כל זמן שמישהו יכול לחדש לאדם משהו, הרי שהאדם עדיין לא הגיע לידיעה ולהבנה שלמה של המציאות. וכל זמן שהאדם עדיין לא מבין את המציאות בשלמות, הרי שמצד האמת הוא עדיין לא מבין שום דבר ואפילו לא דבר אחד בשלמות.
והעניין הוא, כי להבנת המציאות יש סוף. ויש סוף לתפישה השכלית של האדם. וכל זמן שהאדם עדיין לא הגיע לקצה גבול יכולת התפישה השכלית והרגשית שלו, הרי שמצד האמת האדם עדיין לא יכול להיות בטוח בשום דבר בעולם. כי שמא ואולי פתאום יגלה האדם איזה דבר שיהפוך את כל הקערה על פיה.
והדבר דומה למספר מאוד ארוך, שבקצה הראשון או האחרון שלו מופיע סימן מתמטי שהופך את כל המספר הגדול הזה, ממספר חיובי למספר שלילי וכיו"ב. והדבר דומה לאדם שקורא איזה ספר מאוד ארוך שיש בו סיפור שנראה מאוד אמיתי, והאדם לא קרא את ההקדמה של הספר שבה כתוב שכל הסיפור כולו לא היה ולא נברא.
והרעיון הוא, שלפעמים פרט אחד קטן יכול לשנות לאדם את כל ההסתכלות שלו על כל המציאות כולה. ולכן, כל זמן שהאדם עוד לא מבין את כל המציאות, וכל זמן שאין לאדם תשובות לכל השאלות, וכל זמן שיש במציאות דברים כלשהם שהאדם עדיין אין לו הסבר עבורם, וכל זמן שהאדם עוד לא הבין את כל מה שהוא יכול להבין, הרי שמצד האמת האדם לא יכול להיות בטוח בשום דבר.
וכאשר האדם מגיע להבנת שורש המציאות, אז באמת כל התפישה של האדם את המציאות משתנה לגמרי. ואפילו התפישה השכלית של האדם משתנה. והאדם פתאום מתחיל להתייחס אחרת, אפילו לחוקי הלוגיקה שנראים לאדם כברורים מאליהם.
כי בשורש המציאות יש תפישה אחרת. והשכל של האדם הוא רק חלק משכל אחר גדול עוד יותר. וכל מה שהאדם מבין ויודע, הוא משיג זאת באמצעות השכל המוגבל של האדם. והשכל המוגבל של האדם, הוא מוגבל להבין את המציאות, לפי המגבלות השכליות של האדם.
וכאשר האדם מעמיק את שכלו, וכאשר האדם מגיע לקצה וגבול השכל שלו, אז הוא מתחבר לשכל החדש, וממילא כל תפישת האדם את המציאות משתנה.
ויש שני סוגים של התחדשות שכלית. כי גם אחרי שהאדם מבין את כל המציאות בשלמות, גם אז האדם מתחדש כל הזמן מבחינה שכלית. ואדרבה, עיקר התענוג בחיים הוא כאשר האדם מגלה תובנות חדשות על המציאות. וכל זמן שהשכל של האדם מוגבל, אז גם יכולת ההבנה שלו את המציאות מוגבלת.
ואחרי שהאדם מקבל שכל חדש, על ידי זה יכולת התפישה של האדם הופכת להיות אין סופית וללא גבולות, ואז דווקא מתחיל האדם ליהנות מהתחדשות שכלית בכל רגע ורגע.
כי יש בעולם שני סוגי חכמים. ויש את החכמים שהם נקראים חכמים רק באופן יחסי ביחס לשאר בני האדם שהם חכמים פחות מהם. ואותם חכמים הם חוקרים ומעמיקים בשכלם, עד גבול כלשהו. כי יש גבול לכמה האדם יכול להבין. וכל החכמים חוקרים ונעצרים בגבול של יכולת התפישה שלהם.
וככל שאותם חכמים מתקרבים יותר לקצה גבול יכולת התפישה שלהם, כך החיים שלהם הופכים להיות יותר משעממים. ולכן המון אנשים חכמים הופכים להיות אנשים דיכאוניים / עצבניים וכיו"ב עד כדי התאבדות. כי ברגע שהאדם מתקרב לגבול יכולת התפישה שלו, אז החיים שלו מתחילים לשעמם אותו.
כי האדם מחפש ריגושים. והריגושים מהותם היא חוויה חדשה של המציאות. והאדם כל הזמן רוצה להרגיש רגשות ותחושות חדשות. והעיקר שהתחושות יהיו חדשות. והתחושות והרגשות שאותן חווה האדם, הן תוצאה של מה שקורה לאדם, ובעיקר של תפישת האדם את המציאות.
