במאמר הזה נבאר, מדוע האדם לא יכול לעשות שום דבר כדי לרצות את מה שיש? נבאר גם מהו הדבר היחיד בעולם שאם הוא יקרה, אז ממילא האדם ירצה תמיד רק את מה שיש? נבאר גם מדוע השלמות היא לא לרצות את מה שיש? ונבאר כמובן, איך להשיג את השלמות האמיתית?

והעניין הוא, כי כל הרע שיש בעולם, נובע מכך שהאדם לא רוצה את מה שיש. כי בכל רגע ורגע המציאות נמצאת בצורה כלשהי. ואם האדם רוצה בשלמות את המציאות כפי מה שהיא, הרי שהאדם חווה שלמות וטוב לו. ואם האדם לא רוצה את המציאות ואת מה שיש, הרי שרע לאדם. והאדם לא יכול להרגיש רע, בלי שהוא לא ירצה את מה שיש. כי מיד ברגע שהאדם לא רוצה את מה שיש, מיד באותו הרגע רע לאדם.

וכאשר האדם מתבונן על הדבר הזה, מיד מתעורר אצל האדם רצון לרצות את מה שיש. כי האדם מבין שאם הוא רק יצליח לרצות את מה שיש, הרי שממילא הוא כבר לעולם לא יוכל להרגיש רע. אלא הוא ירגיש שלמות אמיתית. וכאשר מתעורר אצל האדם הרצון לרצות את מה שיש, אז האדם מנסה בכל כוחו לגרום לעצמו לרצות את מה שיש, ואז האדם מגלה שהדבר הזה הוא בלתי אפשרי.

כי לרצות את מה שיש, פירושו שעל האדם להפסיק לרצות לשנות את המציאות. כי המציאות היא שלפעמים האדם לא רוצה את מה שיש. ולרצות את מה שיש, פירושו שעל האדם לא לנסות לגרום לעצמו לרצות את מה שיש. כי מי שהוא באמת רוצה את מה שיש, ממילא הוא טוב לו גם כאשר הוא לא רוצה את מה שיש.

וברגע שהאדם מנסה לגרום לעצמו לרצות את מה שיש, הרי שבזה עצמו האדם מרחיק את עצמו ממצב שבו הוא רוצה את מה שיש. כי כל פעולה שהאדם עושה כדי לרצות את מה שיש, בזה עצמו הוא מחזק אצל עצמו את חוסר שביעות הרצון שלו מהמציאות.

כי המציאות היא שהאדם לא רוצה את מה שיש. והשלמות היא כאשר האדם ירצה את מה שיש, דהיינו, שהאדם ירגיש טוב עם זה שהוא לא רוצה את מה שיש. וכאשר האדם מנסה להכריח את עצמו לרצות את מה שיש, הרי שזה עצמו ביטוי של לא לרצות את מה שיש. ובכך שהאדם מנסה לרצות את מה שיש, ממילא הוא משיג את התוצאה ההפוכה של מה שהוא רוצה להשיג.

וכיו"ב לגבי כל שאר הנושאים. כי האדם לא יכול להתאמץ שלא להתאמץ. כי ברגע שהאדם מתאמץ לא להתאמץ, בזה עצמו הוא מתאמץ. וברגע שהאדם מנסה להילחם בעד השלום, הרי שבזה עצמו האדם בעצם נלחם נגד המלחמה ובזה עצמו האדם יוצר מלחמה. ובכך שהאדם מנסה להיות מאושר, בזה עצמו האדם גורם לעצמו להיות לא מאושר. כי האושר הוא כאשר האדם מפסיק לרצות להיות מאושר. וכאשר האדם מנסה להיות מאושר, בכך הוא מחזק את חוסר האושר שלו.

