שם | |
סיסמא |
🔻 | 🔺81 תגובות פורסמו: |
אתגר, אני יכולה לספר לך על המציאות שלי.
נכון, אם הפרדיגמה הטיפולית היא: "אני הפתרון" "אתה הבעיה". אם מטפל חושב שהוא יודע - כל, או יודע משהו בכלל, אז הוא אידיוט. למטפל יש כלים, מסוגים שונים, שאוכל לפרט לגביהם, ו - לא פחות חשוב, אפשרות, לעבוד עם המטופל ולעזור לו להשתחרר בדפוסים והתניות מציקות, להתבונן, לגדול, להרגיש. אם המטפל יושב עם הכלים שלו קדימה, לפניו, והוא עצמו מאחורה, אז יש פה בעיה. אני לא מסכימה שיהיה אפילו שולחן ביני לבין ה'מטופל'. אפילו לא כוס קפה. אנו יושבים אדם מול אדם. והכלים שלי הם מאחורה. כי הדבר העיקרי שעובד זה מה קורה ועובר בין שני האנשים שהם אנחנו.
כאשר הבדל אחד (יש לא מעט הבדלים) בין זה לשיחת חברים, זה המקצועיות שלי להיות שם מסוגלת לראות את האחר בי, והמקצועיות שלי בשיקוף הדברים חזרה, וההשראה שאני מעוררת כאדם שעושה עם עצמו עבודה לכיוון הטוב, באופן עקבי מאד, כבר שנים, ויש לזה את השפעה מהותית. ובכלל, כשאתה מהווה צינור למישהו אחר, כביכול, אתה יכול להיות מאד מזוכך, עוצמתי. עוד הבדל, זה שהאדם אמנם "קונה בכסף" את הזמן שלי (וזה הדבר היחידי שהוא קונה בכסף. בטח לא את האהבה שלי, כי אהבה אי - אפשר לקנות בכסף, וגם לא את "המקצועיות" שלי, שאולי שווה מיליון דולר ואולי שקל), אבל הזמן הזה שלו, וזה נותן לו זמן קבוע להתייחסות - עצמית. זה עושה לו טוב, אם הוא בוחר לבוא. אני לא אומרת שכל אחד "חייב", אבל אם זו הבחירה הסובייקטיבית שלו, כנראה משהו טוב שם קורה לו, עבורו. (לא מתייחסת כרגע למקרי קיצון של התעללות / תלות קשה בתוך טיפול). והכסף - טוב שהוא מתקבל, אחרת הייתי יושבת מוטרדת לגבי ארוחת - הצהריים שלי. אני ניזונה, האדם האחר ניזון. מה הבעיה בכך? זה דווקא "מנרמל" את היחסים ולא מעוות אותם. לעומת מורים רוחניים, ש"לא לוקחים כסף", טהתלמידים רק מנצלים אותם, ומלבישים עליהם כל מיני אידאות, ואז בתורם הם מתחילים לנצל את התלמידים ולעשוק אותם כלכלית ומינית.
ויש עוד הרבה דברים מעניינים (לדעתי) להגיד על מה קורה בטיפול. אבל, אם נעצור פה, ונסכם, אני אומר לך שהכלי העיקרי שאני עובדת איתו בטיפול הוא אני, ובהחלט יש יחסים ביני לבין המטופלים, ומטפל שאומר שלא, אז הוא דפוק. ובהחלט, גם אני מתפתחת תוך כדי התהליך, אבל זה לא הפוקוס. הפוקוס הוא על המטופל. ויש לימוד והתעמקות, איך לא להיות מובל על - ידי האגוצנטריות. אין שום דבר מכאני בפגישות. יש יחסים, אוהבים, אוהדים. ותורמים. בהרבה מהמקרים. ואתה יודע את זה, כי אתה שומע איך הבנאדם מדבר, אתה רואה איך הוא מחייך, איך הוא מרשה לעצמו לבכות, איך הוא מתרחב. הוא עושה בך שימוש כדמות מיטיבה, מדמיין עצמו מול מראה שהיא אתה. ואתה מסכים להיות לו המראה הזו, ומנסה לעשות עבודה טובה כמראה.
תגיד, אתגר, ראית את הסרט: "סיפורו של ויל האנטינג"?