10:19לעשות סמים - מהי צריכת הסמים של האנשים המעשיים?
מדוע אנשים מעשיים מתמכרים לעשייה כמו צרכני סמים?
אנשים מעשיים, אלו שכל הזמן עושים ועושים ועושים, הם למעשה צרכני סמים לכל דבר ועניין, כך מסביר אליעד כהן. הרעיון הוא שפעולת העשייה מתפקדת עבורם כסוג של התמכרות, דומה לשימוש בסמים. כאשר אדם צורך סמים, הוא נכנס למצב של "היי", אופוריה, ותחושה שהמציאות טובה ומאושרת. אבל מיד כאשר מנת הסם מפסיקה להשפיע, האדם מרגיש "דאון" קשה, גרוע יותר מהמצב המקורי שבו היה קודם. לכן הוא זקוק למנת סם נוספת, ושוב נוספת, וכך עד שהסמים לבסוף הורגים אותו. גם בזמן השימוש, האדם חווה סבל, אך אינו יכול להפסיק.
מה הקשר בין עשייה להתמכרות ולבריחה מהמציאות?
אליעד כהן מדגיש שהתמכרות לא חייבת להיות רק לסמים ידועים כמו אלכוהול או סמי הזיה. כל דבר שהאדם אובססיבי אליו יכול להוות סוג של סם. למשל, אדם שיש לו אובססיה לכדורגל, לזוגיות, לרכבים, או לכל תחום אחר, למעשה נמצא בבריחה תמידית ממצבו הנפשי. הוא לא מתמודד עם הדיכאון והכאב הפנימי שהוא חווה. וכך בדיוק גם האנשים שכל הזמן עושים ומבצעים פרויקטים, אפילו כאלה שנראים חשובים וחברתיים כמו להציל את העולם, את הסביבה, או אנשים אחרים, למעשה משתמשים בעשייה כסוג של בריחה מהמציאות שלהם. הם לא עוצרים לרגע לשאול את השאלות האמיתיות על מטרת חייהם, וכך ממשיכים לרוץ ולברוח כל הזמן.
מדוע האדם סובל ולא מצליח להפסיק לברוח?
לפי אליעד כהן, האדם סובל מכיוון שאינו מבין את תכלית חייו ואת המציאות שבה הוא חי. אדם חי בעולם במשך עשרות שנים בלי להבין מה באמת מטרת הקיום שלו. גם מי שחושב שהוא יודע, אינו מבין באמת. כי כל תשובה שייתן האדם לשאלה "מה תכלית החיים?" תמיד תביא לשאלה הבאה - "מה תכלית התכלית?". וכך האדם נשאר חסר תשובות, מה שמכניס אותו למצב של דיכאון קיומי.
האדם אף פעם לא יודע באמת מה הוא רוצה. הוא יכול לחשוב שהוא רוצה להיות מאושר, אבל הוא לא באמת מבין מדוע הוא רוצה את האושר, ולמה דווקא בדרך מסוימת ולא אחרת. האדם כל כך חסר מודעות לרצונות הפנימיים שלו עד שהוא פשוט מתנהל מתוך אוטומט, מתוך צורך לרוץ קדימה, בלי לשאול את השאלות האמיתיות והעמוקות ביותר על קיומו.
למה האדם מרגיש תמיד חסר?
הסיבה לתחושת החיסרון אצל האדם נובעת מעצם העובדה שהוא חווה את עצמו כנפרד משאר המציאות. עצם הקיום של "אני" ונפרדות מהמציאות הכוללת, יוצר אצלו מידית תחושת חיסרון. ככל שהאדם מודע יותר לעצמו ולנפרדותו, כך הוא מרגיש יותר ויותר את החסר. אילו היה האדם מבין שה"אני" שלו הוא בעצם חלק בלתי נפרד מהמציאות השלמה, לא היה חש בשום חיסרון.
מדוע "הצלת העולם" היא בעצם בריחה מיותרת?
אנשים רבים מאמינים שאם הם עוזרים לאנשים אחרים, הם פותרים לעצמם את בעיית משמעות החיים. הם חושבים שמשמעות החיים שלהם היא לעשות טוב לאחרים, להציל את העולם מהרע שבו. אך אליעד כהן מסביר שזה שטויות גמורות, כי האדם אינו מבין באמת מדוע הרע קיים בכלל. במקום לנסות לשנות את העולם, עדיף לו לאדם להבין את עצמו. במקום להציל אנשים אחרים מהרע, האדם צריך להציל את עצמו מהטיפשות שלו, ולברר קודם כל למה הוא בכלל חושב שיש רע. אם האדם יבין באמת למה יש רע, הוא יגיע להבנה עמוקה שהמציאות טובה כפי שהיא, ויפסיק להרגיש צורך להציל את העולם.
