אם נתבונן נראה, כי בשעת מלחמה ובשעת צרה, יש אחדות מאוד גדולה בתוך העם. כי בימים כתיקונם כאשר הכל פחות או יותר בסדר, אז המפלגות השונות עוסקות כל הזמן בלנגח אחת את השנייה. וכל אחד מנסה לנצח את חברו ולהוכיח שהוא הצודק. וכל אחד חושב שהוא הכי חכם ומנסה להיות זה שיוביל את המדינה.

אך כאשר יש איזו צרה כללית, כגון לדוגמא כאשר הזמן הוא זמן מלחמה, או כאשר כל העולם מתגייס נגד מדינת ישראל וכיו"ב, אז במקרה כזה פתאום יש אחדות בעם. כי כולם זורקים את המחלוקות שלהם, ומתמקדים בעיקר שהוא בלנסות להגן על זכות הקיום של מדינת ישראל.

כי כאשר המצב הוא מצב מלחמה, הרי שכולם מבינים שאם הם לא יתאחדו ככוח אחד להגן על המדינה, הרי שממילא לא תהיה מדינה, והם לא יוכלו להמשיך להילחם ביניהם על השלטון. ולכן האיומים שיש על מדינת ישראל, הם יוצרים איחוד דעות וכוחות משותף, של כאלו שבזמנים רגילים הם בעצמם נלחמים זה בזה.

והמשמעות הרוחנית של העניין היא, כי כל אדם הוא בעצמו מדינה קטנה. כי בתוך כל אדם יש רצונות שונים שכל אחד מהם חושב שהוא הכי חשוב. ובתוך כל אדם ואדם יש מפלגות שונות, שהן הדעות השונות שיש בתוך האדם. וכאשר הימים כתיקונם, אז הכוחות השונים שבתוך האדם רבים זה עם זה ונמצאים במלחמה זה עם זה.

כי בימים כתיקונם, כל הזמן יש בתוך האדם מלחמות פוליטיות בין הרצונות השונים שלו. כי רצון אחד רוצה שהאדם יעשה כך ורצון אחר רוצה שהאדם יעשה אחרת. וכל רצון רוצה להיות המנהיג. וכל דעה רוצה לנצח את הדעה האחרת שיש בתוך האדם. כך שהמלחמה הפוליטית, מתרחשת בתוך האדם עצמו.

אלא, שבשעת מלחמה, כל הכוחות הפוליטיים עושים שלום זה עם זה, כדי לנצח את המלחמה. והכוונה היא, כי כאשר האדם מתבונן היטב אל תוכו, ורואה את המלחמה האמיתית שבה הוא נמצא, על ידי זה כל הרצונות וכל הכוחות וכל המחשבות של האדם, כולם מתגייסים לטובת ניצוח המלחמה הכללית שבה האדם נמצא.

כי האדם נמצא במלחמה. מלחמה מתמדת בינו לבין המציאות. כי המציאות פועלת בצורה כלשהי שהאדם לא מבין אותה. וכאשר האדם נמצא בתוך מציאות שפועלת בצורה לא ברורה, על ידי זה האדם חווה כל הזמן תחושה של מלחמה. כי האדם צריך להילחם על כך שיהיה לו טוב. והאדם צריך להילחם על כך שלא יהיה לא פחות טוב או יותר רע וכיו"ב.

כי אם היה שלום בין האדם לבין המציאות, הרי שהאדם היה לו טוב תמיד, והוא לא היה צריך להתאמץ כדי להרגיש טוב. אבל מחמת שיש מלחמה בין האדם לבין המציאות, לכן האדם כל הזמן צריך להתאמץ כדי להרגיש טוב וכדי ליהנות ולהרגיש שמחה.

ושורש המלחמה של האדם במציאות, נובע מכך שהשכל של האדם נמצא במלחמה עם השכל של המציאות. כי מצד השכל של המציאות, האדם נמצא באחדות מוחלטת עם המציאות, למרות שהוא גם נפרד ממנה בו זמנית. כי האדם הוא לא המציאות, אלא הוא רק חלק ממנה. אלא שמנקודת המבט של המציאות, למרות שהאדם נפרד ממנה, הרי שבו זמנית הוא גם נמצא באחדות איתה.

והדבר דומה ליד של האדם. שמצד אחד היא לא הישות של גוף האדם. אך מצד שני למרות שהיא יד ולא כל הגוף, הרי שבו זמנית היא גם נמצאת באחדות עם הגוף של האדם. כי הגוף של האדם כולל בתוכו גם את היד.

והאדם הוא היד של המציאות. כי הוא הזרוע המבצעת של המציאות. כי יש כוח אחד שמניע את כל התהליכים שיש במציאות. והכוח הזה מניע גם את האדם. כך שהאדם הוא זרוע מבצעת של הכוח שמניע את המציאות.

