...ואם היה להם שכל אמיתי, הם היו מתבוננים אל תוכם, ומודים על האמת, שמה שהם באמת רוצים, זה שיהיה להם טוב, גם בלי לסבול בכלל. אבל הם מאמינים, שאין אפשרות להרגיש טוב, בלי שיהיה רע. כי בלי חושך, אין משמעות לאור, וכיוב שאר טעויות שונות. וכיוב המחשבה, שהטוב הוא סופי וקיים גם רע, כדי שלא יהיה משעמם, וכיוב שאר הטעויות. שהמוח המעוות של האדם חושב, שאי אפשר שיהיה רק טוב, ושמוכרח שיהיה רע, כדי שלא יהיה משעמם. והאדם מתעלם מהאמת, שיכולה להיות מציאות, שבה יהיה רק טוב תמיד, ועדיין לא יהיה משעמם כלל. כי זה שצריך שיהיה גם רע, כדי שיהיו שינויים ברצון של האדם, זה רק עכשיו אחרי שכבר רע. אבל מצד הפוטנציאל של המציאות, לא מחויב שהאדם ירגיש רע, כדי שיהיה לו רצון וכולי. והרעיון הוא, שרק האמונה המוטעית, רק היא מסתירה מהאדם את האמת, שקיימת אפשרות שיהיה רק טוב אמיתי באמת, בלי שום רע כלל, לא לפניו בדרך אליו וגם לא אחריו וכולי. והמציאות, היא טובה באמת. והאדם יכול להיות מאושר באמת, בלי לסבול כלל. ולא זו אף זו, אלא, כל מי שנהנה מהחיים, אבל גם סובל קצת אפילו לפעמים רחוקות, הרי שמצד האמת הוא תמיד סובל, וכל ההנאה שלו, היא הנאה......
ההמשך, בספר...