למה אנשים מפחדים להזדקן ולהיות סיעודיים?

אליעד כהן מסביר מדוע אנשים חווים פחד משמעותי מהזדקנות וממצבים סיעודיים, ופחדים אלו קשורים באופן ישיר לחשש מאיבוד עצמאות ותחושת חוסר אונים. אדם צעיר מסתכל על הזקנה ועל המצב הסיעודי וחושב שבמצב כזה הוא יעדיף להתאבד, אך במציאות, רוב האנשים הסיעודיים אינם מתאבדים, ואף ממשיכים להיאחז בחיים. ההסבר לכך הוא שההידרדרות היא הדרגתית, האדם מתרגל בהדרגה למצב החדש שלו, וכך מה שנראה בילדות או בנעורים כבלתי נסבל, הופך לסביל בהדרגה. אליעד משתמש בדוגמא של אדם שרגיל לרוץ 10 ק"מ בשעה, וכאשר הוא מתבגר, פתאום הזמן מתארך בהדרגה, ולבסוף הוא מסתפק במהירות איטית מאוד או אפילו בכך שאינו יכול לרוץ כלל. כל שלב בהידרדרות נראה קטן ולא משמעותי כשלעצמו, אך בסוף המצב הכולל הוא משמעותי.

מדוע אנשים צעירים לא באמת מתכוננים נפשית לזקנה?

כאשר צעירים מתבקשים לחשוב על כך שבעתיד הם יהיו זקנים או סיעודיים, הם אינם מסוגלים באמת להבין מה ישתנה בתפיסתם בהמשך החיים. הם מניחים שבמצב כזה הם פשוט יתאבדו או לא ירצו לחיות, אך בפועל, ברגע שהם אכן מגיעים לגיל מבוגר, הם מוצאים סיבות חדשות להמשיך לחיות, כמו הרצון לראות נכדים או המשך קיום משפחתי. למרות שבגיל צעיר טענו שהדברים האלה אינם מעניינים אותם, בהגיעם למצב המבוגר הם משתנים, ומתחילים למצוא משמעות בדברים שבעבר נראו חסרי ערך לחלוטין.

האם פחד להיות סיעודי הוא בהכרח הגיוני?

אליעד מסביר שהפחד להיות סיעודי נובע מהאמונה שלהיות חסר יכולת ועצמאי זו בעיה, משהו רע. אדם לומד מילדותו שהוא חייב להיות עצמאי, כאשר אומרים לו "אתה כבר ילד גדול" או "תעשה לבד", והתחושה של חוסר יכולת מתקשרת אצלו למשהו שלילי. כך נוצר פחד עמוק שמלווה אותו לכל החיים. אך אליעד מעלה את השאלה: האם זה באמת מחויב שלהיות חסר אונים זה דבר רע? הוא מדגים את זה דרך השוואה לתינוק, שאף על פי שהוא תלוי לחלוטין באחרים שיטפלו בו, אין לו את המושג שזה רע. אם אדם היה גדל בלי התפיסה שחוסר אונים הוא דבר רע, אולי לא היה מפחד כלל להיות במצב סיעודי.

מדוע אנשים לא חושבים עד הסוף על אשליית העולם הבא?

הסיבה שאנשים מפחדים מהזדקנות ומוות קשורה ישירות לאשליה של העולם הבא, גן עדן או גיהנום. אנשים חושבים שהם יחסכו מצוות בעולם הזה וייהנו אחר כך בעולם הבא, אך אליעד טוען שהם לא חושבים עד הסוף: הם לא באמת יודעים מה יהיה בעולם הבא, האם יהיה להם שם טוב יותר, או בכלל למה שייהנו שם יותר מאשר כאן. הם מניחים שהלימוד תורה יהיה תענוג גדול שם, אבל גם כאן כתוב שלימוד תורה הוא התענוג הגדול ביותר, ובכל זאת הם אינם עושים זאת כל הזמן, אלא עדיין נמשכים לתענוגות גשמיים כמו מראה של נשים. אם לימוד תורה כל כך מתגמל, מדוע הם זקוקים לשמור את עצמם לעולם הבא?

אליעד מדגיש שאנשים סומכים על כך שהעולם הבא יהיה יותר טוב, בלי לשאול איך בדיוק זה יקרה, ואיך הם ירגישו שם את הטוב בלי שום קונטרסט של רע. אדם לא יכול לחוות הנאה אמיתית בלי ניגוד של סבל או חיסרון, ואם לא יהיה סבל בעולם הבא, לא תהיה גם משמעות להנאה. הוא מזהיר מפני "התרמית של העולם הבא", שבה אנשים מניחים שהכל יסתדר להם בסוף, בלי לבדוק לעומק את הפרטים.

מה הקשר בין פחד לאבד את ההנאה לפחד מהזדקנות?

אליעד כהן מסביר שהפחד...