והעניין הוא, כי רוב האנשים בעולם ברוב הזמן, נאחזים בדעות וברעיונות שונים, שהם עצמם יודעים ומבינים שהם לא בטוחים בהם באמת, אלא שהם בטוחים בהם רק באופן חלקי. וכאשר האדם נאחז ברעיונות כאלו, אז הוא משתמש בביטוים של: כאילו / כנראה / אולי וכיו"ב.

ומי שחי עם רעיונות שרמת הוודאות שלהם היא רעועה, גם החיים שלו רעועים, והוא חי רק בכאילו. כי החיים שלו, הם כלום בצורת משהו. כי האדם הוא כלום, בצורת משהו. אלא שהכלום האמיתי, הוא המשהו הממשי, והמשהו הממשי, הוא הכלום האמיתי. וכאשר נדמה לאדם שהוא משהו ממשי, הרי שהוא בעצם חווה את עצמו כמו כלום אמיתי באמת. כי הנפרדות היא הכלום, מאחר שהחיות שלה היא האחדות, והיא רק השתקפות שלה בלבד.

והעניין הוא, שמי שרוצה שקט נפשי נצחי ואמיתי, עליו לשנוא את הספקות ולאהוב את הוודאות. ועל האדם לשנוא את האפשרי, ולאהוב את המחויב. והכוונה היא, שעל האדם לשנוא את חוסר הוודאות המוחלטת של הידיעות שלו, ולהשיג וודאות מוחלטת לגביהן.

כגון לדוגמה ידיעת האדם את קיומו, שלאדם נדמה שהוא קיים באופן מוחלט, למרות שבאמת האדם הוא כלום בצורת משהו. והאדם שהוא טיפש, הוא בטוח, שכל מה שהשכל שלו אומר לו, זה נכון. ואז האדם בטוח, שאם הוא מרגיש שהוא קיים, אז הוא קיים. והאדם הוא טועה באפילה, שהוא אינו מבין את מהות קיומו באמת, שהיא אחדות ההפכים.

ועל האדם לשנוא את האפשרי ולאהוב את...