מה הפתרון לבריחה ולדיכאון הקיומי?
הפתרון שאליעד כהן מציע הוא שהאדם יפסיק לברוח ויתחיל להתמודד עם השאלות העמוקות ביותר של קיומו. במקום לעשות אינסוף פרויקטים ללא משמעות אמיתית, על האדם להתמקד בשאלות כמו: למה אני חי? מה אני באמת רוצה? מה תכלית קיומי? עליו להפסיק לפחד מהשאלות הללו, ולהסתכל למציאות בעיניים. בריחה לעולם העשייה לא תעזור, מכיוון שהאדם לעולם לא יוכל לברוח מעצמו. תחושת הריקנות תמשיך ללוות אותו עד שיבין את האמת לגבי קיומו.
רק אחרי שהאדם יבין באמת מדוע הוא חי ומה התכלית של קיומו, העשייה שלו תהפוך לתכליתית ואמיתית. כך הוא יעשה מעשים טובים מתוך הבנה עמוקה ולא מתוך בריחה.
אליעד מסיים את דבריו בציטוט: "סוף מעשה במחשבה תחילה". כלומר, קודם על האדם לחשוב ולהבין, ורק אחר כך לעשות.
אנשים מעשיים, אלו שכל הזמן עושים ועושים ועושים, הם למעשה צרכני סמים לכל דבר ועניין, כך מסביר אליעד כהן. הרעיון הוא שפעולת העשייה מתפקדת עבורם כסוג של התמכרות, דומה לשימוש בסמים. כאשר אדם צורך סמים, הוא נכנס למצב של "היי", אופוריה, ותחושה שהמציאות טובה ומאושרת. אבל מיד כאשר מנת הסם מפסיקה להשפיע, האדם מרגיש "דאון" קשה, גרוע יותר מהמצב המקורי שבו היה קודם. לכן הוא זקוק למנת סם נוספת, ושוב נוספת, וכך עד שהסמים לבסוף הורגים אותו. גם בזמן השימוש, האדם חווה סבל, אך אינו יכול להפסיק.
מה הקשר בין עשייה להתמכרות ולבריחה מהמציאות?
אליעד כהן מדגיש שהתמכרות לא חייבת להיות רק לסמים ידועים כמו אלכוהול או סמי הזיה. כל דבר שהאדם אובססיבי אליו יכול להוות סוג של סם. למשל, אדם שיש לו אובססיה לכדורגל, לזוגיות, לרכבים, או לכל תחום אחר, למעשה נמצא בבריחה תמידית ממצבו הנפשי. הוא לא מתמודד עם הדיכאון והכאב הפנימי שהוא חווה. וכך בדיוק גם האנשים שכל הזמן עושים ומבצעים פרויקטים, אפילו כאלה שנראים חשובים וחברתיים כמו להציל את העולם, את הסביבה, או אנשים אחרים, למעשה משתמשים בעשייה כסוג של בריחה מהמציאות שלהם. הם לא עוצרים לרגע לשאול את השאלות האמיתיות על מטרת חייהם, וכך ממשיכים לרוץ ולברוח כל הזמן.
מדוע האדם סובל ולא מצליח להפסיק לברוח?
לפי אליעד כהן, האדם סובל מכיוון שאינו מבין את תכלית חייו ואת המציאות שבה הוא חי. אדם חי בעולם במשך עשרות שנים בלי להבין מה באמת מטרת הקיום שלו. גם מי שחושב שהוא יודע, אינו מבין באמת. כי כל תשובה שייתן האדם לשאלה "מה תכלית החיים?" תמיד תביא לשאלה הבאה - "מה תכלית התכלית?". וכך האדם נשאר חסר תשובות, מה שמכניס אותו למצב של דיכאון קיומי.
האדם אף פעם לא יודע באמת מה הוא רוצה. הוא יכול לחשוב שהוא רוצה להיות מאושר, אבל הוא לא באמת מבין מדוע הוא רוצה את האושר, ולמה דווקא בדרך מסוימת ולא אחרת. האדם כל כך חסר מודעות לרצונות הפנימיים שלו עד שהוא פשוט מתנהל מתוך אוטומט, מתוך צורך לרוץ קדימה, בלי לשאול את השאלות האמיתיות והעמוקות ביותר על קיומו.