ועצם זה שהאדם עצמו קיים, דהיינו, עצם זה שהאדם אומר "אני" ומודע לקיום של עצמו, גם זה עצמו נובע מהכוח שמניע את המציאות, שהוא זה שיוצר את התודעה של האדם. וכאשר יש לאדם איזה רצון באיזה עניין, הרי שזה ביטוי של הכוח שמניע את המציאות, שהוא זה שיוצר אצל האדם את הרצון שלו. וכל דבר ודבר שהאדם חווה ומרגיש, וכל דבר שהאדם עושה, זה הכל ביטויים שונים של הכוח שמניע את כל המציאות, וגם את האדם שבתוכה.

וכאשר האדם תופש את עצמו כישות נפרדת מהמציאות, על ידי זה נוצרת מלחמה בין האדם לבין המציאות. כי מי שהוא חכם אמיתי, כאשר הוא רוצה איזה רצון, הוא זוכר שהרצון הוא לא שלו, אלא הוא ביטוי של הכוח שמניע את המציאות. והאדם הוא רק מוציא אל הפועל את הביטוי של הכוח של המציאות.

וכאשר האדם מבין שהרצון העצמי שלו הוא לא אישי שלו, על ידי זה האדם מרגיש תמיד טוב. כי האדם לא מפחד מכך שהרצון העצמי שלו לא יתמלא. כי ברגע שיש לאדם רצון עצמי, מיד באותו הרגע האדם מתחיל להרגיש רע. כי הרצון העצמי הוא שורש הרע. כי כאשר האדם רוצה איזה דבר, ממילא הוא מגדיר שכל מצב שהוא שונה מהרצון שלו, הוא רע עבורו.

כי רע קיים, רק כאשר יש רצון. כי בלי רצון, אי אפשר שיהיה רע. וכאשר יש לאדם רצון עצמי, והאדם חושב בטעות שהוא זה שיוצר את הרצון העצמי שלו, על ידי זה האדם מרגיש רע. כי הוא יוצר רצון סופי עם גבול, שרוצה שהמציאות תהיה דווקא כך ולא אחרת.

אך מי שהוא חכם אמיתי, הוא יודע את האמת שגם הרצון העצמי שלו, וגם הקיום העצמי שלו, זה הכל ביטוי של הכוח שמניע את המציאות. ולכן כאשר החכם רוצה איזה דבר, הוא מבין שהרצון העצמי שלו, הוא לא אישי שלו, אלא הוא רק ביטוי של המציאות.

כי החכם האמיתי מסתכל על המציאות מבחוץ, כאילו הוא עצמו כלל לא קיים. כי כאשר לדוגמא האדם רואה איזה סרט מצויר, אז הוא מבין שכל הרצונות של הדמויות בסרט, הם לא רצונות עצמיים של הדמויות עצמן, אלא הן רק ביטוי של הרצון של הבימאי של הסרט. ואפילו הישות העצמית של הדמויות שבסרט, גם היא רק ביטוי של הרצון של בימאי הסרט.

וכאשר האדם חולם איזה חלום, בתוך החלום נמצאים אנשים וישויות שונות, שיש להן זהות עצמית ורצון עצמי וכיו"ב. למרות שמנקודת מבט חיצונית לזה שחולם את החלום, ניתן להבין שכל הישות העצמית וכל הרצונות של הדמויות שיש בתוך החלום, הם לא באמת שייכים לישויות האלו שנמצאות בתוך החלום. כי כל הישויות שנמצאות בתוך החלום, וכל הרצונות שלהן, הן רק ביטוי של זה שחולם את החלום, שנמצא מחוץ לחלום.

ומי שהוא חכם, הוא מסתכל על המציאות מבחוץ, ורואה מיד ומבין שכל התהליכים שמתרחשים במציאות, כולם מתרחשים כתהליך אחד. ויש דבר אחד שגורם לכל הדברים להיות כפי מה שהם בכל רגע ורגע. וכל התהליכים כולם, פועלים באותה הצורה ממש, וע"פ אותו מנגנון שמניע את כל התהליכים.

וכאשר האדם מבין את זה, ממילא הוא לא מזדהה אפילו לא עם ה"אני" שלו. וכל שכן שהוא לא מזדהה עם הרצון העצמי שלו. כי הוא מבין שהכל אלו רק ביטויים שונים של המציאות. ועל ידי ההבנה הזאת, האדם חי בשלום עם המציאות ולא נלחם בה.

אלא, שכאשר האדם תופש את עצמו כנפרד מהמציאות, על ידי זה האדם נמצא במלחמה בינו לבין המציאות. כי יש את התהליך הכללי של המציאות. ויש גם את האדם עצמו שהוא יש לו את הישות העצמית שלו, את הרצון העצמי שלו, ואת המטרות האישיות שלו וכיו"ב. ואז בעצם האדם מקים לעצמו מדינה בתוך מדינה. כי הוא מנסה לנהל את המציאות, למרות שמצד האמת הוא לא מנהל אותה.

