...האנושי, הוא חלק מתפישת מציאות אחרת גדולה יותר, שבה הכל אחד. דהיינו, שבה, גם השכל של היש והאין כאחד, וגם השכל של היש והאין כנפרד, שניהם שכל אחד ממש, למרות שהם מנוגדים. ובמילים אחרות, תפישת הנפרדות וגם תפישת האחדות של היש והאין, היא תפישה אחת ממש. והשכל שלנו, הוא רק ביטוי אחד, של תפישה אחרת גדולה יותר. והדרך של האדם להתחבר אל התפישה הזאת, היא רק על ידי זה שהוא חוקר את שורש השכל, דהיינו, מנסה להתחבר אל האמת, בלי הגדרות שכליות כלשהן. שנקודת המבט הזו, היא מגלה לאדם את השכל האחר, שבו הכל אחד ממש, שהוא גדול יותר והוא מכיל, גם את השכל האנושי, כחלק ממנו, אך לא כמוחלט. וכאשר האדם מטיל ספק באמת, בהכל, כדי לראות מה הדבר המוחלט שיישאר אחכ, ממילא הוא כאילו מהמר על הכל. כי אם השכל לא צודק, אז ממילא הכל משתנה באמת. כי כל הידיעות של האדם, כולן תלויות בשכל של האדם. ואם האדם יתחבר לתפישת מציאות אחרת, גם כל הידיעות והחוויות וכל שאר הדברים, ישתנו. וכאשר האדם נמצא בנקודה הזו, הוא מרגיש פחד לאבד את הקיום העצמי של עצמו. כי להטיל ספק באמת, פירושו, שהאדם מכיל בתוכו בצורה שווה, גם את הצד שאומר שהוא לא קיים כלל,......
ההמשך, בספר...