מתוך האתר: www.EIP.co.il/?key=9355
לפגוע באחרים בגלל שאין הבדל בין טוב לרע, האם מי שלא מבדיל בין טוב לרע יפגע באחרים? לא להבדיל בין טוב לרע, התאבדות ואין הבדל בין חיים למוות, פחד לפגוע באחרים, סם החיים וסם המוות, אם אין הבדל למה לא לפגוע באחרים
האם מי שלא מבדיל בין טוב לרע יפגע באחרים?

אליעד כהן פותח את ההרצאה בשאלה מרכזית, האם אדם שלא מבדיל בין טוב לרע, יהיה יותר מסוכן, כלומר, יפגע יותר באחרים, או שמא יפגע פחות או בכלל לא יפגע? בהנחה של חוסר הבחנה בין טוב לרע, האם התוצאה תהיה התנהגות מוסרית יותר או פחות?

אליעד מציין כי גידול הילד כולל את ההנחות הבסיסיות של ההבחנה בין טוב לרע, כלומר, את עקרון המוסר הבסיסי שגורם לנו ללמוד לא לפגוע באחרים כי פגיעה נחשבת ל"רעה". זו התפיסה המולדת שנחנך בה כמעט כל אדם: אל תפגע בזולת כי זו התנהגות לא טובה. אלא שעל פי ההנחה הזאת, אם אדם לא היה מבחין בין טוב לרע, הוא לא היה שותף לרגשות שמובילים לתגובה מוסרית, כמו כעס או רצון לנקום.

כאשר אדם לא מבדיל בין טוב לרע, אפשר להניח כי הוא לא יפגע באחרים, בדיוק כמו תינוק שאין לו את ההבנה בין טוב לרע. תינוק לא מגיב בכעס או נקמה כאשר הוא נפגע, אלא בבכי, כי אין לו הבנה מוסרית של המצב. דוגמה נוספת לכך היא קיר: אם תבעט בקיר, הוא לא יחזיר לך מכיוון שאין לו שום הבחנה בין טוב לרע. גם אם תעשה משהו רע כלפי אדם כזה, הוא לא יפגע בך.

אדם שלא עושה הבחנות מוסריות לא יכול להרגיש שנעשה לו רע, ולכן לא יגיב בנקמה או בכעס. הכאב עצמו לא יתפרש עבורו כ"סבל" או "רוע". למעשה, כדי שמישהו ירצה לפגוע במישהו אחר, הוא חייב להרגיש שנעשה לו עוול, כלומר, להבדיל בין טוב לרע. רק אדם שמבין את המשמעות של פגיעה רגשית יכול להרגיש את הצורך לנקום.

למרות זאת, ישנם אנשים שמסבירים לעצמם ש"אין הבדל בין טוב לרע" כדי להצדיק את ההתנהגות שלהם. אליעד מציין שאנשים כאלה, למרות שטוענים שאין טוב ורע, בפועל הם עדיין מבדילים בין טוב לרע, ומרגישים כעס או עוול במצבים מסוימים. כך, ברגע שהם חשים פגיעה כלשהי, הם משתמשים בהיגיון של "אין טוב ורע" כדי להצדיק את הרצון שלהם לפגוע באחרים, אך למעשה הם פועלים מתוך תחושת פגיעה אישית שמצביעה על כך שהם לא באמת מאמינים בהשקפת עולם שבה אין הבחנה בין טוב לרע.

מה הקשר בין חיים למוות בהקשר זה?

באופן דומה, אנשים שמתמודדים עם מחשבות על התאבדות עשויים להרגיש כי החיים רעים עבורם, ורק המוות יכול להביא להם מנוחה. אך כשתופסים את המוות כפתרון לרע בחיים, מדובר בהבחנה בין שני מצבים: החיים נחשבים לרעים והמוות מציע פתרון טוב יותר. כלומר, גם אם אדם בוחר לסיים את חייו, הוא לא עושה זאת מתוך אמונה שאין הבחנה בין החיים למוות, אלא כי הוא מרגיש שהחיים גרועים יותר מהמוות, כלומר, הוא עדיין מבדיל בין טוב לרע.

הסיבה למחשבות אובדניות לא נובעת מהשקפה לפיה אין הבדל בין החיים למוות, אלא דווקא מההפך - האדם סובל מהחיים ולכן רוצה להימלט מהם. הוא מבדל בין מה שהוא רואה כ"חיים רעים" לבין "מוות טוב" בעיניו. אדם כזה לא באמת סבור שאין הבדל בין טוב לרע, אלא פשוט מרגיש שהמציאות הנוכחית היא "רעה" עבורו, והמוות הוא "הפתרון".

מסקנה: האם אדם שלא מבדיל בין טוב לרע יפגע באחרים?

