תהייה לגביי נהנתנות, האם מי שנהנתן גם נהנה יותר בגלל שחותר באופן יחסי להרגיש טוב וגם סובל יותר בגלל שמפחד להרגיש רע???

כן.. באופן יחסי ככל שאני נהנה יותר אני גם חושש או חרד יותר ממצבים שאני לא נהנה...

אני חושב שכמעט ואין הבדל בין האנשים בקטע הזה, לכולם יש דברים שגורמים להם להרגיש טוב ופחדים מההפך. אפשר אולי לומר שיש הבדל בין אדם לאדם, בעוצמות של הרצון להרגיש טוב ואז אפשר יהיה לומר, שככל שהאדם יותר רוצה להרגיש טוב ככה הוא יותר מפחד להרגיש רע.. לדעתי, אדם נהנתן אולי מוקצן יותר בהאחזות שלו בצורות מסויימות לשם הנאה וכנראה לא נהנה מהדברים ההפוכים.. אבל זה בסך הכל מה שמציאות הלבישה על המנגנון שלו.. מה ההבדל בין האנשים?

אני חושבת שההבדל הוא באמת בהקצנה של הדבר כפי שכתבת ובהאחזות ברצון להרגיש טוב ומכאן גם הפחד להרגיש רע גדול יותר.

עכשיו כשאני חושבת על זה כולנו בעצם נהנתנים בצורה כזאת או אחרת. אנו לרוב נהנים לעשות דברים מסויימים יותר מדברים אחרים. ומה שאני מגדירה כנהנתנות לעיתים נתפס בעיני האחר כסבל מוחלט...

לא צריכים לנתק מהרע, ולחשוב טוב, ויהיה טוב לא בריא לחשוב שזה רע עכשיו, אפילו לצערנו שיש

קותי, לדעתי זה תלוי בתפיסה שלנו את הטוב ואת הרע ובנטייה האוטומטית כמעט לברוח למקום שבו נרגיש טוב מבלי לעצור שנייה ולבדוק מה יקרה אם נרגיש רע

מי שנהנתן ומוכן לחוות גם את הרע שיש בו זמנית נהנה יותר (-: יש לנהנתן אפשרות רק ליהנות או רק לסבול או גם וגם בו זמנית, הכל תלוי בהבנה של האדם את עצמו ואת האפשרויות. ואז נפתחת האפשרות פשוט להיות, ומה שקורה קורה ללא מחשבה שיפוט או שאלה. זו נהנתנות באמת (-:

קותי אתה נהנתן עצום (-: ולכן אני מציעה לך במקום לבכות ולהתלונן מהחרה, פשוט לחיות גם איתו. בלי לקטר עליו.

משי, אבל עצם ההגדרה נשל נהנתנות היא נטייה לכוון של כמה שיותר להרגיש טוב וכמה שפחות להרגיש רע, לא?

ותפסיק להשתדל, פשוט תהיה מי שאתה בלי מאמץ, את החרה תוריד מעצמך (-: ואז תהיה משוחרר.

מה שאני אומרת זה פשוט להיות בלי לחפש מה להיות או מימה ליהנות, הרי כולנו נמשכים בטבענו לטוב ובורחים מהרע... אז זה מימילא קורה אבל החוכמה היא להבין שזה ככה ולקבל בו זמנית את כל המצב בלי להגדיר אותו. אלא להיות בו.

מן הסכמה למה שקורה. בלי פרשנות של השכל. ואז כמו שאומר הפסוק (-: : "מה שבא ברוך הבא "

קותי - להיות בזה פשוט. וזה כולל הכל כלול במצב אחד.

מההיכרות שלי עם אנשים, שמגדירים את עצמם כ"נהנתנים", יש איזו הקצנה, כי יש מאמץ כזה שהכל יהיה מהנה. הם או ילכו מלא למסיבות ולבתי - קפה שיקיים וכל - מני כאלה, אבל גם במצבים שהם פחות כיפיים מעיקרם, אפילו נגיד מסיבה לא כל - כך מוצלחת, להם חשוב ליהנות. וזה נחמד, אבל גם שטחי. כי מה אם עכשיו אני לא נהנית, מה - זה לא בסדר? אני חייבת להרים את הכוסית יין אדומה ולחייך והניע את הראש בקצב של המוסיקה? (סליחה על השמאלץ). והאנשים האלה, שאני מכירה, על - פניו נראה שמצד אחד יש להם יותר חוסן, הם גם מייצרים "טוב", אבל הם בפירוש יותר פגיעים, יכולים להגיע להקצנה, איפה שההנאה נגמרת. וזה יכול לקבל כיוונים של יאוש / ריקנות / כוחניות כנגד הגורם ה'משבית שמחות'. אולי אפילו דודו טופז הוא דוגמא למן נהנתן כזה, אני לא בטוחה בדוגמא.