ונחדד: מצד האמת לאמיתה, האדם הוא זה שמנהל את המציאות. כי ה"אני" האמיתי של האדם, הוא המציאות עצמה. ובנקודת השלמות, האדם אמור להרגיש "אני" גם ובעיקר כלפי כל המציאות עצמה, בדיוק כפי שהוא מרגיש "אני" לגבי הישות שנפרדת מהמציאות. אלא שאצל האדם ה"אני" שלו נפרד מהמציאות. וה"אני" הזה, הוא לחלוטין לא מנהל את המציאות.

וכאשר האדם לא תופש את עצמו כישות אחת עם המציאות, וכאשר האדם לא מסתכל על עצמו בתוך המציאות, מנקודת מבט חיצונית למציאות שבה הוא כאילו לא קיים כלל, על ידי זה נוצרת מלחמה בין האדם לבין המציאות. כי אז האדם כל הזמן צריך להילחם על הרצון העצמי שלו ועל הקיום העצמי שלו.

וכאשר האדם מרגיש ומבין שהוא במלחמה, על ידי זה נוצרת אחדות בין הרצונות השונים שיש בתוך האדם. כי כאשר האדם מרגיש רע ובדיכאון וכאשר האדם נופל לעצבות ולייאוש, על ידי זה נוצר שלום בין הרצונות השונים שיש באדם. כי כל הרצונות וכל הכוחות השונים שיש באדם מתאחדים, כדי למצוא את האושר.

כי כל זמן שיש לאדם עוד רצונות מלבד הרצון למצוא את האושר, הרי שהאדם עדיין לא באמת רוצה להיות מאושר. והסיבה היחידה לכך שהאדם לא מאושר, היא רק משום שהוא לא באמת רוצה להיות מאושר. כי מי שבאמת רוצה להיות מאושר, על ידי זה הוא מאושר באמת. אבל כאשר יש לאדם רצון להיות מאושר, ותוך כדי זה יש לו עוד רצונות אחרים, על ידי זה האדם לא מאושר באמת.

וכאשר האדם מרגיש רע, על ידי זה כל הרצונות של האדם מתאחדים, וכל כוח הרצון של האדם מתמקד אך ורק ברצון להיות מאושר באמת ובשלמות.

ועל ידי זה שהאדם מרגיש רע, דהיינו, שיש מלחמה שמאיימת על האדם, על ידי זה הכוחות שיש בתוך האדם מבינים שאם הם רוצים לשרוד ולא להיעלם, עליהם לעשות שלום ביניהם לבין עצמם, ועליהם להתמקד בלחפש ולמצוא את האושר האמיתי.

כי האדם מבין, שאם הוא ימשיך לחפש את האושר, אבל הוא ימשיך לעשות את זה בצורה לא ממוקדת ומסודרת, הרי שממילא הוא לעולם לא יהיה מאושר. כי כדי להיות מאושר באמת, לשם כך צריך באמת לרצות להיות מאושר באמת. ואם יש לאדם עוד רצון כלשהו מלבד הרצון להיות מאושר, הרי שהאדם עדיין לא באמת רוצה להיות מאושר באמת.

וכאשר האדם מגיע לאיזה דיכאון עמוק וכיו"ב, אפילו לפעמים לסף יאוש ומחשבות אובדניות של התאבדות וכיו"ב, אז האדם בעצם מבין שהוא נמצא בשעת מלחמה קיומית והישרדותית. ואז האדם מאחד את כל הכוחות שלו ואת כל הרצון שלו אך ורק בחיפוש אחרי האושר המיוחל.

ואז כאשר כל הכוחות וכל הרצונות וכל המשאבים של האדם מוקדשים לכך שהאדם רוצה להיות מאושר, על ידי זה האדם מנצח את המלחמה, ומצליח להיות מאושר באמת.

ואחרי שהאדם מנצח את המלחמה הכללית, על ידי זה ממילא יש שלום גם בתוכו. כי אחרי שהאדם מנצח את המלחמה שיש בין ה"אני" שלו לבין ה"אני" של המציאות, על ידי זה לא רק שיש שלום בין ה"אני" של האדם לבין ה"אני" של המציאות, אלא שיש שלום גם בתוך הרצונות השונים של ה"אני" של האדם.

ועיקר ניצוח המלחמה שיש בין האדם לבין המציאות, הוא על ידי זה שהאדם עושה שלום בינו לבין המציאות. כי כדי לנצח את המלחמה, לשם כך צריך לעשות שלום. כי כל זמן שאין שלום, תמיד תהיה אפשרות שתהיה מלחמה בעתיד. וכדי לנצח את המלחמה, לשם כך צריך לעשות שלום.

אבל צריך שהשלום יהיה שלום אמת. כי יכול להיות שלום של שקר, שאחריו תבוא מלחמה גדולה. ולכן צריך שיהיה שלום של אמת, שבו שורש המלחמה נעלם...