כאשר אתה מנסה לשכנע מישהו במשהו, אחד הדברים החשובים ביותר, אם לא הדבר החשוב ביותר, הוא שתבין את דעתו של האדם השני. ותבין מה הסיבה שבגללה הוא חושב את מה שהוא חושב. ותבין כמה שיותר, את הנחות היסוד העמוקות ביותר שעומדות מאחורי הדעה של האדם שאתה רוצה לשכנע. ושתמצא, את נקודות התורפה של הנחות היסוד שלו.
ואז, כאשר ברורות לך הסיבות שבגללן האדם השני חושב כך או אחרת, וברור לך מה נקודות התורפה של הנחות היסוד שלו, עכשיו הרבה יותר קל לגרום לו לשנות את דעתו.
ומי שמדלג על החלק הזה, של להבין את דבר האדם השני + את הנחות היסוד שלו + את נקודות התורפה שלהן, הוא פשוט גורם לעצמו להתאמץ יותר וגם לפעמים להיכשל ולא להצליח לשכנע את האדם השני. מה שאפשרי, כאשר מבינים את הנחות היסוד + את נקודות התורפה של הנחות היסוד של האדם השני.
אם אתה רוצה לשכנע מישהו במשהו, ואתה רוצה לבסס את הטענה שלך מולו, על הנחת יסוד כלשהי, לפעמים לא צריך לרוץ ולמהר ולהביא את הטענה. אלא צריך להשקיע ביסודות של הטענה. שזה אומר לחזק היטב ולעגן היטב אצל השומע, את הנחות היסוד שלך, שמהן אתה רוצה אח"כ לשכנע אותו בנכונות הטענה.
"לעשות X, זאת לא חוכמה. החוכמה היא, לעשות Y". כאן לדוגמה יש מניפולציה, שגורמת לשומע למסר לתת מודע, שאם הוא יעשה X הוא לא יהיה חכם, אבל אם הוא יעשה Y הוא יהיה חכם.
"לעשות X, זאת טיפשות. החוכמה היא, לעשות Y". - כאן יש מסר קיצוני יותר. שהוא יותר טוב מהיבט מסוים. אבל הוא גם עלול ליצור התנגדות אצל השומע, שלא יהיה מוכן לקבל את זה שהוא בעצם טיפש בעיניך.
"לעשות X, זאת חוכמה. החוכמה האמיתית היא, לעשות Y". - כאן יש מסר יותר חלש. אבל היתרון שלו הוא, שמהצד של השומע, יש פחות התנגדות לקבל את המשפט, כי הוא לא שולל אותו.
וכך ניתן להוסיף ולשלב משפטים כגון, "לעשות X, זאת חוכמה קטנה. החוכמה הגדולה היא, לעשות Y". וכיו"ב.
כאשר הרעיון הוא, מצד אחד לשלול את הדעה של השני, בצורה החזקה ביותר, אבל שהשני יהיה מוכן ומסוגל לקבל את זה ששללו את הדעה שלו. ומצד שני לחזק את העמדה שלך בצורה הקיצונית ביותר, אבל עדיין בצורה שהשומע יהיה מוכן לקבל, ולא בצורה קיצונית מידי.
והחוכמה של מומחה לשכנוע היא, שבזמן אמת הוא יודע עד כמה אפשר למתוח את הגבולות, אצל האדם שאותו הוא משכנע.
כשאתה אומר למישהו "החלטתי, שאני רוצה לעשות X", זה הרבה יותר חלש, מאשר לומר לשומע "החלטתי, שאני עושה X". כי "רוצה לעשות", זה יותר חלש מ"עושה". כי המילה "רוצה", מבטאת אופציה ואפשרות בלבד. והיא בעצם משדרת לשומע, שעדיין מדובר בשלב של רצון בלבד ולא בשלב מוחלט של החלטה מלאה.
כשמישהו אומר לך תודה ומודה לך על מה שאתה נותן לו, יש לפניך מספר אפשרויות, כיצד להתייחס לאמירת התודה שהוא מודה לך. כגון לדוגמה: "אתה לא צריך להודות לי" / "אין בעד מה" / "נכון, אתה בהחלט צריך להודות לי" / "אתה לא יודע עד כמה אתה צריך להודות לי" / "אני מעריך את זה שאתה מודה לי" / "אל תודה לי, אני בכלל צריך להודות לך" וכיו"ב ניסוחים שונים שמתייחסים לאיך הוא אמר לך תודה.