וברגע שהאדם מנסה להרגיש טוב, בזה בעצמו הוא גורם לעצמו להרגיש רע. כי האדם מרגיש רע רק משום שהוא רוצה להרגיש טוב. כי אי אפשר להרגיש רע, בלי שיהיה לאדם רצון להרגיש טוב. וכאשר האדם רוצה להרגיש טוב, הרי שבעצם הוא צריך להפסיק לרצות להרגיש טוב. אבל גם אם האדם ינסה להפסיק לרצות להרגיש טוב, גם זה עצמו נובע מהרצון של האדם להרגיש טוב.

ובקיצור, האדם לא יכול לשקר את עצמו. כי אושר אמיתי הוא תחושה אמיתית שנובעת מעצמה. ואו שהאדם באמת רוצה את המציאות כפי מה שהיא תמיד, או שלא. אבל אין כאן מקום לשקרנים. כי שקרים לא עוזרים לאדם להיות מאושר. והאדם לא יכול לשקר את עצמו בחשיבה חיובית כלשהי ולהיות מאושר. כי אושר חייב לבוא ממקום אמיתי, שבו האדם מאושר בלי להתאמץ.

כך שבעצם האדם לא יכול לעשות שום דבר כדי להיות מאושר וכדי להרגיש טוב. כי כל פעולה שאותה יעשה האדם כדי להיות מאושר, בזה בעצמו הוא מרחיק את עצמו מהאושר.

ובנוסף על כל אלו, צריך לדעת גם, כי השלמות היא לא כאשר האדם רוצה או לא רוצה את מה שיש, אלא השלמות היא כאשר אין אצל האדם הבדל בין מצב שבו הוא רוצה לבין מצב שבו הוא לא רוצה את מה שיש. כי במציאות שלנו יש שני כוחות. ויש את הרצון ויש את העדר הרצון. ואם האדם ירצה תמיד את מה שיש, הרי שבעצם הוא לא מכיל בתוכו את הכוח המנוגד שבו האדם לא רוצה את מה שיש.

והשלמות היא כאשר האדם מכיל בתוכו את כל הכוחות השונים. דהיינו, שהאדם יכול לא לרצות את מה שיש ולהרגיש רע. וגם לרצות את מה שיש ולהרגיש טוב. ואעפ"כ בו זמנית תוך כדי זה שהאדם רוצה או לא רוצה את המציאות, תוך כדי זה האדם יכול לחוש שלמות וליהנות מהמציאות.

וההנאה של האדם מהמציאות צריכה לנבוע, לא מתוך כך שהוא רוצה או לא רוצה את המציאות, אלא מתוך כך שהאדם מבטל את הישות העצמית שלו אל המציאות. וזה כמובן דבר שצריך להיות באמת. כי כאן בוודאי שהאדם לא יכול לשקר את עצמו.

והעניין הוא, כי במציאות שלנו יש כל הזמן התהוויות שונות. וגם ה"אני" של האדם וגם הרצון העצמי של האדם, וגם הרגשות / תחושות / מחשבות / ידיעות / זיכרונות וכיו"ב של האדם, הכל אלו התהוויות של המציאות.

וכאשר האדם מרגיש שהוא רוצה או לא רוצה איזה דבר, אז אם שכלו של האדם קטן, אז נדמה לו שבאמת הוא עצמו רוצה או לא רוצה את הדבר. ועל ידי זה האדם סובל.

כי מצד האמת, גם כאשר האדם כן רוצה את המציאות, גם אז האדם סובל. כי ברגע שהאדם רוצה את המציאות, ממילא הוא יוצר עבור עצמו תלות רגשית בכך שהמציאות תהיה כפי מה שהוא רוצה. ועצם זה שיש לאדם רצון כלשהו, זה עצמו חיסרון.

כי ברגע שהאדם רוצה איזה דבר, גם אם יש לו את הדבר הזה, הרי שממילא הרצון של האדם גורם לכך שהאדם לא ירצה שהמציאות תשתנה. כי גם כאשר יש לאדם את מה שהוא רוצה, עדיין הוא תמיד ירגיש שהוא רוצה שהמציאות תמשיך להיות כפי מה שהיא. וגם זה עצמו רע.