ולכן, כאשר האדם מתקרב לקצה גבול התפישה שלו, על ידי זה הוא כבר מפסיק להתרגש מכל מיני דברים, והחיים שלו הופכים להיות משעממים. כי כדי לחוות חוויות חדשות, לשם כך צריך האדם לשנות את כל תפישת המציאות שלו בכל פעם לדבר חדש. אבל האדם מוגבל ולא יכול להתחדש כל הזמן, כי השכל מוגבל. ולכן אותם חכמים נכנסים לדיכאון, כי הכל כבר משעמם אותם וכולי.
אבל מי שהוא חכם אמיתי, הוא מתעקש ופורץ את המחסום של השכל שלו, ומתחבר לשכל הגדול יותר שהשכל האנושי הוא רק חלק קטן ממנו. וכאשר האדם מקבל שכל חדש, על ידי זה הוא מכיל בתוכו את ההפכים.
כי השכל האנושי מוגבל בלחשוב על דבר והיפוכו בשלמות בבת אחת. כי האדם לא יכול ברגע אחד לחשוב לדוגמא על דבר שהוא גם ישנו בשלמות וגם איננו בשלמות, בבת אחת. ובשכל הגדול יותר, שם הכל אחד. כי בשורש המציאות ה"יש" וה"אין" הם ישות אחת וכולי. ומי שיש לו את השכל הגדול, הוא יכול להכיל בתוכו את ההפכים.
והכלת ההפכים הזאת באה לידי ביטוי בצורות שונות. ואחד מההיבטים של הכלת ההפכים הזאת, באה לידי ביטוי בהתחדשות השכלית של האדם. כי כאשר האדם מקבל את השכל הגדול, אז מצד אחד הוא מבין את הכל בשלמות ואי אפשר לחדש לו שום דבר. ומצד שני האדם הזה כל הזמן מתחדשים לו דברים חדשים.
והעניין הוא, שאם עדיין אפשר לחדש לאדם איזה דבר, הרי שהאדם עדיין עוד לא הבין את כל המציאות וממילא הוא עדיין לא ראוי להיקרא חכם אמיתי. כי מי שלא מבין את הכל, מצד האמת הוא לא מבין שום דבר. ולכן הוא לא ראוי להיקרא חכם כלל.
וכאשר האדם מקבל שכל חדש, אז הוא מבין את הכל בשלמות. ואעפ"כ בכל פעם מתחדשים לו חידושים חדשים. אלא, שהחידושים הם לא מצד המהות אלא הם מחדשים לאדם את מה שכבר ידוע לו. כי אצל מי שהוא עדיין לא חכם אמיתי, הוא אפשר לחדש לו חידושים מצד המהות. כי אפשר לחדש לו דברים שישנו את תפישת המציאות שלו בצורה כלשהי.
אבל החכם האמיתי, הוא תופש את המציאות בצורה מדויקת וכפי מה שהיא באמת. ואצל החכם האמיתי, אצלו החידושים שמתחדשים לו, הם חיזוקים ותובנות חדשות שמחזקות אצלו את מה שהוא כבר יודע אותו בשלמות. כי החכם האמיתי בכל פעם הוא לומד מחדש את מה שהוא כבר יודע בשלמות, ועל ידי זה הוא חווה התחדשות חדשה בכל פעם מחדש.
והדבר דומה למה שכבר ביארתי, שיש שני מצבים אפשריים של כלי קיבול כלשהו. והמצב הראשון הוא כוס מים שמלאה באופן חלקי. שזה המצב שבו נמצאים החכמים הרגילים שעדיין לא הבינו את כל המציאות בשלמות ועדיין לא מימשו את כל הפוטנציאל השכלי שלהם.
ויש גם כוס מים מלאה בשלמות, שהיא השכל של החכם האמיתי שהוא כבר הביא לידי ביטוי את כל השכל שלו בשלמות. אלא שגם אחרי שכוס המים מלאה בשלמות, עדיין יש כוס מים אחרת גדולה יותר שגם היא מלאה בשלמות. והשלמות שלה היא גם מצד אחד זהה לשלמות של הכוס הקטנה יותר, אבל מצד שני השלמות היא גדולה יותר.
והרעיון הוא, שהחכם האמיתי חווה כל הזמן התחדשות שכלית, אבל זו התחדשות שרק מעמיקה את השלמות שכבר קיימת, אך לא מחדשת שום דבר מצד המהות של השכל.
ומי שרוצה לחוות...
050-3331-331