והעניין הוא, כי האדם הוא אפס. ולא סתם אפס, אלא אפס אמיתי, כלום אמיתי של ממש. כ"כ כלום, עד שאפילו כלום, זה יותר מידי עבור מה שהאדם באמת מצד האמת. והנה, הכלום הגדול ביותר, הוא הדבר הממשי ביותר. משום, שככל שהדבר הוא יותר כלום, כך קיומו יותר מחויב. כי הצורות, אין קיומן מחויב, אלא קיומן הוא רק אפשרי בלבד. והמחויב, הוא דווקא הכלום, שהוא חסר כל צורה, ושהוא המהות של המציאות, שנמצאת מחוץ לזמן ולמקום, שהיא כלום ממש.

והנה, הכלום הזה שיש באדם, הוא מת. כי האדם מזדהה רק עם מה שהוא יש. ולאדם נדמה, שהכלום הוא איננו, ושהוא לא נמצא בכלל. והאדם לא מתייחס בשום צורה שהיא, לכלום שהוא עצמו. והאדם כ"כ רחוק מהכלום, עד שהאדם לא יכול, אפילו לא לחשוב על דבר שהוא כלום. ולכל היותר, האדם יכול לחשוב על מקום ריק וכיו"ב, אך לא על העדר מקום וזמן מוחלט ועל כלום מוחלט.

ומי שמתקרב לצדיק (= חכם) אמיתי, הוא מקבל גדולה. ועיקר הגדולה, היא השפלות והענווה האמיתית (ע"פ רבי נחמן מברסלב). והעניין הוא, כי הכבוד האמיתי, הוא להבין שאתה כלום. כי האדם, הוא כבר גם רק כלום. כי מהות האדם ומהות הישות כולה, היא כלום ואין ואפס ממש. והאלוהות שבאדם, היא מתה. כי האלוהות, היא הכוח שמניע את הכל, שהוא הכלום המחויב והאחדות הראשונה. והאלוהות הזאת, היא מתה בתוך האדם. שהאדם לא חווה, את האין שמהווה את היש.

ומי שזוכה להתקרב לצדיק אמיתי, הוא מתחיל לקבל כבוד אמיתי. כי הצדיק האמיתי, מנפץ לאדם את הכבוד השקרי שלו. כי הכבוד של האדם, הוא ב"זכות" ה"אני" של האדם. כי האדם מזדהה רק עם ה"אני" המצומצם והנפרד שלו, שהוא לא יותר מאשר כמו דמות בדיונית באיזה סרט מצויר, או כמו דמות שאינה ממשית, שנמצאת בתוך חלום. ונדמה לה שהיא דמות ממשית, למרות שהיא כמעט כלום של ממש.

וכאשר האדם חושב בטעות, שהוא הדמות שנמצאת בתוך החלום ובתוך המחשבה של המציאות, אז האדם מקבל כבוד שקרי. והאדם רודף אחרי הכבוד הזה, והכבוד הזה בורח ממנו. כי יש כבוד אלוהים וכבוד של מלכים. והמלך מקבל כבוד, אבל לא תמיד הכל כרצונו. אבל אלוהים מקבל כבוד אמיתי, שהכל כרצונו תמיד. וגם כאשר נדמה שמבזים את אלוהים, הרי שגם זה כבודו של אלוהים, כי הכל זאת התגלות רצונו.

ומי שרודף אחרי הכבוד, הוא מקבל כבוד של מלכים. דהיינו, שלא תמיד הכל...