כי אם לא היה לאדם רצון עצמי כלל, הרי שממילא האדם לא היה נאחז בשום דבר, ותמיד היה טוב לאדם. אבל ברגע שיש לאדם רצון עצמי, ממילא או שרע לאדם מכך שהמציאות שונה מרצונו. או שרע לאדם מכך שהוא לא יכול להיות בטוח שהמציאות תמשיך להיות כרצונו.

וגם העשיר הכי גדול בעולם, גם הוא תמיד חי בפחד, שמא יקרה איזה משהו שישנה את המציאות לדבר שאותו הוא לא רוצה. וכולם מפחדים תמיד מכך שאולי יקרה להם איזה דבר רע בעתיד. וכל זמן שיש לאדם רצון עצמי, ממילא הוא חושב שיש רע בעולם, וממילא הוא מפחד ממנו.

והדרך היחידה של האדם להיות מאושר באמת, היא על ידי זה שהאדם מסתכל אל תוך הרצון העצמי שלו, ורואה את שורש הרצון שלו, ומגיע עד לשורש הרצון של המציאות, ורואה שם את האחדות שיש בין הרצון לבין העדר הרצון.

כי בשלב הראשון על האדם להסתכל אל תוכו אל תוך הרצון העצמי שלו, ולגלות מהיכן מגיעים הרצונות שלו. ועל האדם לשאול את עצמו, מה הסיבה ולמה אני רוצה את מה שאני רוצה? האם אני יכול לרצות אחרת? אם כן, אז למה אני לא רוצה אחרת? ואם לא, אז מה גורם לי לרצות את מה שאני רוצה?

והאם זה שאני רוצה דבר כלשהו, האם זה מחוייב המציאות או שמא זה רק אפשרי המציאות? דהיינו, האם הרצון שלי מוכרח שהוא יהיה כפי מה שהוא ברגע הזה? או שאולי כמו שאני רוצה את מה שאני רוצה ברגע הזה, כך גם אני יכול לרצות אחרת? ואם הרצון שלי מחוייב שהוא יהיה כזה, אז למה הוא מחוייב להיות כזה? ואם הוא לא מחוייב להיות כזה, אז מדוע הוא כזה?

ועל האדם לשאול את עצמו, האם אני בכלל בוחר לרצות? האם אני יכול לבחור לא לרצות? ואם כן, אז האם לא יותר פשוט לבחור לא לרצות, וממילא להרגיש מאושר? כי אי אפשר לסבול כאשר אין רצון. ועל האדם לשאול את עצמו, אם באמת אני יכול להפסיק את הרצון של עצמי, אז איך זה שאני עדיין מרגיש לפעמים רע?

ורק טיפש גמור יגרום לעצמו להרגיש רע. ועל האדם לשאול את עצמו, איך זה שלפעמים אני מרגיש רע? ואם אני יכול לשלוט ברצון של עצמי, אז ממילא אני יכול לגרום לעצמי להיות תמיד שמח וכיו"ב, אז איך זה שאני עדיין לא מספיק מרוצה מהמציאות?

ואם אני באמת יכול לשלוט ברצון שלי עצמי, אז האם אני יכול להפסיק אותו לגמרי? והאם אני יכול לבחור לחוש עכשיו שלמות מלאה שבה אני ארצה את מה שיש בשלמות, בלי לרצות שום דבר אחר?

וכאשר האדם בוחר בבחירה חופשית איזה דבר, על האדם לשאול את עצמו, האם יש סיבה לכך שבחרתי את מה שבחרתי? ואם לא, דהיינו, אם אין סיבה שבחרתי את מה שבחרתי, אז האם באמת אני בחרתי את מה שבחרתי או שמא הדבר הזה קרה ללא בחירה חופשית שלי?

