חוש הראיה:
כל הדברים שהאדם רואה, הוא רואה אותם באמצעות השכל שבמוח.
אם מעבירים מול עיניו של האדם משהו במהירות והשכל שלו לא מספיק לקלוט את המידע,
הוא אינו רואה את הדבר הזה.
כמו כן אם העצבים שמעבירים את המידע למוח מהעיניים מפסיקים לעבוד,
האדם מפסיק לראות למרות שהעיניים שלו עדיין קולטות את המידע.
הוא יוכל להמשיך לראות דברים בשכל ובדמיון שלו,
אך לא יהיה לזה שום קשר לעיניים הפיזיות שלו.
כאשר האדם רואה משהו,
הוא בעצם רואה במחשבה שלו, את התמונות שהמוח משדר לו באמצעות חוש הראיה.
אך הכל קורה רק במחשבה!
אדם שמתבונן מחוץ לחלון אינו רואה למעשה תמונה שנמצאת מחוצה לו, אלא את התמונה שמתאימה לנוף שנמצא במוחו.
האור שמגיע לעינו של אדם, הופך לאותות חשמליים ע"י התאים שבעין ומועבר למרכז הראיה שבגב המוח. הנשמה שבתוך מוחנו מקבלת את האותות החשמליים שנכנסים אליו, ומפרשת אותם בתור הסצנה הנצפית.
כאשר העצבים שמובילים למוח נקטעים, אף תמונה אינה נוצרת. במצב זה, אין משמעות למשפט "המקורות של התמונות קיימים מחוצה לי", מכיוון שאין באפשרותנו לראות את המקורות הללו, אפילו במידה והם אכן קיימים.
אדם הצופה בילד קטן משחק בכדור, אינו רואה למעשה בעזרת עיניו. העיניים אחראיות אך ורק על מסירת האור אחורה. כאשר האור מגיע לרשתית העין, נוצרת עליו תמונה הפוכה ודו מימדית של הילד. לאחר מכן התמונה הופכת לזרם חשמלי, אשר מועבר למרכז הראיה שבגב המוח, אשר בו דמות הילד נוצרת בשלושה מימדים בצורה מושלמת. מי אם כן צופה בדמות הילד בשלושה מימדים בצורה מושלמת בבהירות בגב המוח? בבירור, הישות שעליה אנו מדברים היא הנשמה, ישות אשר קיימת מעבר למוח.
קרני אור שמגיעים מהאובייקט נופלים הפוכים על הרשתית כפי שניתן לראות באיור. ושם, התמונה מומרת לאותות חשמליים שמועברים למרכז הראיה בגב המוח. מרכז הראיה הוא מקום מזערי. מכיוון שהמוח אטום בפני אור, זה בלתי אפשרי לאור להגיע למרכז הראיה. משמעות הדבר שאנו רואים עולם עצום של אור ועומק במקום קטנטן שאטום בפני האור. גם ברגע בו אנו מרגישים אור וחום של אש, פנים המוח מצוי בחושך מוחלט והטמפרטורה שלו אינה משתנה.
גירויים המגיעים מהאובייקט מומרים לאותות חשמליים וגורמים להשפעה במוח. כאשר אנו "רואים", אנו למעשה רואים את ההשפעה של האותות החשמליים במוחנו.
ניתן להסביר את הסיטואציה המוזרה הזו בעזרת דוגמא. נניח שישנו נר דולק מלפנינו. אנו יכולים לשבת לצד הנר ולצפות בו זמן מה. למרות זאת, לאורך כל הזמן הזה מוחנו לעולם לא בא במגע ישיר עם האור המקורי של הנר. גם כאשר אנו רואים את אור הנר, פנים המוח שלנו חשוך לחלוטין. אנו צופים בעולם בהיר וצבעוני בתוך מוחנו החשוך.
צרורות של אור מגיעים מהאובייקט ונופלים על הרשתית בצורה הפוכה. ואז, התמונה מומרת לאותות חשמליים ומועברים למרכז הראיה שבגב המוח. מכיוון שהמוח אטום לאור, זה בלתי אפשרי לאור להגיע למרכז הראיה. משמעות הדבר שאנו רואים עולם עשיר באור ועומק במקום קטנטן שאינו מקבל אור בשום צורה שהיא.
גם ברגע בו אנו רואים את האור ומרגישים את חום האש, פנים המוח שלנו חשוך לחלוטין והטמפרטורה שלו אינה משתנה.
קרני האור שמגיעים מהסירה פוגעים בעין ומומרים לאותות חשמליים, שלאחר מספר תהליכים, מגיעים למוח. תמונת הסירה נוצרת בתוך המוח.