והעניין הוא, כי כאשר האדם מחפש את האמת המוחלטת, הוא בעצם כאילו מהמר על הכל. כי כל הדברים שבעולם, כולם נעלמים, אל מול המוחלט. משום, ששום דבר אינו מוחלט. וממילא, כאשר האדם נצמד אל המוחלט, הוא כאילו מהמר על הכל. וכאשר האדם מתבונן בדבר הזה, הוא לפעמים חושש, כאילו הוא הולך לאבד את הכל.

בפרט, כאשר האדם מטיל ספק אמיתי, גם בקיום העצמי של עצמו ושל כל מה שקיים, שאז האדם באמת עלול להתחבר אל האמת ולאבד את הכל. כי יש הרבה שטוענים, שהם הטילו / מטילים ספק אפילו בקיומם העצמי. אך הטלת הספק שלהם, היא לא אמיתית.

כי "אני חושב משמע אני קיים", זו כמובן שטות מוחלטת. משום, שההיקש הלוגי, הוא עדיין ללא הטלת ספק, בלוגיקה עצמה ובתפישה האנושית עצמה. וכאשר האדם רוצה להיות בטוח באופן מוחלט במשהו, עליו להטיל ספק אמיתי בכל הדברים. כי בלי להטיל ספק בכל היסודות ובכל הנחות היסוד כולן, אין ולעולם לא יהיה לאדם שקט נפשי אמיתי. כי תמיד יישאר הספק, שנובע מכך, שהאדם לא באמת הטיל ספק ולא באמת בירר את האמת.

ולהטיל ספק באמת בכל דבר, פירושו, שעל האדם להכיל בתוכו את שתי האפשרויות ואת שני הצדדים של הספק. ועל האדם לנסות לגלות, מהי האמת ואיזה צד הוא הנכון.

ומצד אחד, האדם נמצא בבעיה גדולה. והיא, שאם האדם מטיל ספק אמיתי בכל דבר, אז בסופו של תהליך הוא מגיע לנקודה, שבה כבר אין לו שום דרך לצאת מהספק.

כי הדרך של האדם לצאת מהספקות, היא על ידי השכל העצמי של האדם. ואם האדם יטיל ספק אמיתי, בנכונות של השכל העצמי שלו, אז כיצד ובאיזו דרך הוא יצליח לגלות מהי האמת?! וכאשר האדם מגיע לשורש השכל העצמי שלו, אז האדם מפחד לאבד את הכל. כי כל מה שהאדם יודע, זה הכל מבוסס על השכל של האדם. ומי שחוקר את שורש השכל עצמו, עלול לאבד את הכל, דהיינו, לגלות תפישת מציאות אחרת לגמרי.

ולהסתכל על שורש השכל, פירושו, שהאדם מתבונן אל תוך השכל והתפישה של עצמו, ומנסה להבין, האם היא באמת משקפת את האמת, או שמא, אולי דווקא ההפך שלה הוא הנכון? ואולי יש תפישת מציאות אחרת נכונה? וכאשר האדם מתבונן בדבר הזה, עליו לנסות להכיל בתוכו, את כל הצדדים השונים של הספק.

ולהכיל את כל הצדדים השונים, פירושו, שעל האדם להכיל בתוכו, גם חשיבה ותפישת מציאות שאינה שכלית. וזה אפשרי, רק כאשר האדם מבין את מהות השכל. שמהותו היא, חוסר היכולת לחבר את ההפכים של היש והאין בבת אחת. ואחרי שהאדם מבין את מהות השכל, עכשיו הוא יכול לנסות לדמיין (שזהו בעצם, שימוש ביכולת תפישה אחרת ובשכל אחר) תפישת מציאות אחרת, שבה היש והאין הם אחד, ושכל ההפכים הם אחד. ומתוך נקודת מבט שכזו, לנסות להבין את המציאות.

כי כל תפישת מציאות, היא עם שכל. ולהסתכל על המציאות בלי שום שכל כלל, פירושו להסתכל על המציאות מנקודת מבט, שבה היש והאין הם אחד. שאז כל ההגדרות מתפרקות והתודעה מתפרקת והכל מתאחד וכולי.

