ובו יתבאר העניין של אהבה עצמית אמיתית ושל איך לאהוב את עצמך בלי תנאים ועוד. ומי שיתבונן יראה, כי מי שרוצה להרגיש טוב באמת, עליו לאהוב את עצמו באמת. ולאהוב את עצמך באמת, פירושו ללא כל תנאי וללא כל סיבה. וכאשר האדם אוהב את עצמו באמת, הוא לא צריך להזכיר לעצמו שהוא אוהב את עצמו. כמו שילד קטן, לא צריך להזכיר לעצמו שהוא אוהב את עצמו, מאחר שהוא אוהב את עצמו באמת.

כי כל זמן שהאדם צריך לשכנע את עצמו, שהוא אוהב את עצמו באמת וללא סיבה, הרי שזה אומר, שהאדם עדיין לא אוהב את עצמו באמת. כי אהבה עצמית אמיתית, היא תוצאה של דבר אחר. ז"א האדם לא יכול לשקר את עצמו ולומר לעצמו שהוא אוהב את עצמו. אלא יש דבר אחד שבו תלוי, האם האדם יאהב את עצמו או לא.

כי גם האושר הוא תוצאה של דבר אחר. כי האדם לא יכול לעשות שום דבר כדי להיות מאושר. אלא, או שהאדם יהיה מאושר מעצמו או שלא. והדבר שאחראי לאושר של האדם, הוא זה שאחראי לאהבה העצמית של האדם. והאהבה העצמית של האדם, היא תוצאה של זה שהאדם אוהב את כל המציאות.

ובלי שהאדם יאהב את כל המציאות כולה, ללא שום תנאי, בלי זה האדם לעולם לא יאהב את עצמו, ללא שום תנאי. כי כאשר ילד קטן נולד, הוא עדיין לא יודע להבדיל בין טוב לבין רע. כי השכל של האדם מבדיל בין טוב לבין רע. וכאשר ילד קטן נולד, השכל שלו לא מפותח, ועל ידי זה הוא לא מבדיל בין טוב לבין רע. וממילא ברירת המחדל שלו והטבע שלו, היא לאהוב את עצמו, ולאהוב את כל המציאות כולה, באותה המידה.

כי אצל ילד קטן, אצלו אין טובים ואין רעים, אלא אצלו הכל אחד. ואצל ילד קטן, אין טוב יותר או טוב פחות, ואין חכם יותר או חכם פחות, ואין מוצלח יותר או מוצלח פחות, כי כל היותר והפחות, זה הכל לפי קנה מידה של טוב ורע. והילד הקטן שלא יודע להבדיל בין טוב לבין רע, ממילא הוא לא יודע להבדיל, בין מי שהוא יותר טוב או פחות טוב.

וכמובן שגם אצל הילד הקטן, גם אצלו יש שכל כלשהו שמבדיל בצורה כלשהי בין טוב לבין רע. אלא, שהשכל הזה הוא כמעט ולא מפותח. ולכן הילד הקטן באופן יחסי לאדם המבוגר, הוא חי חיים טובים, ללא כל דאגות. כי בעולם שאין בו טוב ורע, ממילא אין פחד, וממילא יש שלמות מלאה בכל רגע מחדש.

ומי שרוצה לאהוב את עצמו באמת, עליו לאהוב את המציאות כולה באמת. ולאהוב את המציאות כולה באמת, פירושו, שהאדם צריך לאהוב את הדבר הרע ביותר בעולם, כמו שהוא אוהב את הדבר הטוב ביותר בעולם. דהיינו, שתהיה אחדות מלאה אצל האדם בין הטוב לבין הרע.

וכל זמן שהאדם לא אוהב את הרע הגדול ביותר, בדיוק באותה המידה ממש, כפי מה שהוא אוהב את הטוב הגדול ביותר, הרי שעדיין האדם לא אוהב את כל המציאות, וממילא האדם עדיין מוצא גם בעצמו חסרונות ולא אוהב גם לא את עצמו.

אלא, שלאדם הבוגר יש שכל. והאדם, כן יודע להבדיל בין טוב לבין רע. אז כיצד יאהב האדם את הרע, כפי מה שהוא אוהב את הטוב? והעניין הוא, כי בעולם שלנו יש טוב ורע. והשכל של האדם יודע להבדיל בין טוב לבין רע וטוב שכך. כי אם האדם לא היה יודע להבדיל בין טוב לבין רע, ממילא לא היה לאדם שום רצון עצמי. כי רצון עצמי קיים, רק כאשר האדם חושב שיש טוב ורע, ואז האדם רוצה את הטוב ולא רוצה את הרע. ואם לא היה רצון עצמי בעולם, הרי שלא היה קיום לעולם וכולי. והרע, הוא הכרחי לצורך קיום העולם.

