כי רבים וטובים הבינו, שהקיום של האדם, הוא לא יותר "ממשי" מאשר הממשות של הדמויות השונות שנמצאות בתוך חלומו של אדם ישן. ורבים וטובים מבינים, שמה שנקרא אצל האדם מציאות, דהיינו, כל מה שישנו, זאת בעצם סוג של השתקפות ובבואה של משהו אחר, שהוא גדול יותר מכל מה שישנו (כי המהות גדולה מצורותיה, שהם רק חלקים שלה).

ויש כאלו שחושבים, שהארה רוחנית, היא כאשר האדם מבין שהעולם הזה והמציאות הזאת, הם אשליה. ונדמה להם שההבנה שהעולם הזה הוא אשליה ושהאני של האדם הוא סוג של אשליה, היא הבנה שמשחררת את האדם. ואכן בפועל, אם האדם באמת מבין שהכל זאת רק אשליה אחת גדולה, אז ההבנה הזאת אכן משחררת את האדם, לפחות לכמה רגעים.

אבל, מי שעיניו בראשו, הוא יודע שההבנה שהעולם הזה ושכל מה שישנו הם אשליה, ההבנה הזאת לא משחררת את האדם כלל. והאשליה האמיתית, היא המחשבה שתפישת המציאות כאשליה וכחלום, היא זו שמביאה לאדם את האושר.

ומי שיתבונן היטב יראה, כי רוב אלו שמדברים על העולם כעל אשליה, הם מדברים על שחרור מסבל, אך הם לא מדברים על אושר. והדבר שאף אחד מהם לא מדבר עליו, הוא על חוויית ההתחדשות, שהיא לא נמצאת בתוך שום חוויית זמן.

והעניין הוא, כי גם אשליה, היא עדיין קיום ממשי. ולא, שהעולם שלנו, קיים רק כאשליה, אלא שהעולם שבתוך החלום של האדם, הוא קיים כעולם ממשי, בדיוק כמו העולם שלנו. והרעיון הוא, שזה לא ממש משנה האם העולם שלנו אשליה או לא, מה שכן משנה זה, שבעיני האדם, העולם שלנו הוא ממשי. ובשעת החלום, עבור זה שחולם את החלום, עבורו החלום הוא ממשי. ושום הסבר שהחלום הוא רק אשליה, שום הסבר כזה לא באמת עוזר לאדם להשתחרר לגמרי מחוויית החיסרון, שהקיום העצמי שלו מביא לו.

כי הקיום של האדם, יוצר לו את הסבל. כי חוויית ה"אני" של האדם, יוצרת עבור האדם, את חוויית מה שאינו ה"אני", ומכאן נובעת תחושת החיסרון התמידי שיש לאדם. וזה שהאדם ינסה לשכנע את עצמו, שה"אני" שלו הוא רק אשליה, זה לא עוזר לו בשום דרך, לא להרגיש את ה"אני" שלו, ולצאת לגמרי מתחושת החיסרון של ה"אני".

ועוד יש לזכור, שגם אשליה, היא קיום ממשי. וגם האשליה, היא אכן קיימת בפועל. וגם אם נקרא לה אשליה, היא עדיין תמשיך להיות קיימת. ואי אפשר להעלים מציאות, רק בכך שקוראים לה אשליה. כי המציאות הזאת עדיין נשארת קיימת, ורק ההגדרה שלה השתנתה.

ועוד יש לזכור, כי תפישת המציאות כאשליה, לא מספקת לאדם, אפילו לא טיפת משמעות לחייו. כי ברגע שנדמה לאדם שהכל כאן ממשי, אז הדברים נראים לאדם כיותר "חיים" וכיותר משמעותיים. וברגע שהאדם חושב שהכל כאן זו אשליה, בכך האדם בסך הכל נכנס לסוג של כלא אחר.

כי לחיות באשליה, בלי שיש לך הבנה, למה היא קיימת? ואיך היא קיימת? ולמה אתה קיים בתוכה? ומה המשמעות של הקיום של האשליה הזאת? ואיך אפשר לצאת לגמרי מהאשליה הזאת? ואם המציאות לא באמת קיימת, אז למה היא כן קיימת כאשליה? ומה בדיוק יש בעולם ה"אמיתי"? והאם יש באמת מציאות "אמיתית"? ואולי גם היא אשליה? ומהי המציאות האמיתית אם בכלל יש כזו? ואיך אפשר להתחבר אליה? וכולי. וכל זמן שאין לאדם תשובות לכל השאלות האלו, הרי שתפישת המציאות כאשליה, היא עצמה סוג של אשליה, משום, שהיא לא באמת משחררת את האדם לגמרי, מכל הספקות והשאלות וכולי.

והאמת היא, שהמציאות שלנו היא ממשית לגמרי. וגם אם נקרא לה אשליה, הרי שהאשליה הזאת היא ממשית לגמרי. ושום דבר הוא לא יותר ממשי, מאשר אשליה. כי הכל ממשי, בעיני המתבונן. ולא עוזר לאדם להבין שהוא אשליה, כדי להשתחרר לגמרי מתחושת הקיום העצמי שלו. כי עדיין קיים "אני", שחווה את המציאות כאשליה, וסובל מכך שקיומו הוא חסר כל משמעות ידועה וכולי.

והעניין הוא, שגם קיום המציאות כאשליה, גם הוא אשליה. כי מנקודת המבט של האמת, מצד אחד המציאות שלנו קיימת כמשהו ממשי כנ"ל, אבל מצד שני המציאות שלנו היא גם רק לא קיימת בכלל. לא כמשהו ממשי ולא כאשליה. וזה דבר שהוא נגד השכל.

כי כיצד יכול להיות שהיא לא קיימת בכלל, אפילו לא כאשליה, ואפילו לא כאפשרות, ואפילו לא כפוטנציאל. כי איך אפשר לומר שגם הפוטנציאל של הדבר לא קיים, ושאפילו אפשרות הקיום, לא באמת קיימת?!

ואעפ"כ מצד האמת האובייקטיבית הכל אחד ממש...