ולכל ניסוח וצורת התבטאות, יש כמובן את היתרונות ואת החסרונות שלה. כאשר בקצה האחד בעצם השומע נכנס לחוויה שבה הוא מרגיש חזק לידך, כי הוא לא צריך להודות לך. ובקצה השני יש את החוויה שהשומע מרגיש שהוא חלש לידך, כי הוא כן צריך להודות לך. וכל שאר טווח החוויות באמצע.
כי מי שנמצא בחוויה שבה הוא אומר תודה, הוא בעצם נמצא בחוויה של חולשה. כי המקבל מודה ואומר תודה לנותן. והנותן הוא החזק, שנותן את מה שנותן לחלש. כי הנתינה משדרת כוח והקבלה משדרת חולשה. ואמירת תודה, היא בעצם ממקמת את השומע כחלש, ביחס לנותן שהוא החזק.
וכאן צריך לשים לב, שאם מישהו מודה לך, אז אם תשדר לו שהוא לא צריך להודות לך, זה יגרום לו להרגיש יותר בנוח במחיצתך, כי הוא בעצם מרגיש שאתה קרוב אליו, ושלאדם קרוב בד"כ פחות צריך להודות. כמו שהאדם לא מודה לעצמו, כך האדם מודה פחות למי שקרוב אליו יותר. ובכך שאתה מבהיר לשני שהוא לא צריך להודות לך, הוא מרגיש יותר קרבה, והוא גם מרגיש בנוח לידך, והוא לא מרגיש חלש מולך / לא מרגיש רע מכך שהוא מרגיש חלש, במהלך השיחה איתך.
אבל מצד שני, אם הוא לא צריך להודות לך, הוא גם פחות מעריך את מה שהוא מקבל ממך. ולעומת זאת, אם הוא מרגיש שהוא כן צריך להודות לך וכולי, בהקצנה של "אתה לא יודע עד כמה אתה צריך להודות..." וכיו"ב, הרי שבמקרה הזה הוא יותר מודע למה שהוא מקבל ממך, אבל מצד שני הוא מרגיש יותר חלש ויותר רע במחיצתך. לצד זה כמובן שהוא גם יכול להרגיש אסיר תודה במובן החיובי עבורך, אבל הוא גם יכול להרגיש אסיר תודה, במובן השלילי שהוא לא ירצה להיות אסיר תודה, ולא ירצה להמשיך את הדינאמיקה מולך, כדי לא להרגיש חלש ואסיר תודה.
והחוכמה כמו תמיד היא, לדעת גם לגרום לשומע להרגיש חיסרון שיגרום לו להעריך את מה שאתה נותן לו, וגם בו זמנית שלא ירגיש חיסרון יותר מידי, שעלול לגרום לו לא לרצות להיות מולך בפוזיציה שבה הוא מרגיש חיסרון.
"אני הצלחתי לעשות" = היה קשה לעשות. אם לא היה קשה, לא היה נחשב להצלחה.
"תחשוב על זה" = זה לא מחייב אותך, רק תחשוב על זה.
לפעמים, אם אתה מדבר בביטחון עצמי גבוה מול השומע, ואתה אומר את הדברים שלך בוודאות, זה עלול לגרום לשומע להטיל ספק ולשאול את עצמו, אולי הוא מנסה לעבוד עלי?! אולי הוא מראש תכנן לומר לי את הדברים?!
ולעומת זאת, אם תשדר שאתה לא כ"כ בטוח בעצמך, ואעפ"כ תאמר את מה שאתה חושב, לפעמים זה דווקא יכול לשדר לדברים שלך יותר אותנטיות.
וכמובן שיכול להיות גם להפך, שאם תשדר ספק, זה דווקא יחשיד אותך. והביטחון העצמי שתשדר, הוא דווקא יגרום לך להיראות יותר אמין.
נניח לדוגמה שאתה מציג עובדה. יש אפשרות להציג אותה כעובדה מוחלטת, ובכך לשדר אמינות. אבל בכך גם אתה עלול להחשיד את עצמך. ולפעמים, אם דווקא תציג את העובדה כעובדה נכונה, אבל תראה סימן היסוס קל, שאולי אתה דווקא טועה בהצגת העובדה, זה דווקא יכול להוסיף לאמינות שלך.
כי השומע מניח, שאם היית רוצה לשכנע אותו, היית צריך לדבר בוודאות מוחלטת. ולכן, דווקא אם אתה מדבר בהיסוס קל, זה דווקא יכול לשדר יותר אמינות.
