בחיים יש שני דברים שאי אפשר לזייף אותם. והדבר הראשון שאותו אי אפשר לזייף, הוא את האושר. כי האדם לא יכול לזייף את האושר. והאדם בהחלט יכול לנסות לרמות את עצמו ואת סביבתו לגבי מצב הרוח שלו, והאדם יכול להיראות שמח וכיו"ב כלפי חוץ, אבל לב יודע מרת נפשו, והאדם בתוך תוכו מרגיש את תחושת החיסרון ואת חוסר השלמות שמלווה אותו כל החיים.

כי מי שהוא כנה ואמיתי עם עצמו, הוא יודע את האמת, שלא משנה מה שהוא עושה ולא משנה מה שהוא יעשה ולא משנה מה שיש או שאין לאדם, לעולם האדם לא מרגיש שביעות רצון מהמצב שלו. ותמיד האדם מרגיש שחסר לו משהו. ואם אם יתנו לאדם את כל העולם ומלואו, גם אז האדם ירגיש שחסר לו משהו. ואת האושר, אי אפשר לזייף.

כי כל זמן שהאדם לא מאושר, אז תמיד יהיה בתוכו איזה רצון פנימי להרגיש יותר טוב. והאושר בא לידי ביטוי בכך שהאדם חווה את השלמות במה שיש לו, ומפסיק לרצות איזה משהו אחר יותר טוב. אבל אי אפשר לזייף את זה. כי האדם לא יכול לגרום לעצמו לרצות את מה שיש לו ולשמוח בחלקו באמת, והאדם תמיד רוצה משהו אחר יותר טוב.

ומה שהאדם באמת רוצה, זה להפסיק לרצות. כי הרצון של האדם מאמלל אותו. ואם האדם היה מאחד את הרצון העצמי שלו עם המציאות, ממילא הוא תמיד היה חווה שלמות. וכל זמן שאין התאמה מלאה בין הרצון של האדם לבין המציאות, תמיד האדם ירגיש רע. וגם אם יהיה לאדם את כל מה שהוא רוצה, גם אז האדם יפחד לאבד את מה שיש לו. ולכן, את האושר אי אפשר לזייף.

ויש עוד דבר שגם אותו אי אפשר לזייף, והוא את ידיעת האמת. כי יש אמת כלשהי. והאדם יכול לדעת או לא לדעת אותה. והאדם יכול לשמוע על האמת הזאת ממישהו, והוא יכול לבחור להאמין באמת הזאת. אבל את הידיעה, אותה אי אפשר לזייף. אלא, או שהאדם יודע את האמת, או שלא. והאדם יכול להאמין בדבר שהוא האמת, אך את הידיעה של האמת אותה אי אפשר לזייף.

כי בעולם שלנו יש המון אמונות. וחלקן נכונות יותר וחלקן נכונות פחות. היינו כי יש אמונות שהן אכן משקפות את האמת. ואצל האדם הדבר נקרא אמונה, כל זמן שהוא לא יודע את הדבר באופן ישיר. כי לדוגמא את ידיעת ה"אני" של האדם, אותה האדם לא צריך ללמוד, ובה האדם לא צריך להאמין. כי האדם יודע שהוא קיים באופן בלתי אמצעי.

וכל זמן שהאדם רק מאמין בדבר שהוא האמת, הרי שהוא עדיין רחוק מהאמת. ויותר טוב להאמין באמת מאשר להאמין בדבר שהוא שקר. אך טוב יותר לדעת במקום להאמין. כי לאמונה זקוק מי שאינו יודע. כי מי שהוא יודע שהוא קיים, הוא לא צריך להאמין שהוא קיים. וכאשר האדם יודע שטוב לו או שרע לו, הוא יודע את זה ולא צריך להאמין בכך.

וידיעה זה דבר שאי אפשר לזייף אותו. כי גם אם הכל לטובה והכל טוב, הרי שכל זמן שהאדם רק מאמין בזה, זה לא מספיק טוב. ולכן חשיבה חיובית וכיו"ב, הן לא באמת עובדות. כי הפתרון היחידי, הוא הידיעה של האמת. ואם האמת היא שהכל רע, על האדם לדעת את זה. ואם הכל רע, יותר טוב לדעת שהכל רע, ולא לחיות באשליה, מאשר לחיות בשקר ובאשליה שהכל טוב.

ואם הכל טוב, אז רצוי לדעת את זה בידיעה שלמה בלב שלם. כי כל זמן שהאדם רק מאמין שהכל טוב, הרי שעדיין הוא ירגיש רע. כי לדעת זאת השלמות.

ואיך ידע האדם האם באמת הכל טוב או רע או אולי טוב ורע בו זמנית? תשובה: על ידי התבוננות. והדרך הפשוטה ביותר לגלות האם הכל טוב או רע, היא על ידי זה שהאדם חוקר ומגלה את הסיבה שבגללה כל האירועים שבמציאות מתרחשים כפי מה שהם.

ועל האדם להסתכל על המציאות מנקודת מבט של הסיבה הראשונה של כל הסיבות שמניעה את כל התהליכים כולם. ואז ורק אז האדם יכול באמת לשפוט את המציאות ע"פ האמת, ולהחליט האם באמת המציאות טובה או לא. ועל האדם לחקור ולגלות את הסיבה הראשונה של כל הסיבות, ולגלות באופן ישיר האם הכל טוב או לא.

ואיך לגלות את הסיבה הראשונה? תשובה: על ידי זה שהאדם לוקח תהליך ואירוע כלשהו ושואל את עצמו, למה האירוע הזה התרחש דווקא כך ולא אחרת? האם האירוע הזה היה יכול להתרחש אחרת? א"כ למה הוא התרחש כך? ואם לא, אז מה הסיבה שלא? ועל האדם לשאול כל הזמן, למה המציאות היא כך ולא אחרת? עד שהאדם יגלה את הסיבה הראשונה של כל הסיבות.

ואז אחרי שהאדם מגלה ומבין את הסיבה הראשונה של כל הסיבות, אז האדם כבר יודע ידיעה שלמה בלב שלם, האם באמת המציאות טובה או לא. ואז האדם כבר לא צריך להאמין שהכל לטובה או לא, כי הוא כבר יודע את האמת. ועל ידי...