...כי כאשר לדוגמה השולחן נוצר מהעץ, שום דבר חדש לא מתהווה כאן. אלא, ישויות שונות בתוך הזמן והמקום, משנות את מיקומן בתוך הזמן והמקום, ועל ידי זה מוגדרת צורה חדשה. אבל מבחינה כמותית, כמות הזמן וכמות המקום וכמות אין סוף הישויות, לא משתנה כלל, אלא רק ההרכבה והסדר של הצורות משתנים. והתהוות פירושה, שהכמות עצמה משתנה. והתהוות של יש מאין, פירושו, התהוות של ריבוי אין סופי, מתוך אחדות אחת. כי המהות של הכל היא אחת, כי אין שתי מהויות, אלא יש רק מהות אחת. כי שתי מהויות, או שהן אינן נפרדות זו מזו בשום דבר, ואכ הן אחת, או שהן נפרדות זו מזו במשהו, ואכ אף אחת מהן לא מהווה את השנייה, ואכ אף אחת מהן היא לא ההוויה הראשונה, ואכ יש הוויה ראשונה אחרת. ואולי יש ריבוי הוויות, עד אין סוף, ללא נקודת התחלה? גם זה אינו אפשרי כלל, כי מי שיתבונן אל תוך הצורות, ויסיר את צורת הזמן והמקום, יקבל הוויה אחת, ויראה שבסוף, יש ישות אחת שמקיפה וממלאת את הכל, והיא הוויה אחת ויחידה, שאין בה שום צורה כלל. וההוויה הראשונה, היא כולה מהות אחת בלבד. ושום דבר בעולם, לא יכול להיות בלי מהותה ובלי ההוויה שתהווה אותו. וגם כל צורה וצורה, ההוויה......
ההמשך, בספר...