כאשר אתה מתווכח עם מישהו על משהו, והוא נוקט בעמדה שאתה לא רוצה שהוא יחשוב שהיא נכונה, עליך להימנע מלהסתמך על העמדה שלו, אפילו בצחוק ואפילו לא לצורך הדיון.
לדוגמה: נניח שמישהו אומר לך שיש פילים שרודפים אחריו. ואתה רוצה לשכנע אותו, שפילים לא רודפים אחריו. אז במקרה כזה לדוגמה, אסור לך במהלך השיחה איתו, משום סיבה שהיא, אסור לך לומר משהו, שממנו עלול להשתמע כאילו אתה גם חושב שאפילו אולי יש פילים שרודפים אחריו. גם לא בצחוק ולא גם לצורך הדיון וכיו"ב. (אא"כ אין ברירה כמובן).
כי ברגע שאתה מזדהה עם הטענה הנגדית מסיבה כלשהי, זה רק מחזק אצל השומע את הדעה שלו. ולמרות שהוא משדר שהוא כבר בטוח בה, אתה מחזק אצלו את הדעה שלו.
אבל יש מקרים לדוגמה, שבהם השיטה לגרום למישהו לשנות את דעתו, היא דווקא על ידי זה שתזדהה עם השומע לגבי הדעה שלו. אבל תכניס את השומע לקונפליקט פנימי, שיגרום לו להתנגד לדעה של עצמו, דווקא דרך זה שאתה מזדהה עם הדעה שלו.
לדוגמה: אתה אומר לאדם השני, נכון, יש כאן פילים שרודפים אחריך, ולכן אסור לך לישון בלילה ואסור לך להסיח את דעתך ולא לחשוב עליהם. אלא אתה צריך כל הזמן לזכור שהם רודפים אחריך ולברוח מהם.
וכאן בעצם יצרת מולו קונפליקט פנימי. כי אתה יודע מראש, שיותר ממה שהוא מאמין שרודפים אחריו פילים, יותר מזה הוא לא מוכן לוותר על החופש האישי שלו. ואתה בעצם גורם לו להבין, שהמחשבה שרודפים אחריו פילים, היא בעצם מאיימת על החופש האישי שלו. על ידי זה שהקצנת את המחשבה שלו, והפכת אותה לאבסורד גם בעיניו, ביחס לאמונות היותר חזקות שלו.
ואז ממילא, זה גורם לו להודות על האמת, שלא...
ואז, כאשר ברורות לך הסיבות שבגללן האדם השני חושב כך או אחרת, וברור לך מה נקודות התורפה של הנחות היסוד שלו, עכשיו הרבה יותר קל לגרום לו לשנות את דעתו.
ומי שמדלג על החלק הזה, של להבין את דבר האדם השני + את הנחות היסוד שלו + את נקודות התורפה שלהן, הוא פשוט גורם לעצמו להתאמץ יותר וגם לפעמים להיכשל ולא להצליח לשכנע את האדם השני. מה שאפשרי, כאשר מבינים את הנחות היסוד + את נקודות התורפה של הנחות היסוד של האדם השני.
אם אתה רוצה לשכנע מישהו במשהו, ואתה רוצה לבסס את הטענה שלך מולו, על הנחת יסוד כלשהי, לפעמים לא צריך לרוץ ולמהר ולהביא את הטענה. אלא צריך להשקיע ביסודות של הטענה. שזה אומר לחזק היטב ולעגן היטב אצל השומע, את הנחות היסוד שלך, שמהן אתה רוצה אח"כ לשכנע אותו בנכונות הטענה.
"לעשות X, זאת לא חוכמה. החוכמה היא, לעשות Y". כאן לדוגמה יש מניפולציה, שגורמת לשומע למסר לתת מודע, שאם הוא יעשה X הוא לא יהיה חכם, אבל אם הוא יעשה Y הוא יהיה חכם.
"לעשות X, זאת טיפשות. החוכמה היא, לעשות Y". - כאן יש מסר קיצוני יותר. שהוא יותר טוב מהיבט מסוים. אבל הוא גם עלול ליצור התנגדות אצל השומע, שלא יהיה מוכן לקבל את זה שהוא בעצם טיפש בעיניך.
"לעשות X, זאת חוכמה. החוכמה האמיתית היא, לעשות Y". - כאן יש מסר יותר חלש. אבל היתרון שלו הוא, שמהצד של השומע, יש פחות התנגדות לקבל את המשפט, כי הוא לא שולל אותו.