למה האדם מרגיש תמיד חסר?
הסיבה לתחושת החיסרון אצל האדם נובעת מעצם העובדה שהוא חווה את עצמו כנפרד משאר המציאות. עצם הקיום של "אני" ונפרדות מהמציאות הכוללת, יוצר אצלו מידית תחושת חיסרון. ככל שהאדם מודע יותר לעצמו ולנפרדותו, כך הוא מרגיש יותר ויותר את החסר. אילו היה האדם מבין שה"אני" שלו הוא בעצם חלק בלתי נפרד מהמציאות השלמה, לא היה חש בשום חיסרון.
מדוע "הצלת העולם" היא בעצם בריחה מיותרת?
אנשים רבים מאמינים שאם הם עוזרים לאנשים אחרים, הם פותרים לעצמם את בעיית משמעות החיים. הם חושבים שמשמעות החיים שלהם היא לעשות טוב לאחרים, להציל את העולם מהרע שבו. אך אליעד כהן מסביר שזה שטויות גמורות, כי האדם אינו מבין באמת מדוע הרע קיים בכלל. במקום לנסות לשנות את העולם, עדיף לו לאדם להבין את עצמו. במקום להציל אנשים אחרים מהרע, האדם צריך להציל את עצמו מהטיפשות שלו, ולברר קודם כל למה הוא בכלל חושב שיש רע. אם האדם יבין באמת למה יש רע, הוא יגיע להבנה עמוקה שהמציאות טובה כפי שהיא, ויפסיק להרגיש צורך להציל את העולם.
מה הפתרון לבריחה ולדיכאון הקיומי?
הפתרון שאליעד כהן מציע הוא שהאדם יפסיק לברוח ויתחיל להתמודד עם השאלות העמוקות ביותר של קיומו. במקום לעשות אינסוף פרויקטים ללא משמעות אמיתית, על האדם להתמקד בשאלות כמו: למה אני חי? מה אני באמת רוצה? מה תכלית קיומי? עליו להפסיק לפחד מהשאלות הללו, ולהסתכל למציאות בעיניים. בריחה לעולם העשייה לא תעזור, מכיוון שהאדם לעולם לא יוכל לברוח מעצמו. תחושת הריקנות תמשיך ללוות אותו עד שיבין את האמת לגבי קיומו.
רק אחרי שהאדם יבין באמת מדוע הוא חי ומה התכלית של קיומו, העשייה שלו תהפוך לתכליתית ואמיתית. כך הוא יעשה מעשים טובים מתוך הבנה עמוקה ולא מתוך בריחה.
אליעד מסיים את דבריו בציטוט: "סוף מעשה במחשבה תחילה". כלומר, קודם על האדם לחשוב ולהבין, ורק אחר כך לעשות.
- למה אני מרגיש חסר?
- מהי משמעות החיים?
- איך להתמודד עם דיכאון קיומי?
- מדוע אנשים מתמכרים לעשייה?
- למה אנשים בורחים מעצמם?
לעשות סמים - מהי צריכת הסמים של האנשים המעשיים?
אני רוצה לענות על שאלה שנשאלתי, על אנשי המעשה!
ומה זאת אומרת אנשי המעשה? אנשים מאד פרקטיים, שמתעסקים כל הזמן בעשייה.
והעשייה שלהם באה על חשבון האי עשייה. ומה זה אומר לא לעשות? זה אומר להתבונן
לבדוק מה קורה.
ואנשים אלו מסיימים פרויקט, ישר רצים לפרויקט הבא, ולא נחים.
וזה כמו צרכני סמים, צרכני הסמים לוקחים את הסם, מרגישים בהיי, גבוה, ערפול חושים
ועוד תחושות שונות ממכרות, אופוריה, המציאות טובה ועוד...
אך מייד כשמנת הסם מפסיקה להשפיע, הם מרגישים "דאון" והרבה יותר גרוע ממה שהרגישו קודם.
ואז הם לוקחים עוד סם, ועוד סם עד שהסמים הורגים אותם, גם בדרך הם הרגישו רע, ולבסוף מתים.
כך כל סוג של התמכרות, בריחה מהמציאות, אדם לוקח סמים.
וסמים זו כל אובססיה לכל דבר, לאלכוהול, לכדור רגל, לזוגיות, זה סוגים שונים של בריחה.
