אין דבר העומד בפני הרצון, השאלה היא, והפעם אני באמת שואלת, איך הרצון לאמת גדל?

אני הבנתי שכדי להגיע מעל השכל צריך הרבה שכל. וצריך להשתמש בו כמה שיותר לעומק. צריך להשתמש בשכל עד הקצה שלו ואז השכל מתנפץ וכך עד שמביאים אותו לקצה. הסופי שלו. כמו הנשר בסרט בסצנה שהוא נתקע עם ציפורניו בעץ. הרע בלי סיבה המתגלה דרך השכל פשוט שם וברגע שמביאים אותו לקצה הוא מתרסק בכל הכוח והמעל השכל מצליח להתגלות וכך פעם אחר פעם עד לסופו. זו התובנה שהכי עשתה לי את זה אתמול.

אביבה, אצלי הרצון גדל כאשר אני פשוט מבינה שטוב בחיים האלה כבר לא יצא לי בצורה הרגילה (בנפרדות) ואז משהו בי אומר: יאלה בואי תתמסרי לאמת לכי על זה עד הקצה, שם הרווח האמיתי. הרצון לאמת אצלי גדל מהחויות הפנימיות במצבים שונים כשהבנתי שברגיל אין עיניין חוץ מהנאה פיסית קטנטנה ואז יש גרגר אבק פנימי שצועק בואי גלי אותי, תהיי אמיתית, רוצי אלי, תיתמסרי לי, גלי את עצמך הפנימי, יש מקום שאפשר לנוח שם וגם לא לנוח בו זמנית. כמו שאליעד אמר לי אתמול: את עובדת וגם ישנה בו זמנית. !! אז הגדלת הרצון לחוות את זה בחוויה שלי מגדיל לי את הרצון לאמת.

הגדלת הרצון, להצמד לאמת שלך ללא פשרות, ולהמשיך לנסות להבין מה היא המציאות, מי את? מה את? וכו', לנסות להתבונן בכל דבר ללא שפיטה, אלא עם נסיון להבין את הדבר, זה מגדיל את הרצון.

וגם בנוגע להנאות החיצוניות, גשמיות פיסיות, כשמבינים שזה לא הדבר האמיתי, למרות שמצד האמת זה חלק אמיתי גם!! אבל בכל המכלול, זה מאבד באיזה שהוא שלב את הרצון לעוד ועוד ועוד, מי שיש לו עוד ועוד מכל הדברים, וגם מי שאיבד בדרך את הכל, ושוב השיג, יבין שזה לא הדבר המשמעותי ביותר. ואז יהיה מיקוד צפוף ביותר פנימה. וכשמקבלים את ההבנה הפשוטה שנראית כל כך מסובכת, שהנאה פיסית ופנימית הן אחד, אין באמת הבדל, האדם רק חווה שיש הבדל. ואז אפשר באמת ליהנות מכל העולמת, ואין אחיזה, למרות שאין אחיזה - עדיין בו זמנית יש העדפות שונות רצונות לדבר אחד יותר מאחר, כי אחרת אין קיום, אבל בפנים הכוח ה"שולט" והדומיננטי הוא אחדות, מעין פרדוקס שכזה... המשך יום מעולה

אהבתי להבין ולהתבונן בכוחות שפועלים בנו. לראות איך השכל מגדיר לנו מה זה טוב, מה זה רע ואיך הוא מבלבל ומקבע את החשיבה, כי ברגע שעוברת מחשבה לגבי דבר כזה או אחר שהוא רע ואני מסכימה עם המחשבה אז כבר אי אפשר לצאת מהמלכודת של הרע. והדרך לצאת מהמלכודת הזאת היא ע"י הטלת ספק, להתעלות מעל השכל המקובע ולבדוק דברים מפרספקטיבות אחרות. מאוד התחברתי לדבר הזה כיוון שאני חווה מציאות מזה יבשה וריקנית, ולשם שינוי הייתי רוצה לחוות חוויה רעננה יותר והסתכלות מעניינת יותר על החיים מזוית אחרת.

בוקר טוב אליעד (-:

בוקר טוב אנה (-:

אנה, את עושה סלט מהכל. תהיי זהירה, או שהחלוק הלבן יישלח אלייך (-:

סתם הצעה קטנה, אם אפשר... ואפשר (-:

מה זה נקרא "להסכים עם מחשבה"?

קחי רעיון כלשהו, תזרקי אותו לאויר ותשאלי את עצמך שאלה. "האם אני מקבלת אותו, כן או לא?".

אם קיבלת אותו, למעשה זוהי אמונה שלך. וכך לגבי כל דבר.

והנה שאלה לדוגמא לאוויר.

"האם אני חושבת שהמציאות יבשה וריקנית?".

אם התשובה שלך היא "כן", הרי למעשה זה בדיוק מה שתחווי, בגלל שזוהי האמונה שלך לגבי המציאות.

אבל כתבת כאן בצורה אחרת.

"אני חווה מציאות מזה יבשה וריקנית".

שימי לב שכתבת שאת חווה מציאות יבשה וריקנית, אבל לא כתבת "המציאות היא יבשה וריקנית".

מה זה אומר?

שקיים פער בין התפישה שלך את המציאות, לבין המציאות עצמה.

תנסי ללכת דווקא בעקבות השאלות של אליעד, אבל בלי להינעל.

למשל, לשאול "למה אני חווה מציאות יבשה וריקנית?"

אנה, תמיד, אבל תמיד, אנחנו חווים את האמונות שלנו, אלא שאנחנו בדרך כלל לא נעצרים לחשוב אם הן טובות לנו או לא (-:

מה שאת חווה בפנים, זה מה שתחווי בחוץ.

