מההיכרות שלי עם אנשים, שמגדירים את עצמם כ"נהנתנים", יש איזו הקצנה, כי יש מאמץ כזה שהכל יהיה מהנה. הם או ילכו מלא למסיבות ולבתי - קפה שיקיים וכל - מני כאלה, אבל גם במצבים שהם פחות כיפיים מעיקרם, אפילו נגיד מסיבה לא כל - כך מוצלחת, להם חשוב ליהנות. וזה נחמד, אבל גם שטחי. כי מה אם עכשיו אני לא נהנית, מה - זה לא בסדר? אני חייבת להרים את הכוסית יין אדומה ולחייך והניע את הראש בקצב של המוסיקה? (סליחה על השמאלץ). והאנשים האלה, שאני מכירה, על - פניו נראה שמצד אחד יש להם יותר חוסן, הם גם מייצרים "טוב", אבל הם בפירוש יותר פגיעים, יכולים להגיע להקצנה, איפה שההנאה נגמרת. וזה יכול לקבל כיוונים של יאוש / ריקנות / כוחניות כנגד הגורם ה'משבית שמחות'. אולי אפילו דודו טופז הוא דוגמא למן נהנתן כזה, אני לא בטוחה בדוגמא.