ולהטיל ספק באמת, פירושו, שהאדם לא יטה לצד אחד, יותר מאשר לצד הנגדי לו. ועל האדם להכיל בתוכו באופן שווה, את התפישה השכלית, ואת התפישה שמנוגדת לה. דהיינו, לנסות לשאול ולהבין באמת, האם באמת היש והאין הם נפרדים ומנוגדים זה לזה, או שמא הם ישות אחת.

ועל האדם לשאול את השאלה הזאת מעמקי ליבו. כי התשובה לשאלה הזאת, נמצאת מחוץ לשכל עצמו. כי השאלה הזאת, היא בעצם מטילה ספק בשכל עצמו. וממילא לא ניתן להשיב עליה עם השכל, אלא בדרך אחרת. והשאלה הזאת, היא המקדח הנכון והחיבור הנכון של האדם, אל מה שיש לפני ומעל ומתחת ובתוך השכל האנושי.

כי השכל האנושי, הוא חלק מתפישת מציאות אחרת גדולה יותר, שבה הכל אחד. דהיינו, שבה, גם השכל של היש והאין כאחד, וגם השכל של היש והאין כנפרד, שניהם שכל אחד ממש, למרות שהם מנוגדים. ובמילים אחרות, תפישת הנפרדות וגם תפישת האחדות של היש והאין, היא תפישה אחת ממש. והשכל שלנו, הוא רק ביטוי אחד, של תפישה אחרת גדולה יותר.

והדרך של האדם להתחבר אל התפישה הזאת, היא רק על ידי זה שהוא חוקר את שורש השכל, דהיינו, מנסה להתחבר אל האמת, בלי הגדרות שכליות כלשהן. שנקודת המבט הזו, היא מגלה לאדם את השכל האחר, שבו הכל אחד ממש, שהוא גדול יותר והוא מכיל, גם את השכל האנושי, כחלק ממנו, אך לא כמוחלט.

וכאשר האדם מטיל ספק באמת, בהכל, כדי לראות מה הדבר המוחלט שיישאר אח"כ, ממילא הוא כאילו מהמר על הכל. כי אם השכל לא צודק, אז ממילא הכל משתנה באמת. כי כל הידיעות של האדם, כולן תלויות בשכל של האדם. ואם האדם יתחבר לתפישת מציאות אחרת, גם כל הידיעות והחוויות וכל שאר הדברים, ישתנו.

וכאשר האדם נמצא בנקודה הזו, הוא מרגיש פחד לאבד את הקיום העצמי של עצמו. כי להטיל ספק באמת, פירושו, שהאדם מכיל בתוכו בצורה שווה, גם את הצד שאומר שהוא לא קיים כלל, וגם את האפשרות שהוא קיים ולא קיים בו זמנית, וגם את האפשרות שהוא רק קיים, וגם את האפשרות שהוא רק קיים וגם רק לא קיים, וגם את האפשרות שאולי כל האפשרויות נכונות או לא נכונות בו זמנית. שרק זוהי, הטלת ספק באמת.

ואז האדם, קופץ אל המוחלט. שהאדם מנסה להבין מהי האמת, האם באמת הוא קיים? ומיהו? ומהו קיומו העצמי?

והאדם מפחד, שאולי יקרה לו איזה דבר רע, ושאולי התודעה של האדם, תתחבר לאפשרות שאומרת שהאדם לא קיים, ואז האדם יעלם לנצח נצחים. כי אם התודעה עצמה תתחבר לצד של האין קיום, ממילא היא לא תוכל להחזיר את עצמה, כי היא כבר לא קיימת כלל. (ויש גם להבין, כיצד נוצרה התודעה, מתוך מקום של אחדות, שאין בו מושג תודעה ונפרדות כלל?).

ועל האדם לדעת את האמת. והאמת היא, שמה שקיים באמת, לא יוכל להיעלם לעולם. כי הדברים רק מחליפים את הצורה שלהם. והמחויב שקיים, הוא תמיד קיים, כי קיומו הוא מחוייב. ומה שלא קיים באמת, יותר טוב לאדם, שלא יחשוב שהוא כן קיים באמת, ויסבול סתם. כי הסבל הוא, רק בגלל הקיום העצמי הנפרד. ובלי השקר של הקיום העצמי הנפרד, אין שום סבל כלל.

