ונמשיך, שאחרי שמזהים את הצרכים של הלקוח, עכשיו יש גם תהליך של: זיהוי התנגדויות לקוח. שבו, צריך לזהות את הסיבות ואת ההתנגדויות, שבגללן הלקוח לא רוצה ולא ירצה לקנות את המוצר. דהיינו, לא מספיק לגלות מה הילד רוצה, והאם מה שמבקשים ממנו, זה משרת את הרצון של הילד. אלא צריך לחדד גם את הנקודה של: למה הילד לא רוצה, ולמה לילד רצון להתנגד להקשיב, למה שאומרים לו.

וגם כאן, כפי שכבר אמרנו, יש גם התנגדות גלויה וגם התנגדות סמויה שנמצאת בתת המודע של הלקוח. שהוא לא תמיד יודה ולא תמיד הוא יודע, למה באמת הוא לא רוצה לקנות את המוצר. דהיינו, יש המון דברים בתת המודע של הילד, שגורמים לו להתנגד להקשיב להורים שלו. גם אם ההורים שלו מציעים לו, לעשות משהו לטובתו האישית.

לדוגמה: ילד שסובל מרגשי נחיתות, גלויים וסמויים. שבתת המודע של הילד, הוא רוצה להרגיש שהוא כן שווה משהו. ולכן, הילד כמעט אוטומטית, יתנגד לכל מה שיגידו לו. כי זה גורם לו להרגיש בתת המודע שלו, כאילו הוא נחות ביחס להורים שלו, שאומרים לו לעשות כך או אחרת. ולכן כמעט אוטומטית, הוא יתנגד להקשיב להם.

כי מצד האמת, כמעט מוכרח שיהיו לילד רגשי נחיתות ביחס להורים שלו וביחס לעולם שסביבו. ולמה? כי בפועל, הילד תלוי ברמה הפיזית, בהורים שלו. כי הוא חי על חשבונם, והם מחליטים את סגנון החיים של הילד. והם שולטים, במשאבים של הילד. והילד מרגיש, כאילו הוא ממש נתון לחסדי ההורים שלו. שזו תחושה של נחיתות ושל פגיעה באגו ובכבוד העצמי של הילד, גם אם הוא בסך הכל ילד קטן.

וגם ברמה התחרותית, הילד, הוא בסך הכל ילד. ומבחינת הישגים ויכולות, הוא הרבה יותר מוגבל, ביחס לרוב האנשים בעולם, שנמצאים סביבו. וגם זה גורם לכך, שהילד יחווה סוג של רגשי נחיתות, באופן כללי בכלל, ובאופן פרטי מול ההורים שלו, בפרט.

ובנוסף, ההורים של הילד, הם כאילו נחשבים לחכמים יותר ולחזקים יותר מהרבה בחינות, ביחס לילד. ואז, הם מבקשים / דורשים / מכריחים את הילד, לעשות כך או אחרת. ואז, הילד מרגיש ממש פגיעה רצינית בכבוד העצמי שלו. ואז כמובן, הילד לפעמים מרגיש, שהוא רוצה להתמרד נגד מה שאומרים לו. כמעט, בלי קשר למה שאומרים לו.

ובפרט ילדים מתבגרים, שהם בדיוק בשלב, שבו, הם כילדים בגיל ההתבגרות, הם בדיוק עכשיו בונים לעצמם את הזהות העצמית שלהם. שאז, הם בד"כ לא יסכימו להמשיך להרגיש, שהם פחות שווי ערך ביחס למישהו אחר. גם אם אלו, ההורים שלהם.

וילד בעייתי או ילד שנראה כעקשן, זה לא סתם כך בגלל שיש לו הפרעת התנהגות כלשהי. אלא, זה בגלל שילדים בעייתיים וילדים עקשנים, יש להם צרכים רגשיים בתת המודע שלהם. צרכים, שגורמים להם להתעקש מול ההורים שלהם. ובפרט, ילדים בגיל ההתבגרות כנ"ל.

והרעיון הוא, פשוט, שעל ההורה לזכור תמיד, שמאחר שהילד שלו, תלוי בו ברמה הפיזית, הרי שמלכתחילה, הילד מרגיש חולשה מול ההורים שלו. והרי שתת המודע של הילד, רוצה להוכיח לעצמו, שהוא לא חלש. אלא, שהוא יכול לעשות דווקא נגד ההורים שלו, כדי להוכיח לעצמו שהוא חזק, ושיש לו דעה עצמאית משל עצמו.

ובפרט ילד שמרגיש פגוע מאוד, מכך שההורים שלו אומרים לו מה לעשות, כי זה הרי פוגע לו באגו שלו, שזה כמובן נכון, גם אם זה מוכרח להיות כך, שהדבר הזה גורם לכך, שהילד באופן בלתי מודע וגם לפעמים באופן מודע, רוצה "לנקום" בהורים שלו, על זה שהם פגעו לו באגו שלו, ועל זה שהם כל הזמן גורמים לו להרגיש שהוא לא מספיק בסדר עבורם.

