היי אביבה, ברגע שאני קיימת, יש רוצה ולא רוצה.. בחיי היום יום זה בקטן וכביכול חסר משמעות ועוצמה, כי ההרגל, הנחות הבסיסיות שגדלנו עליהן, לא נקראות סבל. חשבת פעם שעצם העובדה שאת חווה רעב ואוכלת את בסבל?, ככל ש מרחיבים את ההבנה, ההסתכלות מתרחבת ותחושת החיסרון והסבל גדלים. ואז מבינים וחווים שעצם הקיום הוא סבל ענק, אני נפרדת מהשלם ו"חיה" בתחושה שחסר לי השלם, כל רגע בתוכי מרגישה בכל תנועה, בכל רצון, בכל מילוי של רצון, את החיסרון. את הסבל מזה שאני לא השלם. ככל שההבנה וההסתכלות היא על עקרונות ולא על פרטים החוויה מועצמת, וחווים סבל מהותי. כל השג הוא תמיד מינוס 1. ההבנה והתחושה הזאת היא סבל. ככל שאדם מבין שהוא כנפרד חסר את השלם את החיבור וזה לנצח יהיה ככה, הסבל הוא אינסופי וללא פיתרון, מהצד של הנפרדות.