...יותר אל תוכו, כך, מהיבט מסוים, הוא מפחד יותר לאבד את הטוב השקרי שלו, ומהיבט אחר, הוא כבר רוצה להתחבר אל הטוב האמיתי באמת. כי ברגע שהאדם מסתכל פנימה באמת, הוא רואה את האלוהים שהוא, והאני השקרי של האדם נעלם. והאני הזה מפחד למות, ולכן הוא מפחיד את האדם, שלא יסתכל פנימה. כי גם הנפרדות, רוצה לשרוד כנפרדות. ולכן היא מרחיקה את האדם מהאחדות. ועל ידי זה שהאדם נצמד אל האמת, שאליה הוא כן יכול להתחבר בקלות, דהיינו, שהאדם משתדל להיות כמה שיותר אמיתי, במה שכן קל לו להיות אמיתי, דהיינו, להבין את המציאות (להיות אמיתי = להבין את המציאות), על ידי זה הוא הופך להיות איש חיל ואמיץ, והוא מסתכל אל תוכו פנימה, דהיינו, אל תוך מהותו, ואל תוך השכל של עצמו. ואז הוא רואה את האמת שהכל אחד ממש, ואז מתגלה הרגש האלוהי, שהוא החוויה של השלמות. ובסיכומו של דבר, אסור לאדם להדחיק את הרגשות שלו, כי זה גורם לאדם, לא להרגיש את האלוהים שהוא ואת האחדות שהוא. ועל האדם לפקוח את עיניו, ולא לשקר לעצמו לגבי הרגשות שלו באשר הם, טובים או רעים. ועל האדם להודות על האמת, גם כאשר הוא מרגיש רע, ולא להדחיק את זה שהוא מרגיש גם קצת טוב, ולא לשקר......
ההמשך, בספר...