וכך ניתן להוסיף ולשלב משפטים כגון, "לעשות X, זאת חוכמה קטנה. החוכמה הגדולה היא, לעשות Y". וכיו"ב.
כאשר הרעיון הוא, מצד אחד לשלול את הדעה של השני, בצורה החזקה ביותר, אבל שהשני יהיה מוכן ומסוגל לקבל את זה ששללו את הדעה שלו. ומצד שני לחזק את העמדה שלך בצורה הקיצונית ביותר, אבל עדיין בצורה שהשומע יהיה מוכן לקבל, ולא בצורה קיצונית מידי.
והחוכמה של מומחה לשכנוע היא, שבזמן אמת הוא יודע עד כמה אפשר למתוח את הגבולות, אצל האדם שאותו הוא משכנע.
כשאתה אומר למישהו "החלטתי, שאני רוצה לעשות X", זה הרבה יותר חלש, מאשר לומר לשומע "החלטתי, שאני עושה X". כי "רוצה לעשות", זה יותר חלש מ"עושה". כי המילה "רוצה", מבטאת אופציה ואפשרות בלבד. והיא בעצם משדרת לשומע, שעדיין מדובר בשלב של רצון בלבד ולא בשלב מוחלט של החלטה מלאה.
כשמישהו אומר לך תודה ומודה לך על מה שאתה נותן לו, יש לפניך מספר אפשרויות, כיצד להתייחס לאמירת התודה שהוא מודה לך. כגון לדוגמה: "אתה לא צריך להודות לי" / "אין בעד מה" / "נכון, אתה בהחלט צריך להודות לי" / "אתה לא יודע עד כמה אתה צריך להודות לי" / "אני מעריך את זה שאתה מודה לי" / "אל תודה לי, אני בכלל צריך להודות לך" וכיו"ב ניסוחים שונים שמתייחסים לאיך הוא אמר לך תודה.
ולכל ניסוח וצורת התבטאות, יש כמובן את היתרונות ואת החסרונות שלה. כאשר בקצה האחד בעצם השומע נכנס לחוויה שבה הוא מרגיש חזק לידך, כי הוא לא צריך להודות לך. ובקצה השני יש את החוויה שהשומע מרגיש שהוא חלש לידך, כי הוא כן צריך להודות לך. וכל שאר טווח החוויות באמצע.
כי מי שנמצא בחוויה שבה הוא אומר תודה, הוא בעצם נמצא בחוויה של חולשה. כי המקבל מודה ואומר תודה לנותן. והנותן הוא החזק, שנותן את מה שנותן לחלש. כי הנתינה משדרת כוח והקבלה משדרת חולשה. ואמירת תודה, היא בעצם ממקמת את השומע כחלש, ביחס לנותן שהוא החזק.
וכאן צריך לשים לב, שאם מישהו מודה לך, אז אם תשדר לו שהוא לא צריך להודות לך, זה יגרום לו להרגיש יותר בנוח במחיצתך, כי הוא בעצם מרגיש שאתה קרוב אליו, ושלאדם קרוב בד"כ פחות צריך להודות. כמו שהאדם לא מודה לעצמו, כך האדם מודה פחות למי שקרוב אליו יותר. ובכך שאתה מבהיר לשני שהוא לא צריך להודות לך, הוא מרגיש יותר קרבה, והוא גם מרגיש בנוח לידך, והוא לא מרגיש חלש מולך / לא מרגיש רע מכך שהוא מרגיש חלש, במהלך השיחה איתך.
אבל מצד שני, אם הוא לא צריך להודות לך, הוא גם פחות מעריך את מה שהוא מקבל ממך. ולעומת זאת, אם הוא מרגיש שהוא כן צריך להודות לך וכולי, בהקצנה של "אתה לא יודע עד כמה אתה צריך להודות..." וכיו"ב, הרי שבמקרה הזה הוא יותר מודע למה שהוא מקבל ממך, אבל מצד שני הוא מרגיש יותר חלש ויותר רע במחיצתך. לצד זה כמובן שהוא גם יכול להרגיש אסיר תודה במובן החיובי עבורך, אבל הוא גם יכול להרגיש אסיר תודה, במובן השלילי שהוא לא ירצה להיות אסיר תודה, ולא ירצה להמשיך את הדינאמיקה מולך, כדי לא להרגיש חלש ואסיר תודה.
