...האדם לא משיג את האושר בשלמות, אלא רק בצורה חלקית. כי כאשר האדם הולך בדרך רוחנית, אבל לא הולך בה עד סופה, דהיינו, לא מתבונן עמוק אל תוכו, אלא רק מאמין שהכל טוב, חשיבה חיובית, מאמין בעצמו וכיוב, כל שכן שעושה רק מצוות מעשיות כאלו ואחרות, בלי התבוננות פנימית, דהיינו, גוף ללא נשמה, על ידי זה האדם תמיד מרגיש תחושה של חיסרון פנימי. ועל האדם ללכת עד הסוף ועד הקצה האחרון של הדרך הרוחנית שלו. דהיינו, לזכור, שהתכלית הסופית היא, להשיג שלמות פנימית, שאינה תלויה בדברים חיצוניים כלשהם. ושגם אמונה חיובית וכיוב, גם אלו דברים חיצוניים, מאחר שהם יכולים להשתנות כל הזמן. ועל האדם לזכור, שהוא צריך ללכת עד הסוף, דהיינו, להתבונן עמוק אל תוכו, ולזכך את עצמו באמת. דהיינו, לוודא שהוא אכן נצמד לאמת האישית שלו עצמו, אבל עד הסוף שלה. וההיצמדות של האדם אל האמת האישית שלו עד הסוף האחרון בשלמות, מזככת את האדם, להשיג את האמת המוחלטת של המציאות. שהיא נמצאת, ממש אחרי הקצה האחרון של האמת הסובייקטיבית של האדם. ומי שהולך בדרך כלשהי עד הסוף ועד הקצה האחרון שלה, דהיינו, מנסה להשיג שינוי פנימי אמיתי, על ידי התבוננות פנימית אמיתית......
ההמשך, בספר...