...הרי שזהו אלוהים שקרי, דהיינו, נפרדות. ואז האדם כאלוהים, מתבונן פנימה על הרצון של עצמו כאלוהים, ועל ישותו העצמית כאלוהים, והוא רואה את האמת, שבאמת הרצון והתודעה והישות וכל מה שנפרד מהם, הכל זאת ישות אחת, שאין שם שום תודעה עצמית ושום רצון עצמי וכולי כלל. ואז על ידי ההתבוננות הזאת, כאשר היא מנקודת מבט של אלוהים עצמו שמסתכל פנימה אל תוכו, אז האדם חווה את האחדות האמיתית, שהכל אחד ממש. ואז הוא הופך להיות אלוהים האמיתי באמת, שהוא האחדות והשלמות האמיתית, שאין בה שום הפרדה כלל, ואפילו תודעה עצמית אין בה. ואחכ (מצד הנפרדות), האדם חוזר אל השכל שלו, ואז הוא זוכר ברשימו, שמצד האמת הכל אחד ממש, ושאין שום נפרדות כלל כלל לא, כי המהות והצורה הם אחד ממש באחדות מוחלטת, ואין שום דיבור ושום מחשבה ושום מעשה ושום שינוי כלל. וממילא לא שייך שום בחירה כלל וגם לא שייך העדר בחירה, כי בשורש הכל אחד ממש. ואעפכ מצד הנפרדות, האדם קיים. ואם הוא קיים, אז קודם כל הוא אלוהים שקרי, דהיינו, זה שחושב את המציאות כולה, ואחראי לכל מה שהיה הווה ויהיה. והוא, האדם עצמו, כאלוהים עצמו, הוא מצמצם את עצמו לתוך תודעה נפרדת, שהיא חווה......
ההמשך, בספר...