בסופו של דבר, אם אדם לא מבדל בין טוב לרע בכלל, לא תהיה לו תחושת פגיעה כלפי אחרים ולא יהיה לו צורך לפגוע באף אחד. המוטיבציה לפגוע במישהו נובעת מההבנה של עוול או פגיעה, שהיא כבר הבחנה בין טוב לרע. אם אדם מאמין באמת שאין הבחנה בין טוב לרע, הוא לא ירגיש פגוע ולא יעשה שום פעולה שפוגעת בזולת, כי אין לו את המניע המוסרי לעשות זאת.

מה שמעניין, כמובן, הוא שאנשים שמדברים על חוסר הבחנה בין טוב לרע עשויים להשתמש בתפיסת עולמם הזו ככיסוי למעשים שליליים. כך, מי שמבין טוב את ההבחנה בין טוב לרע עשוי להילחם בה, אך למעשה להישאר עם רצון לפגוע בזולת - אותו רצון נובע מתוך תחושת הפגיעה האישית.
האם מי שלא מבדיל בין טוב לרע יפגע באחרים?

השאלה המרכזית היא האם אדם שלא מבדיל בין טוב לרע יהיה מסוכן יותר, כלומר, האם הוא יפגע באחרים יותר, פחות, או כלל לא?

לכאורה, אפשר לחשוב שאדם כזה עשוי לפגוע באחרים, מכיוון שאין לו מערכת מוסרית שמונעת ממנו לעשות זאת. הרי כבר מגיל צעיר מלמדים אותנו שלהיות "טוב" זה לא לפגוע באחרים, וש"פגיעה באחרים זה רע". לכן, אם מישהו מפסיק להבדיל בין טוב לרע, אולי הוא יפסיק להתחשב בזולת ויתנהג איך שבא לו, כולל לפגוע באחרים.

אבל, למעשה, ההנחה הזו אינה בהכרח נכונה. אם מישהו באמת ובתמים לא מבדיל בין טוב לרע כלל, הוא גם לא יחוש שהוא נפגע מאחרים, ולכן לא תהיה לו מוטיבציה לנקום או לפגוע באחרים.

איך ניתן להבין זאת דרך דוגמאות?

תינוק, למשל, לא מבדיל בין טוב לרע. אם תכאיב לו, הוא אמנם יבכה, אך לא מתוך הבנה שזה "רע" אלא מתוך רפלקס טבעי של כאב. הוא לא יתקוף אותך מתוך כעס או נקמה. גם קיר לא מבדיל בין טוב לרע - אם תבעט בו, הוא לא יגיב כי אין לו תודעה או הבחנה מוסרית.

מכאן נובע שאדם שלא מבדיל כלל בין טוב לרע לא יפגע באחרים, בדיוק כפי שתינוק או קיר לא פוגעים באיש. כדי שמישהו ירצה לפגוע באחרים, הוא צריך להרגיש נפגע בעצמו, ותחושת פגיעה נובעת מהיכולת להבדיל בין טוב לרע.

מה לגבי מי שמשתמש ברעיון של "אין טוב ורע" כדי להצדיק פגיעה?

ישנם אנשים שמגיעים למסקנה שאין הבדל בין טוב לרע, אך בפועל הם עדיין מבדילים בין טוב לרע. כיצד? הם מרגישים שנעשה להם עוול, ולכן רוצים לנקום, ובמקביל אומרים לעצמם "אין טוב ואין רע, אז מותר לי לפגוע". אבל אם הם באמת האמינו שאין טוב ורע, לא היה להם צורך לנקום או לפגוע - כי הם לא היו רואים את מה שקרה להם כ"רע".

כיצד זה מתקשר לרעיון של חיים ומוות?

גם בתחום של התאבדות ניתן לראות מצב דומה. אדם שמתאבד לא עושה זאת כי הוא באמת חושב שאין הבדל בין חיים למוות. הוא מתאבד כי רע לו מאוד, והסבל מוביל אותו למסקנה שעדיף למות. אבל עצם זה שהוא מרגיש "רע" זו כבר הבחנה בין טוב לרע - הוא חושב שהחיים הם "רע" והמוות הוא פתרון טוב. כלומר, הרצון למות לא נובע מההבנה שאין הבדל בין חיים למוות, אלא בדיוק מההפך - הוא סובל כי הוא עדיין עושה הבחנות בין טוב לרע, בין רצוי ללא רצוי.

אז מה המסקנה?

אדם שלא מבדיל בכלל בין טוב לרע לא יפגע באחרים, כי הוא גם לא יתפוס עצמו כנפגע. לעומת זאת, אדם שכן מבדיל בין טוב לרע אבל במקביל גם אומר לעצמו ש"אין הבדל בין טוב לרע", עלול להשתמש בתפיסה הזו כדי להצדיק התנהגות שלילית. מי שרוצה להבין עוד יכול לחקור את המושגים "סם החיים וסם המוות", פחד לפגוע באחרים, ולחפש באתר מידע נוסף על נושאים אלו.
© כל הזכויות שמורות לאתר www.EIP.co.il בלבד!
מומלץ ביותר, לצטט תוכן מהאתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
האתר פותח על ידי אליעד כהן