וזהו המבחן של האדם, האם באמת הוא רוצה לדעת את האמת המוחלטת. שלשם כך צריך האדם, שיהיה לו רצון מוחלט לדעת את האמת. וכל זמן שיש לאדם עוד איזה רצון, מלבד לדעת את האמת, הרי שהוא לא באמת מוחלטת, רוצה את האמת המוחלטת. ואז ממילא, הוא נשאר בשקר של הנפרדות.

ויש שחושבים, ש"לא יראני האדם וחי". דהיינו, שהאדם הוא מוגבל ביכולת שלו לתפוש את מהות הבורא. וחמור מסכים לקבל אוכל טעים, תמורת זה שישחטו אותו. ומי שהוא "חכם", הוא לא יסכים לראות את אלוהים, תמורת זה שהוא ימות. וכל זה נכון, רק אצל מי שרוצה לצאת ידי חובה, שמבחינתו "אנוס, רחמנא פטריה" ו"כאילו עשאה", שמי שרוצה לעשות איזה מצווה, והוא לא מצליח, אז נחשב לו כאילו הוא עשה את המצווה.

אבל מי שהוא איש אמת, דהיינו, שהוא רוצה לראות את אלוהים / לדעת את האמת באמת, רק כדי לדעת את האמת באשר היא, ושבלי זה, אין חייו חיים כלל, הוא אומר לאלוהים, "הראני נא את כבודך" וגם אם אמות בגלל זה. כי ידיעת האמת, חשובה מכל.

והטועים חושבים, שאחרי המוות של הגוף, אז האדם רואה את אלוהים. והם טועים, שאינם מבינים את הטיפשות של עצמם. כי הסיבה שהאדם לא יכול לראות את אלוהים, דהיינו, להסתכל על המציאות כולה מבחוץ, היא לא בגלל הלבוש של הגוף הגשמי, אלא בגלל הקיום העצמי של האדם. וגם הנשמה, גם היא גוף, שמגביל את השגת המאציל, שמעל עולם האצילות.

והתודעה, לא מסוגלת גם להיות קיימת, וגם בו זמנית לחוות את המציאות השלמה (אלוהים), כפי מה שהיא באמת. כי קיומה של התודעה, גורם לנפרדות בתוך המציאות. וממילא לא שייך שהתודעה תחווה את כל המציאות כולה בבת אחת, כי כל מה שקיים, נפרד מהאדם.

ולכן אף אחד לא יכול לראות את אלוהים האמיתי. כי אם ראית אותו, הרי שתוך כדי שראית אותו, הוא היה נפרד ממך. ואם הוא נפרד ממך, אז ממילא הוא לא אין סופי, והוא לא אלוהים הראשון והאמיתי, שמחייה את הכל, אלא זהו רק לבוש גשמי, כמו כל שאר הלבושים. כי בשורש, שום לבוש הוא לא יותר או פחות אלוהים, מאשר כל לבוש אחר. וממילא, זה טעות לחשוב שראית את אלוהים מחוצה לך. כי כל מה שמחוצה לך, הוא קרוב / רחוק מאלוהים, בדיוק כמוך.

ואיש אמת, מוכן להקריב את הכל, כולל גם את קיומו העצמי, תמורת ידיעת האמת. וכאשר האדם באמת מוחלטת, רוצה את ידיעת האמת, ומוכן להשליך את עצמו לרפש ובוץ, דהיינו, מוכן למען הבנת האמת לנסות לחשוב גם בצורה שנראית כלא שכלית ומשוגעת, אז הוא זוכה להשגת המוחלט, שזוכה להבנת השכל שמעל השכל.

ועל ידי זה שהתודעה של האדם והשכל הקטן של האדם, מתחברים אל השכל הגדול שמעל ושמתחת לשכל, שבו הכל אחד ממש. על ידי זה האדם יכול למסור את נפשו ממש, ולהישאר בחיים. שאז האדם קודם כל מתחבר לאלוהים שהוא האחדות של המציאות, ואח"כ העולם והנפרדות והישות של האדם, נוצרים מחדש וכולי.

ומי שהוא איש חיל, הוא הולך עד הסוף, ומגיע עד לנקודת ההתחלה, ומשקיף ממנה על העולם כולו. דהיינו, שהאדם מתחבר...