...נפרדת כלל, שזאת המהות של המציאות. ומהמהות הזאת, מתהוות הצורות השונות, שאחת מהן היא האני של האדם. ובעולם של הצורות, כל אחת מהצורות, חסרה את כל שאר הצורות. או נכון יותר לומר, שכל אחת מהצורות, חסרה את מהותה, שהיא בעצם השלמות של כל הצורות. ומה שהאדם באמת רוצה, זה לחזור ולהתחבר, למה שהוא היה, לפני שהוא היה. כי הטועים שנדמה להם, שהם זה גופם, אז הם מדברים על התודעה ועל הנשמה שלהם, כעל ישות חיצונית שנפרדת מהם. ונדמה להם שאחרי המוות של הגוף, האדם חוזר להיות מה שהוא באמת, דהיינו, תודעה. ואלו, חייהם אינם חיים, כי הם מתים חיים. משום שהאני שלהם, מזדהה עם גוף שהוא מת. ומי שמתבונן, הוא מבין שהוא זאת התודעה עצמה שמודעת לקיומה, ושהיא אותה תודעה, עם או בלי גוף. כי הגוף הוא רק אירוע של התודעה, אך לא מעבר לכך. והגוף של התודעה, משתנה כל הזמן. ותמיד התודעה מזדהה עם משהו כלשהו בכלל, ועם תחושת האני של האדם בפרט, שהיא עצמה הגוף והגבול של האדם. כי תחושת האני, כולאת את האדם בתוכה, ומצמצמת את חוויית השלמות של האדם. והאני של האדם, גם הוא רק גוף, ביחס לאני העליון ממנו, שהוא שלמות המציאות. בדיוק כמו בחלום, שבו האני......
ההמשך, בספר...