דודו הוא דוגמא לאדם שיפוטי לאללה (-: וסופו היה עיניין של זמן.

מאידך, היה לי מורה - לחיים נהנתן לא - קטן, שובב גדול, והוא דווקא שיחק יפה עם העניין. יש לו הרבה משאבים נפשיים ויכול לגייס את עצמו כדי להרים סטנדרט מכל פרוסת - טוסט. והוא גם היה מעין user כזה, גמיש. למשל: הוא היה נוהג לשתות הרבה וודקה ולעשן, והיה גם מעודד את תלמידיו לשתות איתו ומי שעישן עוד יותר טוב - הכי חזק בנהנתנות. היו אנשים שלא הצליחו לשבת בחדר מרוב עשן. ואז הוא התחיל להרגיש לא טוב. התלמידים שלו דואגים לו: תעשה ספורט. תפסיק לעשן. אולי נביא לך ויטמין X, Z, אמו... ההוא לא שם - פס, אבל אז פתאום באחת הוא מחליט להפסיק לעשן ולהתחיל לרוץ, תוך חודש מגיע לריצות של 10 ק"מ, שלא לדבר על שחייה. ושם את כל המציעי - תפסיק - לעשן WAY-WAY מאחוריו, כי הם עדיין מעשנים. אז באו ושאלו אותו, מה לגבי הנהנתנות? אז הוא אומר: נהנתנות, בטח נהנתנות. רק שיניתי את הסיפור: מרוב שאני אוהב את החיים, מרוב שאני נהנה, אני עכשיו שומר על האפשרות להמשיך לחוות את התענוג הזה. נהנתן אמיתי. (אבל גם הוא, אני חושבת, כשהוא כבר ניצב בפני הפסד - וזה לא קל למציאות להביאו לידי כך - מגיב באיזשהו אופן בצורה קיצונית יותר מהרגיל. יש שם הרבה POWER שהולך לצד אחד, ואם מצליחים לעצור אותו, אז זו הרגשה של תאונה עם משאית).

להתבונן באחרים זה עיניין אחד ולהיות מי שאתה זה עיניין נוסף... השאלה אם יש שאלה? (-:

ההנאה עצמה היא רעה, כי היא מרחיקה את האדם מהטוב האמיתי.

האדם סובל מעצם זה שהוא מעדיף דבר על דבר, וההנאה מצביעה לו על זה, היא מרחיקה אותו מאהבה ללא תנאי, ולכן הוא סובל ושונא אותה.

ואפשר לומר, שהסבל הוא עצמו רע, והטוב הוא הכי טוב, והסבל הוא זה שמרחיק את האדם מטוב אמיתי, מרק טוב, ולכן האדם שונא את הסבל ואוהב את הטוב.

בעבר חשבתי שליהנות מדבר מסויים זאת הנאה, מסתבר שיש גם הנאה כמעט מכל דבר.

אגואיסט= אחד שעושה לעצמו= אחד שלא עושה לעצמו

לדוגמא:

כשאני רוצה משהו, מצד אחד זה נראה כהרחבת האגו

מצד שני, זה נראה כצמצומו, כי בזאת גזרתה על משהו שיהיה כנגד רצונך.

הכיסא, לא משנה דבר, אין משהו שהוא נגד רצונו, לכן, כל מה שהוא רוצה קורה, ובכך, הכלי שלו, האגו שלו רחב יותר משל האדם.

האדם, חושב, שאם הוא רוצה דברים מסויים, זה מרחיב את האגו, (שזה מצד אחד, אכן כן) אך מצד מסויים זה מצמצם לו אותו

לורינה, אני חושב שדבריך נכונים לרוב בני האדם אך לא נכונים לגבי אדם שחווה אחדות ואז כל ראית המציאות בנפרדות היא אחרת.

לורינה, ככל שאת רוצה יותר את הדבר וכמהה לו, אם זה נהנתנות או כל דבר אחר, ככל שהרצון להשיגו או לשמור עליו גדול יותר, כך יהיה גודל הפחד מלאבד אותו, או פחד לא להשיגו אחד לאחד..