל הבריחה מהסבל. אבל זו לא השלמות.
כי השלמות כפי שכבר ביארתי, היא היכולת להכיל את ההפכים. דהיינו, שהאדם ידע להיות גם בודהיסט וגם הדוניסט בו זמנית. דהיינו, מצד אחד גם ליהנות מהחיים הרגילים של העולם הזה, וגם לאזן אותם עם האמת שנמצאת בבודהיזם.
בין כך ובין כך עוד נוסיף ונעמיק ונאמר, כי ליהנות זאת מומחיות. ומצד האמת גם הבודהה משתוקק ליהנות. כי אם לבודהה לא היה חשוב ליהנות, ממילא הוא לא היה סובל. והסבל נוצר רק בגלל הרצון ליהנות. והבודהה לימד איך לא לסבול. אבל הוא לא לימד איך ליהנות. והבודהה הסביר לאדם איך לא להיפגע מהעולם, אבל הוא לא התמודד עם שורש הרצון של האדם ליהנות.
וגם הבודהה עצמו רצה ליהנות. ומה לעשות שבמגרש המשחקים אפשר גם להיפגע? כי ההנאה נמצאת במגרש המשחקים. ומי שרוצה ליהנות, צריך לשחק את המשחק. ובודהה הסביר שמאחר שבמשחק אפשר להיפגע, אז ההמלצה שלו היא לא לשחק את המשחק. אבל זאת המלצה של מי שלא יודע לנצח במשחק, וגם להפסיד בכבוד אם צריך.
כי הבודהה לא היה מסוגל ולא ידע איך להכיל בתוכו את הסבל. כי הסבל והרע הוא חלק מהמשחק. ומי שרוצה להשתחרר מהסבל באמת, עליו לדעת איך להכיל את הסבל. כי הסבל הוא חלק מהמציאות. ולהכיל את המציאות ולחיות עם המציאות בהרמוניה, פירושו לדעת בין השאר איך להכיל בתוכך סבל.
ומי שרוצה להשתחרר מהסבל באמת, עליו ללמוד איך להכיל בתוכו את הסבל. דהיינו, להבין את חוקי המשחק באמת, ועל ידי זה לדעת גם להפסיד כאשר מפסידים. אבל הבודהה לא באמת השתחרר מהסבל. כי הוא כל הזמן ברח ממנו.
כי מי שמסוגל להכיל בתוכו את הסבל, רק הוא השתחרר מהסבל. כי הסבל לא מאיים עליו. אבל הבודהה אולי לא סבל בפועל מענייני העולם, אבל הוא בהחלט לא השתחרר מהסבל בפנימיות...
050-3331-331