ואם כן יש סיבה שבגללה בחרתי את מה שבחרתי, על האדם לשאול את עצמו, האם יכולתי לבחור אחרת? ז"א נניח שיש סיבה שבגללה בחרתי את הבחירה שלי. עכשיו על האדם לשאול את עצמו, האם באמת יכולתי לבחור אחרת? ואם כן, אז מדוע לא בחרתי אחרת? והאם הייתה סיבה מדוע בחרתי כך ולא אחרת?

ואם הבחירה שלי הייתה אקראית לגמרי ללא סיבה, אז האם באמת בחרתי? ואם כן הייתה סיבה מדוע בחרתי את מה שבחרתי, אז האם הייתי מוכרח לבחור את מה שבחרתי, או שאולי יכולתי לבחור אחרת? ואם הייתי מוכרח לבחור את מה שבחרתי, אז האם באמת אני עצמי בחרתי? כי אם אני מוכרח לבחור את מה שאני בוחר, אז האם זו באמת בחירה חופשית? ואם אני לא מוכרח לבחור את מה שאני בוחר, אז מדוע אני בוחר את מה שאני בוחר?

ועל האדם לשאול את עצמו, האם בכלל אני בוחר להיות בעל בחירה חופשית? האם אני יכול להחליט שאני לא רוצה את זכות הבחירה החופשית? איך בעצם נוצרת הבחירה החופשית שלי? האם ישנם מצבים שבהם יש לי בחירה חופשית, אך אני לא מרגיש שיש לי בחירה חופשית? האם ישנם מצבים שבהם אין לי בחירה חופשית, ובהם אני כן מרגיש שיש לי בחירה חופשית? והאם אני בוחר בבחירה חופשית את הבחירה החופשית שלי עצמה?

ואחרי שהאדם מתבונן בדברים האלו, אז הוא רואה בתוכו את ה"אני" העליון שלו, שהוא המציאות. כי מה שנקרא אצל האדם "אני", זאת רק השתקפות של ה"אני" הגדול יותר של האדם, שהיא המציאות עצמה. והדבר דומה לאדם שנמצא בתוך חלום, שה"אני" שלו שבתוך החלום, וה"אני" של כל שאר האנשים בחלום, וכל מה שיש בחלום, אלו רק השתקפויות של ה"אני" של האדם עצמו שחולם את החלום.

וכאשר האדם מתבונן בדברים האלו, על ידי זה תפישת ה"אני" של האדם משתנה. כי האדם מתחיל לחוש את האחדות שלו עם המציאות. והאדם מתחיל להרגיש "אני" לא רק כלפי עצמו, אלא גם כלפי כל מה שקיים. כי שני ה"אני" שניהם קיימים בו זמנית. וכאשר האדם חולם חלום, הוא נמצא גם בתוך החלום וגם מחוץ לחלום.

ואחרי שהאדם מרגיש "אני" ביחס למציאות, עכשיו על האדם לגלות את שורש הרצון של המציאות עצמה. כי מנקודת המבט של האדם שחושב שהוא נפרד מהמציאות, מנקודת המבט שלו שורש הרצון שלו הוא המציאות. אבל גם אחרי שה"אני" של האדם הופך להיות גם המציאות עצמה, עכשיו עדיין על האדם לגלות את שורש הרצון של המציאות עצמה.

ולגלות את שורש הרצון של המציאות, הוא בעצם לגלות את הסיבה הראשונה של כל הסיבות, את הסיבה שבגללה יש סיבות, את הסיבה שבגללה יש בכלל רצון. כי לכל דבר יש שורש. וגם לרצון של המציאות, גם לו יש שורש אחר פנימי יותר. ועל האדם לגלות את השורש הפנימי ביותר של הרצון של המציאות, שבא לידי ביטוי ברצון של ה"אני" האישי שלו.

וכאשר האדם ממשיך להעמיק את מחשבתו בזה, אז הוא מגיע לנקודת ההתחלה של כל הדברים, שבה אין עדיין רצון כלל ושבה יש העדר רצון מוחלט. ואז על האדם לנסות להבין, מה יוצר את העדר הרצון המוחלט הזה...