ואז, הוא לפעמים עושה דווקא את ההפך ממה שאמרו לו, גם אם זה גורם לו לנזק. וזה בגלל שהוא מפיק הנאה ותועלת מאוד גדולה, מתחושת החופש והכבוד שהוא מקבל, כאשר הוא עושה כרצונו, ולא כפי מה שאמרו לו, שנכון עבורו לעשות.

ועוד נחדד את העניין עמוק יותר, והוא, שלא רק שהילד מרגיש נחות מול הוריו, מה שגורם לו לרצות להתמרד כנגדם, אלא בנוסף על כך, הילד עובר מהפך רציני בתהליך הגדילה ובתהליך ההתבגרות שלו כאדם. תהליך, שהוא לכשעצמו, גורם לילד לרצות להתמרד, נגד כל חינוך באשר הוא.

והעניין הוא, שהילד נולד, כמעט בלי שום הבחנה בין טוב לבין רע. כי הילד, כמעט לא מבדיל בין טוב לבין רע. ומי שלא מבדיל בין טוב לבין רע, לא יכול לשרוד כאן בעולם שלנו. והמטרה המרכזית של חינוך הילדים, היא לגרום לילד, להבדיל בין טוב לבין רע, ולגרום לילד לעשות דברים טובים ולא לעשות דברים רעים. שזוהי בעצם, כל המהות של חינוך הילדים.

ומי שיתבונן יראה, כי כאשר ההורים מלמדים את הילד, להבדיל בין טוב לבין רע בכל תחום, אז מצד אחד, הם עושים איתו חסד. כי אם הילד לא ילמד להבדיל בין טוב לבין רע, הוא יוכל להיפגע מדברים רעים, והוא לא ישרוד בעולם. אבל, יש גם את הצד השני של המטבע. והוא, שברגע שההורים מלמדים את הילד, להבדיל בין טוב לבין רע, הם בעצם לוקחים מהילד את החופש הטבעי שלו, והם מכניסים אותו לבית כלא של הגדרות שונות.

כי כאשר האדם לא מבדיל בין טוב לבין רע, אז הוא מרגיש חופשי לעשות כרצונו. כי הוא אינו מחויב, לשום דבר בעולם. וכאשר האדם לא מבדיל בין טוב לבין רע, אין לו שום פחד או חרדה, ואין לו שום רגשי נחיתות, ואין לו שום תסכולים, ואין לו שום בעיות נפשיות כלשהן. וברגע שהאדם לומד להבדיל בין טוב לבין רע, אז מצד אחד הוא מתקרב אל הדברים שמוגדרים כטובים, אבל מצד שני הוא מאבד את החופש הטבעי שלו כנ"ל.

ואז, כאשר הילד לומד להבדיל בין טוב לבין רע, אז בעצם הוא מתחיל לחוות רגשות של אהבה ושל שנאה, כלפי כל מיני דברים וגם כלפי עצמו. ואז הילד לומד להתחיל לרצות להרגיש רק טוב, ולפחד מכך שהוא ירגיש רע. ואז הילד מתחיל לחוות לחצים נפשיים / כעסים / תסכול נפשי / חרדות / מתח נפשי ועוד. והכל, זה בגלל שהילד צריך להתרגל לחשיבה, שמפרידה בין טוב לבין רע.

והדבר הזה, כבר ביארתי אותו לעומקו במקומות אחרים. והרעיון בכלליות הוא, שההפרדה שהאדם עושה בין טוב לבין רע, היא גם עוזרת לו להתנהל כאן בעולם. אבל מצד שני, היא גם מכניסה את האדם לתוך משחק החיים. שבו, לא רק טוב, אלא יש בו גם רע. וכאשר מפרגנים לילד על דבר טוב שהוא עשה, בעצם מלמדים אותו, לא לפרגן לעצמו, על דברים רעים שהוא עושה.

וכידוע לכל, המבוגרים מקנאים בילדים, שאין להם שיפוטיות כלפי עצמם. והמבוגרים, עושים סדנאות רוחניות כאלו ואחרות, כדי להחזיר את תום הלב שהיה בהם, כאשר הם היו ילדים. שאז, הם עוד לא סבלו מחרדות וכולי. והורים מביאים ילדים, גם כדי להיזכר בילדות שלהם, וגם כדי לחוות מחדש, את הילדות האבודה שלהם. כי להורים יש רגשות נוסטלגיה וגעגועים, כלפי דברים טובים שהיו להם, בתקופת הילדות שלהם.

כי הילד, שעדיין לא יודע טוב או רע, הוא חווה את המציאות, בחוויה מאוד ייחודית, שרבים וטובים היו רוצים לחזור לחוויה הזאת. וכאשר מחנכים את הילד להבדיל בין טוב לבין רע, ומחנכים את הילד להיות תחרותי, ולהגדיר לעצמו מה הוא רוצה, ולדעת להבדיל בין מה שטוב לו לבין מה שרע לו, הרי שבכך, בעצם, לוקחים מהילד את חוויית הילדות שלו, וגורמים לו להתבגר, לטובה, אבל גם לרעה.

