אם נתבונן על עניין המוזיקה, נראה שלפעמים באפשרותו של האדם ליהנות ממוזיקה טובה, גם בלי להבין את המילים של השיר. כי לא כל נעימה מוזיקאלית היא עם מילים. ויש נעימות מוזיקאליות מאוד יפות, גם בלי מילים. גם כאשר הנעימה המוזיקאלית היא עם מילים, דהיינו, שיר רגיל, גם אז לא תמיד האדם חייב להבין את המילים כדי ליהנות מהשיר.

והחיים הם סוג של מוזיקה. כי כמו שלכל שיר מוזיקאלי יש את הקצב שלו, כך גם לחיים יש את קצב האירועים שלהם. והאירועים השונים שמתרחשים לאדם, הם סוג של מוזיקה. וכאשר קורים לאדם דברים קשים נגד רצונו, הרי שהדבר דומה לשיר עם צלילים צורמים. שגם אם האדם מבין את המילים של השיר, אף על פי כן האדם לא נהנה מהשיר, משום שהאדם לא אוהב את הצלילים של השיר.

וכאשר קורים לאדם דברים כפי מה שהוא רוצה, הדבר דומה לשיר שבו האדם מבין את המילים ונהנה מהמוזיקה.

אבל, לא תמיד חייבים להבין את המילים של השיר, כדי ליהנות ממנו. כי השלמות האישית של האדם, היא כאשר הוא נהנה מהחיים כפי מה שהם, גם בלי להבין אותם. ולאדם יש בחירה חופשית לבחור, האם הוא רוצה להתעקש דווקא להבין את הדברים, או פשוט לשתוק ולנסות ליהנות מהדברים כפי מה שהם.

ואף אחד לא מכריח את האדם להבין את המילים, כדי ליהנות מהמוזיקה. והאדם יכול לבחור ליהנות מהמוזיקה, גם בלי להבין את המילים. כי השלמות היא, כאשר האדם לא צריך להתאמץ להבין את המילים של השיר, אלא, אם הוא מבין אז הוא מבין, ואם לא, גם אז הוא נהנה מהשיר. כי האדם יכול ליהנות מהחיים, גם בלי להבין אותם.

והטעם המוזיקאלי של האדם, מעיד על צורת החשיבה שלו. כי מי שהחשיבה שלו טובה, הוא יודע ליהנות מכל דבר. וככל שהחשיבה של האדם יותר טובה, כך הוא יודע להפיק הנאה מיותר דברים, משום שהוא רואה את הטוב שיש בכל דבר.

ולא כל אחד יודע ליהנות מכל סוג של מוזיקה. כי לכל אחד יש את הטעם שלו. דהיינו, לא כל אחד יודע ליהנות בחיים בכל מצב, כי לכל אחד יש את ההעדפות האישיות שלו, באיזה קצב הוא רוצה את החיים שלו, ואיזה מילים הוא רוצה שיהיו בשיר, דהיינו, איזה אירועים הוא רוצה שיקרו לו.

וככל שהאדם יותר חכם באמת, כך הוא יודע להתאים את עצמו ליותר מצבים, והוא לומד ליהנות מהדברים השונים. וכך גם הוא יודע ליהנות מיותר סגנונות מוזיקאליים.

ואף על פי כן, גם כאן צריך צמצום. כי אם האדם ייהנה מכל סוג של מוזיקה בעולם באותה העוצמה, הרי שכבר לא תהיה משמעות למוזיקה עבורו. כי גם מי שיודע ליהנות מהמון סוגים שונים של מוזיקה, עדיין גם הוא יש סגנונות מסוימים של מוזיקה, שהוא מעדיף לשמוע אותם פחות, או מעדיף להימנע מלשמוע אותם. כגון לדוגמא מוזיקה צורמנית, שרוב בני האדם נמנעים מלשמוע אותה.

ומצד האמת, כל רעש שיש בעולם, הוא סוג של מוזיקה. כי גם הרעש של המכוניות שנוסעות בכביש, גם הוא סוג של מוזיקה. וגם כל רעש ורעש שיש בעולם, הוא סוג של מוזיקה. ולאהוב את כל סוגי המוזיקה שבעולם, פירושו שהאדם יאהב את כל סוגי הצלילים שיש בעולם, בכל שילוב שלהם. דהיינו, שהאדם ייהנה ממוזיקה איכותית, כמו שהוא נהנה מצעקות ומקולות מלחמה, באותה המידה.

ואם האדם ייהנה מכל סוגי הקולות שיש בעולם באותה המידה, הרי שהוא בעצם כבר לא ממש יכול ליהנות ממוזיקה. כי כבר אין משמעות למוזיקה רגילה עבורו. מאחר שכל הצלילים נשמעים עבורו אותו הדבר. ומי שבעיניו כל הצלילים הם אותו הדבר, הוא אדם חירש שאין לו יכולת שמיעה. כי הוא מפיק את אותה ההנאה מכל סוגי הצלילים שיש בעולם.