זה לא מספיק להבין את הכוחות שפועלים בנו. צריך גם לדעת להשתמש בהם (-:

יום טוב (-:

כל זמן שהאדם מאמין במשהו, וחושב שזה נכון, ואפילו הדעה הזאת נאמרה על ידי האדם הכי חכם בעולם בעיניו. הדעה הזאת לא תתן לו לחוות את האחד

אם הבנתי נכון את אביבה, ואני אכן מסכימה לאמירה שלה, אז במילים שלי בעצם לחוות את האחד צריך לבוא מהכלים שבאדם ולא מבחוץ ויותר מזה, על מנת לחוות אחדות חיבים להיות משוחררים מכל מחשבה דיעה, כי האחדות היא יצירה עצמית משוחררת כל דיעה או תפיסה, ובאה מפנימיות באותנטיות.

בתחנת רכבת כשסיימתי יום עבודה כרגיל, בעודי צועדת לכיוון דלת כניסה של הרכבת שאלתי את עצמי: האם אני יכולה להחליט אחרת? האם אני יכולה מרצוני החופשי לא להכנס לרכבת? אני פשוט לא יכולה, אני פשוט רוצה להכנס לרכבת ולהגיע הבייתה. ואז חשבתי: למה אני רוצה דווקא כך ולא אחרת? למה בכלל אנשים רוצים להגיע הבייתה אחרי יום עבודה? האם לא יתכן מציאות אחרת? שאנשים ירצו להישאר בחוץ ולדוגמא להתבונן אחד בשני או כל מציאות מטורפת אחרת שניתן להעלות על הדעת... מה זה הדבר הזה שקובע שהמציאות תהייה כך ולא אחרת? הרגשתי קצת מטופשת כשנגעתי בנקודה שיש משהו אחר ששולט בי ומה שאני מגדירה כ"נורמאלי" ו - "צריך להיות כך" הוא בעצם סוג של אשליה.. אימא'לה...

זה נראה לי מטורף מה שכתבתי. והשכל ה"הגיוני והישר" אומר לי שמה שאני כותבת זה מגוחך וזה טימטום לחשוב כך, אבל לפחות זה מוסיף לי פלפל לחיים (-:

אהבתי את השיתוף שלך, בתחנת רכבת... את מוכנה "להשתגע"אבל כמו שאמרת נאמר וטעית, לפחות את נהנית יותר, מה כבר יכול לקרות?? אז נהנית ולא נישארת צנונית כמו כולם חחח. אני איתך, וכמוך שואלת מה האמת בכל דבר.

כאשר לאדם יש אמונה מסוימת או דעה, הוא חושב שכך הדברים צריכים להיות, רק בדרך אחת. אבל למעשה הרעיון של האחד, שהכל אפשרי ולא מוגבל. ולכן לא יכולים להיות בכפיפה אחת גם אמונה וגם הבנת האחד.

כשאני חוזרת מההרצאה, בלילה וכבר מאוחר, אני שמה לב להרגשה שבי, שרוצה להגיע כבר הביתה. הרגשה זו היא ההפך מלהיות ברגע הזה, וזה כמובן נותן תחושה רעה. ואז אני שואלת את עצמי, האם זה משנה אם אני הולכת, או ישנה במיטה, או יושבת ליד המחשב? ואז ההרגשה הרעה נעלמת. כמו שאני רואה עכשיו, הדרך היא לנסות לשים לב לרגעים הקטנים בחיים שלנו, ולנסות להבין את האחד בכל.

היי אביבה, שימי לב גם אם כבר את שואלת, אז לשאול: מה רע בכך שיש לך הרגשה של למהר הביתה? זו גם תחושה / הרגשה / מחשבה שרוצה ביטוי, היא רוצה להרגיש שהיא ממהרת להיות עכשיו דווקא בבית!!! גם את זה אין באמת צורך לשפוט, מצד האמת גם זה רצוי, עובדה שזה קיים!! הנושא של אמונה הוא מורכב... בהזדמנות ארחיב מהבנתי, המשך יום נעים (-:

וואוו, במבט ראשון את צודקת, הייתה לי הרגשה לא טובה, ובדקתי אותה, והיא נעלמה. אבל במחשבה שנייה אני שואלת את עצמי, האם בכלל רציתי שההרגשה הרעה תעלם? לא בטוח, אפילו לא חשבתי על זה. הדברים קורים, רק צריך לשים לב למה שקורה. כמו שאני רואה זאת עכשיו זה פשוט עניין של זכירה, ואפילו אם לא זוכרים זה גם בסדר.

קמתי בבוקר לעבודה, שאלתי את עצמי האם באמת קמתי לעבודה? אולי אני במיטה? אבל אני כבר על הכביש בדרך.. ואולי אני במיטה גם וגם בכביש? מה האמת? היכן אני? במיטה או בעבודה? מה האמת? אולי אני גם במיטה וגם בעבודה? שואלת שואלת... והחוויה שאני בתוכה היא ואווווווווווווווו.

שתפוס לי הגב וכועבות לי העיניים ואני רוצה להשפיע ויד לי יסורים גופניים מהישיבה מול המחשב ושזה בסה"כ לא הרצון שלי, ואני ממוגנטת למהות החיפוש אחר האמת, ומהיא? שזה לא הרצון שלי. לא שלא ידעתי קודם אבל הדחף להיתעלם מהידיע האילבון, להודות באמת, מה למרוד? ובמי ואיך, ומה האלטרנטיבות? אנה אלך אנא אפנה?