ואותו הדבר זה גם אצל אלו שעושים כל הזמן, כל הזמן עושים פרויקטים להציל את העולם, ולעזור פה או שם, אך יש להבין שהאדם נמצא בדיכאון, חי בריקנות, לא מסוגל להשיב למה הוא חי
ואז הוא נמצא בבריחה מתמדת.
וגם כל החכמולוגים שאומרים שהם יודעים למה הם חיים, ומה הסיבה, הם לא באמת יודעים את הסיבה לחיים שלהם, כפי שכבר אמרתי מספר פעמים. כי אף אחד לא מבין מה התכלית, ומה הסיבה של ככה ולא אחרת, ואם מישהו יגיד שזו התכלית כך וכך, תמיד יהיה אפשר לשאול אותו מה התכלית של התכלית, וכך הלאה והלאה, ולאף אחד אין באמת מושג.
ולא רק שלא יודעים את התכלית, גם אף אחד לא יודע מה הוא רוצה.
בן אדם קם בבוקר, רוצה רצונות, אבל לא מביו מה הוא באמת רוצה
והאדם יגיד, מה אני רוצה? אני רוצה להיות מאושר? ולמה אתה רוצה להיות מאושר? ולמה דווקא בדרך זו ולא אחרת, והאדם לא מבין למה הוא חי, מה הוא באמת רוצה.
והאדם סובל, ומה גורם לאדם לסבול. עצם העובדה, עצם זה שיש תודעה שאומרת I AM" "
"אני", זה עצמו כבר גורם לסבל, למה? ברגע שאתה חווה את האני שלך, ככל שיש לך הבדל בין האני שלך ללא אני, אוטומטית זה יוצר תחושת חסר אצל האדם.
ואם האדם היה מבין באמת מי זה האני הזה, היה יודע שהאני הזה הוא בעצם מחובר למקום בו כל הישויות לא היו נפרדות, ואם היה מבין את זה והיה חווה את זה, ואז לא היה מרגיש בשום חיסרון.
בכל מקרה בשורה תחתונה האדם חווה דיכאון, ומחפש כל הזמן מה לעשות, ורץ אחרי העשייה, כאילו מישהו רודף אחריו עם אקדח, אבל האדם בורח בעצם מעצמו, בורח מההבנה של מה המציאות באמת, מי הוא בכלל, מה המהות. אבל... האנשים העושים כל הזמן... הם עוסקים בפרויקטים מאד "חשובים".
ועשייה של הצלת העולם בכל מיני צורות, אבל באמת, לא מבינים בכלל מה תכלית הקיום שלהם
מה תכלית הרע, ומה זה הרע הזה בכלל, למה הא קיים?
העיקר שהם עסוקים בהצלת דבר כזה או אחר, מחוסר הבנה שהמציאות מושלמת כפי שהיא.
וזו טיפשות, תציל את עצמך קודם כל ותבין מה זה רע, ומאיפה הוא נובע?
ואם תבין לא תצטרך להציל את העולם.
והאדם בורח מעצמו, ופוחד להבין מה המשמעות של חייו, מה התכלית, האם יש תכלית לקיום שלי?
והעשייה ללא סוף, היא בריחה, ועל האדם לא לפחד, ולהסתכל למציאות בעיניים.
אבל האדם בורח מעולם המחשבה לעולם העשייה.
והאדם יכול לברוח מכל אחד ואחד, אבל מעצמו הוא לא יוכל לברוח, וזה ירדוף אותו לנצח
והסבל ימשיך עד שתבין למה אתה חי, מה התכלית של הקיום, כשיגיע להבנה, אז יהיה בעשייה תכליתית באמת, אבל קודם תבין ואחר כך תעשה, כמו שנאמר: "סוף מעשה, במחשבה תחילה ".
אני רוצה לענות על שאלה שנשאלתי, על אנשי המעשה!
ומה זאת אומרת אנשי המעשה? אנשים מאד פרקטיים, שמתעסקים כל הזמן בעשייה.
והעשייה שלהם באה על חשבון האי עשייה. ומה זה אומר לא לעשות? זה אומר להתבונן
לבדוק מה קורה.
ואנשים אלו מסיימים פרויקט, ישר רצים לפרויקט הבא, ולא נחים.
וזה כמו צרכני סמים, צרכני הסמים לוקחים את הסם, מרגישים בהיי, גבוה, ערפול חושים
ועוד תחושות שונות ממכרות, אופוריה, המציאות טובה ועוד...