ולכן, גידול ילדים בגיל ההתבגרות, זאת משימה מאוד מורכבת. כי ילדים מתבגרים בגיל ההתבגרות, הם בעצם נמצאים בנקודה, שבה, התודעה האנושית שלהם, עוברת שינוי מאוד רציני. שינוי, של נקיטת עמדה, וגיבוש עמדה עצמאית כלפי העולם.

ויש המון שיטות לחינוך ילדים מתבגרים, שלא לוקחות בחשבון את התהליך הנפשי הזה, שעובר על הילד המתבגר. שהוא תהליך שמתרחש, בעומק תת המודע של האדם. והוא תהליך, שמאוד מלחיץ את הנפש של האדם, באופן כללי.

והדבר הזה גורם לכך, שהילד יתמרד נגד כל מיני מסגרות באשר הן. ולמה? כי כל הרעיון של מסגרות ושל הצבת גבולות, הוא בעצם נוגד את החופש הטבעי של הילד. כי הילד נולד, כמעט בלי שום הגדרת גבולות. והגבולות שמגדירים לילד, הם גם עוזרים לשמור על הילד, אבל הם גם מכניסים את הילד לבית הכלא של ההגדרות, שיש בעולם שלנו.

וגם העניין הכללי הזה, שהילד מרגיש, שהחופש הטבעי שלו נלקח ממנו. וגם העניין, שהילד מרגיש נחות מול ההורים שלו. וגם זה, שההורים בד"כ טורחים להזכיר לתת המודע של הילד, שהוא בעצם חייב להקשיב להם, ושהוא מוכרח לעשות את מה שאומרים לו. דהיינו, טורחים להזכיר לו שהוא שפוט ועבד שלהם (כי זאת בעצם המשמעות של הדבר כנ"ל). הדברים האלו, מכניסים את הילד לחרדות קשות, וללחצים נפשיים קשים מאוד.

והם כמובן גורמים לילד להיות בדיכאון, ולפעמים אפילו לשנוא את העולם, ולמרוד במוסכמות חברתיות, ולמרוד בהורים שלו. שהם אלו שבעצם אחראיים, לכך שהחופש הטבעי שלו נלקח ממנו וכולי כנ"ל.

ויש כאן תהליכים מאוד עמוקים בנפש של הילד. שהילד עובר, ושהילד מתמודד איתם כבן אדם. תהליכים, שגורמים לילדים להיות ילדים עקשנים וילדים בעייתיים. והתהליכים העמוקים האלו, הם אלו שגורמים להפרעות קשב וריכוז אצל ילדים / בעיות חברתיות אצל ילדים / חרדות אצל ילדים / פחדים אצל ילדים / בעיות נפשיות אצל ילדים / בעיות התנהגות אצל ילדים.

כי הלחץ הנפשי האנושי הגדול ביותר, שבו יכול להיות בן אדם, זה, שהוא מרגיש שלוקחים לו את החופש שלו. שזאת פגיעה ישירה באגו של האדם. והוא הופך להיות עבד, במקום להיות מלך. וכאשר הילד מתחנך ולומד להבדיל בין טוב לבין רע, שזה תהליך הכרחי, הרי שבעצם לוקחים לילד את החופש שלו.

כך שאין פלא, שהילד חווה לחץ נפשי, ומפתח בעיית התנהגות / הפרעת קשב וריכוז / בעיה נפשית / בעיה חברתית וכיו"ב. כי כל תהליך החינוך עצמו, הוא תהליך מלחיץ. שבו האדם נלחץ, בתוך המסגרות וההגדרות שמגדירים לו.

ואחרי שהבנו את כל זה, עכשיו נשאלת השאלה, איך לגדל ילדים מאושרים? ואיך לחנך ילדים? ואיך יכולה להיות אפשרית, הצבת גבולות לילדים, בלי שלוקחים להם את האושר שלהם? ואיך לגדל ילדים מאושרים? או במילים אחרות, איך פותרים את הפרדוקס הזה?

וזהו נושא עמוק כמובן, שבקצרה נאמר, שהרעיון הוא, שתמיד צריך ליצור איזון, בין הצבת גבולות לילדים, לבין החופש של הילדים. דהיינו, בכל פעם שמגדירים לילד איזו הגדרה, רצוי מאוד לעשות את זה ברגישות הגדולה ביותר. שבה, הוא גם מצד אחד יבין את הגבול ואת הגדר של המותר והאסור עבורו. אבל בו זמנית, שהוא ימשיך להרגיש כמה שיותר חופשי. דהיינו, צריך להגביל, את הגבולות, וצריך לצמצם, את הצמצום שמגבילים את הילד.

ואין הכוונה לומר, שצריך...