והחוכמה כמו תמיד היא, לדעת גם לגרום לשומע להרגיש חיסרון שיגרום לו להעריך את מה שאתה נותן לו, וגם בו זמנית שלא ירגיש חיסרון יותר מידי, שעלול לגרום לו לא לרצות להיות מולך בפוזיציה שבה הוא מרגיש חיסרון.
"אני הצלחתי לעשות" = היה קשה לעשות. אם לא היה קשה, לא היה נחשב להצלחה.
"תחשוב על זה" = זה לא מחייב אותך, רק תחשוב על זה.
לפעמים, אם אתה מדבר בביטחון עצמי גבוה מול השומע, ואתה אומר את הדברים שלך בוודאות, זה עלול לגרום לשומע להטיל ספק ולשאול את עצמו, אולי הוא מנסה לעבוד עלי?! אולי הוא מראש תכנן לומר לי את הדברים?!
ולעומת זאת, אם תשדר שאתה לא כ"כ בטוח בעצמך, ואעפ"כ תאמר את מה שאתה חושב, לפעמים זה דווקא יכול לשדר לדברים שלך יותר אותנטיות.
וכמובן שיכול להיות גם להפך, שאם תשדר ספק, זה דווקא יחשיד אותך. והביטחון העצמי שתשדר, הוא דווקא יגרום לך להיראות יותר אמין.
נניח לדוגמה שאתה מציג עובדה. יש אפשרות להציג אותה כעובדה מוחלטת, ובכך לשדר אמינות. אבל בכך גם אתה עלול להחשיד את עצמך. ולפעמים, אם דווקא תציג את העובדה כעובדה נכונה, אבל תראה סימן היסוס קל, שאולי אתה דווקא טועה בהצגת העובדה, זה דווקא יכול להוסיף לאמינות שלך.
כי השומע מניח, שאם היית רוצה לשכנע אותו, היית צריך לדבר בוודאות מוחלטת. ולכן, דווקא אם אתה מדבר בהיסוס קל, זה דווקא יכול לשדר יותר אמינות.
כאשר אתה מתווכח עם מישהו על משהו, והוא נוקט בעמדה שאתה לא רוצה שהוא יחשוב שהיא נכונה, עליך להימנע מלהסתמך על העמדה שלו, אפילו בצחוק ואפילו לא לצורך הדיון.
לדוגמה: נניח שמישהו אומר לך שיש פילים שרודפים אחריו. ואתה רוצה לשכנע אותו, שפילים לא רודפים אחריו. אז במקרה כזה לדוגמה, אסור לך במהלך השיחה איתו, משום סיבה שהיא, אסור לך לומר משהו, שממנו עלול להשתמע כאילו אתה גם חושב שאפילו אולי יש פילים שרודפים אחריו. גם לא בצחוק ולא גם לצורך הדיון וכיו"ב. (אא"כ אין ברירה כמובן).
כי ברגע שאתה מזדהה עם הטענה הנגדית מסיבה כלשהי, זה רק מחזק אצל השומע את הדעה שלו. ולמרות שהוא משדר שהוא כבר בטוח בה, אתה מחזק אצלו את הדעה שלו.
אבל יש מקרים לדוגמה, שבהם השיטה לגרום למישהו לשנות את דעתו, היא דווקא על ידי זה שתזדהה עם השומע לגבי הדעה שלו. אבל תכניס את השומע לקונפליקט פנימי, שיגרום לו להתנגד לדעה של עצמו, דווקא דרך זה שאתה מזדהה עם הדעה שלו.
לדוגמה: אתה אומר לאדם השני, נכון, יש כאן פילים שרודפים אחריך, ולכן אסור לך לישון בלילה ואסור לך להסיח את דעתך ולא לחשוב עליהם. אלא אתה צריך כל הזמן לזכור שהם רודפים אחריך ולברוח מהם.
וכאן בעצם יצרת מולו קונפליקט פנימי. כי אתה יודע מראש, שיותר ממה שהוא מאמין שרודפים אחריו פילים, יותר מזה הוא לא מוכן לוותר על החופש האישי שלו. ואתה בעצם גורם לו להבין, שהמחשבה שרודפים אחריו פילים, היא בעצם מאיימת על החופש האישי שלו. על ידי זה שהקצנת את המחשבה שלו, והפכת אותה לאבסורד גם בעיניו, ביחס לאמונות היותר חזקות שלו.
ואז ממילא, זה גורם לו להודות על האמת, שלא...
050-3331-331