אך מייד כשמנת הסם מפסיקה להשפיע, הם מרגישים "דאון" והרבה יותר גרוע ממה שהרגישו קודם.
ואז הם לוקחים עוד סם, ועוד סם עד שהסמים הורגים אותם, גם בדרך הם הרגישו רע, ולבסוף מתים.
כך כל סוג של התמכרות, בריחה מהמציאות, אדם לוקח סמים.
וסמים זו כל אובססיה לכל דבר, לאלכוהול, לכדור רגל, לזוגיות, זה סוגים שונים של בריחה.
ואותו הדבר זה גם אצל אלו שעושים כל הזמן, כל הזמן עושים פרויקטים להציל את העולם, ולעזור פה או שם, אך יש להבין שהאדם נמצא בדיכאון, חי בריקנות, לא מסוגל להשיב למה הוא חי
ואז הוא נמצא בבריחה מתמדת.
וגם כל החכמולוגים שאומרים שהם יודעים למה הם חיים, ומה הסיבה, הם לא באמת יודעים את הסיבה לחיים שלהם, כפי שכבר אמרתי מספר פעמים. כי אף אחד לא מבין מה התכלית, ומה הסיבה של ככה ולא אחרת, ואם מישהו יגיד שזו התכלית כך וכך, תמיד יהיה אפשר לשאול אותו מה התכלית של התכלית, וכך הלאה והלאה, ולאף אחד אין באמת מושג.
ולא רק שלא יודעים את התכלית, גם אף אחד לא יודע מה הוא רוצה.
בן אדם קם בבוקר, רוצה רצונות, אבל לא מביו מה הוא באמת רוצה
והאדם יגיד, מה אני רוצה? אני רוצה להיות מאושר? ולמה אתה רוצה להיות מאושר? ולמה דווקא בדרך זו ולא אחרת, והאדם לא מבין למה הוא חי, מה הוא באמת רוצה.
והאדם סובל, ומה גורם לאדם לסבול. עצם העובדה, עצם זה שיש תודעה שאומרת I AM" "
"אני", זה עצמו כבר גורם לסבל, למה? ברגע שאתה חווה את האני שלך, ככל שיש לך הבדל בין האני שלך ללא אני, אוטומטית זה יוצר תחושת חסר אצל האדם.
ואם האדם היה מבין באמת מי זה האני הזה, היה יודע שהאני הזה הוא בעצם מחובר למקום בו כל הישויות לא היו נפרדות, ואם היה מבין את זה והיה חווה את זה, ואז לא היה מרגיש בשום חיסרון.
בכל מקרה בשורה תחתונה האדם חווה דיכאון, ומחפש כל הזמן מה לעשות, ורץ אחרי העשייה, כאילו מישהו רודף אחריו עם אקדח, אבל האדם בורח בעצם מעצמו, בורח מההבנה של מה המציאות באמת, מי הוא בכלל, מה המהות. אבל... האנשים העושים כל הזמן... הם עוסקים בפרויקטים מאד "חשובים".
ועשייה של הצלת העולם בכל מיני צורות, אבל באמת, לא מבינים בכלל מה תכלית הקיום שלהם
מה תכלית הרע, ומה זה הרע הזה בכלל, למה הא קיים?
העיקר שהם עסוקים בהצלת דבר כזה או אחר, מחוסר הבנה שהמציאות מושלמת כפי שהיא.
וזו טיפשות, תציל את עצמך קודם כל ותבין מה זה רע, ומאיפה הוא נובע?
ואם תבין לא תצטרך להציל את העולם.
והאדם בורח מעצמו, ופוחד להבין מה המשמעות של חייו, מה התכלית, האם יש תכלית לקיום שלי?
והעשייה ללא סוף, היא בריחה, ועל האדם לא לפחד, ולהסתכל למציאות בעיניים.
אבל האדם בורח מעולם המחשבה לעולם העשייה.
והאדם יכול לברוח מכל אחד ואחד, אבל מעצמו הוא לא יוכל לברוח, וזה ירדוף אותו לנצח
והסבל ימשיך עד שתבין למה אתה חי, מה התכלית של הקיום, כשיגיע להבנה, אז יהיה בעשייה תכליתית באמת, אבל קודם תבין ואחר כך תעשה, כמו שנאמר: "סוף מעשה, במחשבה תחילה ".
050-3331-331