סרטים מצויירים, סרטים בדיוניים וכו' הם בטוי ולבוש הכי קרוב לאמת שהחא לא מוגבלת. והמבוגרים כל כך מלאים בעצמם ובשכלם שלא מסוגלים ליהנות מכך, וילדים מרותקים לכך, בגלל שאינם עמוסים בקליפות שמגבילות אותם. ילד קטן שואל למה? הרבה למה? למה? כי הוא לא מבין את ההגיון שבדבר, ובצדק מהיבט מסויים. חווית הידיעה של האדם מתרסקת במחרוזת קלה של שאלות. והוא כל כך בטוח שהוא יודע, וכל כך "שונא" את אי הידיעה, וזה האבסורד, כי אם היה אמיתי עם עצמו, היה בודק, ושואל, ומטיל ספק בשכלו, והיה גם מבין שאינו יודע באמת, והבנה מביאה לחוויה, והבנה כזאת היא חווית הפארדוקס כביכול, שהיא צעד ענק, להבנת המציאות בשלמות.