אלא, שלמרות שהרע הוא הכרחי לצורך קיום העולם, הרי שעדיין הוא רע ולא טוב. והדרך של האדם ליהנות מהרע כפי מה שהוא נהנה מהטוב, היא על ידי זה שהאדם מקשר את הרע לשורשו. דהיינו, שהאדם מסתכל על השורש של המציאות, ומסתכל על המציאות מבחוץ מנקודת ההתחלה. ומבין, שמצד האמת, גם הטוב וגם הרע, הם בסך הכל ביטויים שונים, של אותו הדבר ממש.

כי כאשר האדם מרגיש פחד / כעס / עצבות וכיו"ב, הבעיה של האדם, היא לא בכך שהוא מרגיש את הרגשות הרעים האלו. אלא היא בכך, שהאדם רוצה להרגיש טוב. כי אם לאדם לא היה רצון להרגיש טוב, ממילא הוא היה מרגיש טוב, גם כאשר הוא היה מרגיש רע.

כי האדם רוצה לחוות תמיד, רגש של שמחה ואושר. ובגלל זה, כאשר האדם לא חווה שמחה, אז הוא מרגיש רע. אבל כאשר אין לאדם רצון עצמי כלל, על ידי זה, כאשר האדם מרגיש טוב או רע, טוב לו באותה המידה ממש.

אלא, שכדי שהאדם יחיה בעולם, לשם כך הוא צריך גם רצון עצמי וכולי. והשלמות, היא כאשר האדם מסתכל על השורש של המציאות, ומבין, שמצד האמת למרות שיש הבדל בין טוב לרע, הרי שמצד האמת גם אין הבדל בין טוב לבין רע. ולא שאין הבדל בין טוב לרע, אלא שאין הבדל, בין כאשר יש או אין הבדל, בין טוב לרע. כי יש טוב ורע, אלא שאין הבדל, בין זה שיש הבדל ביניהם, לבין מצב שבו, אין הבדל ביניהם.

כי כל זמן שהאדם מפריד בין השורש של המציאות לבין המציאות עצמה, הרי שרע לו. אבל כאשר האדם מצליח להבין את שורש המציאות, ולאחר מכן מצליח לראות את התגלמות שורש המציאות בכל דבר ודבר, עד כדי אחדות ממש. שבה האדם רואה בכל ישות נפרדת של המציאות, את שורש המציאות ואת האין סוף ואת השלמות עצמה ממש, עד שהאדם לא מבדיל בין הנפרדות לבין האחדות של המציאות, על ידי זה האדם חי חיים טובים באמת.

והסיבה שבגללה אנשים מחפשים זוגיות ואהבה, היא בגלל שהזוגיות עוזרת לאדם לאהוב את עצמו ולהרגיש אהבה ללא תנאי, כלפי מישהו אחר. ומה שהאדם באמת רוצה, זה לאהוב את עצמו ואת סביבתו ללא תנאי. והדבר הקרוב ביותר לזה, הוא בתוך זוגיות טובה ואהבה.

כי על כל פשעים תכסה אהבה. וכאשר יש אהבה חזקה בין שני בני הזוג, על ידי זה האדם לא רואה את החסרונות שיש בבן הזוג. אלא בעיניו, החסרונות האלו הם בכלל יתרונות. ובאהבה חזקה בין בני זוג, שם האדם מרגיש שאוהבים אותו באמת, וממילא הוא אוהב את עצמו באמת, ושם גם האדם יכול לאהוב מישהו אחר באמת. ולכן האדם מחפש זוגיות ואהבה, כי הוא רוצה לחוות את התחושה, שבה יש אחדות ואהבה, בינו לבין עצמו לבין סביבתו.

אלא, שזוגיות בין שני בני אדם, היא מוגבלת. כי בכל העולם כולו, אין, לא הייתה, ולא תהיה אהבה אמיתית מלאה. כי תמיד, האהבה היא על תנאי כלשהו. כי כל זמן שמבחינת האדם יש מושג כזה שנקרא רע, וכל זמן שבעיני האדם, הרע, הוא פחות טוב מאשר הטוב, הרי שממילא, גם האהבה שיש בתוך הזוגיות, גם היא על תנאי כלשהו.

כי בתוך האדם יש רצון להרגיש טוב. והאדם חיפש את הזוגיות, כדי להרגיש טוב. והאדם נמצא בתוך הזוגיות, כי היא גורמת לו להרגיש טוב. ולכן ממילא זה אומר, שכל האהבות שבעולם, הן על תנאי, שהוא בתנאי שהקשר הזוגי הזה, יגרום לאדם להרגיש טוב.

ולכן, כל זמן שבעיני האדם יש רע כלשהו במציאות, הרי שתמיד האדם יחפש להרגיש טוב. וממילא, כל מה שהוא יאהב את עצמו ואת בן / בת זוגו, הרי שתמיד זה יהיה על תנאי שהוא ירגיש טוב. כי הרצון של האדם להרגיש טוב, הוא פנימי יותר, מהרצון של האדם להיות בזוגיות.

כי האדם, לא נולד עם רצון להיות בקשר זוגי. והאדם רוצה להרגיש טוב, הרבה לפני שהוא רוצה...