ומי שייהנה מכל הדברים באותה המידה בדיוק, הוא בעצם מאבד את יכולת השמיעה שלו, ואת יכולת ההנאה שלו. כמו החירש שאצלו כל הצלילים אותו הדבר, אבל הוא גם לא יכול ליהנות מהם. ומי שבעיניו הכל טוב באותה המידה ממש, הרי שהוא כבר לא יכול ליהנות בחיים, כי הכל זה אותו הדבר.

ולכן, גם כאן צריך צמצום. כי יש שני רבדים, הפנימי והחיצוני. ומי שהוא חכם, אז ברובד הפנימי שלו, הוא חירש. דהיינו, מצד הפנימיות שלו הכל טוב באותה המידה. כי מצד הפנימיות של המציאות, באמת הכל אחד. אבל ברובד החיצוני שלו, יש לו רצונות שונים והעדפות שונות וכיו"ב. כי גם המציאות כלפי חוץ, יש בה שינויים שונים.

וגם מי שנהנה ממוזיקה בלי להבין את המילים, גם הוא לא ייהנה מכל סוג של רעש מוזיקאלי. כי רק חירש נהנה מכל סוג של צליל באותה המידה. וגם מי שיודע ליהנות מכל דבר, הרי שגם הוא צריך צמצום כלשהו, כדי שהוא יוכל להמשיך ליהנות ממוזיקה.

ולמרות שצריך צמצום כנ"ל, נשאל, איך אפשר ליהנות מכל הצלילים באותה המידה בדיוק?

וכאן יש שתי תשובות. והתשובה הראשונה היא, שבאפשרותו של האדם להיות חירש לצלילים, וכך הוא ייהנה מכל הצלילים באותה המידה. דהיינו, כי באפשרותו של האדם לברוח מחשבתית מהמציאות שבה הוא נמצא, דהיינו, לחשוב על מחשבה כלשהי שאותה הוא רוצה לחשוב, ועל ידי זה הוא כאילו חירש ועיוור למה שקורה איתו.

דהיינו, האדם יכול ליהנות מכל הצלילים באותה המידה, על ידי זה שהוא סותם את האוזניים שלו. כי האדם יכול לבחור שלא לנסות להבין שום דבר, אלא פשוט לשתוק. וכך בעצם הוא כאילו סותם את האוזניים שלו לאירועים השונים, וממילא טוב לו באותה המידה תמיד.

אבל, יש בזה גם חיסרון. כי האדם בעצם לא מנצל את יכולת השמיעה שלו. ולכן, יש דרך נוספת ליהנות מכל הצלילים באותה המידה, גם בלי לסתום את האוזניים ובלי לשתוק. ואיך? על ידי זה שהאדם מתחבר לדבר הפנימי שיש בכל הצלילים שבעולם.

כי לכל חלקיק של צליל בפני עצמו אין שום משמעות. והמשמעות נוצרת כאשר יש רצף וקצב של צלילים. והקצב של הצלילים השונים, בפרט כאשר יש איתם מילים, הוא יוצר שיר. ובאפשרותו של האדם ליהנות מכל רצף של צלילים, על ידי זה שהוא מתבונן על הקצב של הצליל, ומתחבר אליו רגשית.

כי גם לצעקות וגם לרעש מחריש אוזניים או לכל צליל צורמני אחר, גם לו יש את הקצב המוזיקאלי שלו. והאדם פשוט לא רגיל ליהנות מהקצב של הצלילים שאותו הוא לא אוהב. אבל, באפשרותו של האדם להתבונן על הקצב של המוזיקה, ולנסות להתחבר לקצב של המוזיקה, בלי להתייחס לאיך שהמוזיקה נשמעת בפועל.

לדוגמא, כאשר יש איזה רעש טורדני שמציק לאדם, כגון לדוגמא רעש של יתוש שמזמזם לאדם ליד האוזן, ברמה העקרונית, אם נתבונן לרגע אחד רק על עניין הרעש שמשמיע היתוש, הרי שהאדם יכול להתבונן על הרעש של היתוש, ולנסות לחוות אותו, כמו סוג של מוזיקה בקצב מסוים.

כי בסופו של דבר, כל הצלילים השונים שיש בעולם, הם כולם ביטוי של אותו הדבר. כי לכל צליל יש את העוצמה שלו וכולי. וההבדל בין הצלילים השונים, הוא רק במינון של הדברים שיוצרים את הצליל. אבל מצד האמת, כל הצלילים וכל הרעשים, את כולם ניתן להגדיר באותה הצורה.

והמשמעות היא, שברמה העקרונית, האדם יכול להתחבר רגשית לכל סוג של רעש ומוזיקה, לא רק על ידי זה שהוא סותם את האוזניים שלו, אלא גם על ידי זה שהוא מסתכל על המהות של הצלילים...