וכאן נבאר את עניין הקשר שיש בין השכל וחוסר השכל, לבין האושר וחוסר האושר. ונתחיל מהסוף, והסוף הוא שיש בעולם שלנו שני כוחות. והכוח הראשון הוא השכל והכוח השני הוא העדר השכל / חוסר השכל / אין שכל. ושני הכוחות האלו מתקיימים זה לצד זה במציאות שלנו. כי המציאות שלנו מכילה בתוכה את הכל, את השכל ואת חוסר השכל.

ובתוך השכל עצמו יש דרגות שונות ובתוך חוסר השכל עצמו, גם בו יש דרגות שונות. וכאשר אנחנו אומרים חוסר שכל, אין הכוונה למה שנקרא אצל האדם חוסר שכל. כי מה שנקרא אצל האדם חוסר שכל, הוא בעצם שכל בעוצמה נמוכה. ומה שנקרא אצל האדם שכל גדול, הוא בעצם שכל בעוצמה גבוהה.

כי יש דרגות של שכל. ורוב בני האדם בעולם נמצאים סביב דרגת הממוצע של השכל. ובני האדם הנורמאליים והרגילים של המציאות, הם אלו שרמת השכל שלהם היא ממוצעת. ומי שדרגת ועוצמת השכל שלו גדולה יותר, הוא נחשב לגאון ולחכם גדול. ומי שעוצמת השכל שלו נמוכה, הוא נחשב לטיפש ולמשוגע.

כי השיגעון והחוכמה, הם רק ביחס לממוצע. כי אם רוב העולם היו חושבים כמו מה שנקרא משוגע, הרי שמה שנקרא נורמאלי ומה שנקרא שפוי וחכם, כל אלו היו מתהפכים למשוגע. ובמצב שכזה, המשוגעים, היו החכמים האמיתיים. וגם להפך, אם כולם היו חושבים כמו הגאונים, הרי שגם הנורמאליים היו נחשבים למשוגעים. כך שכל מה שנדמה לבני אדם לחוכמה או לשיגעון, זה הכל רק מחמת הכמות של המשוגעים / חכמים שחושבים את אותו השכל / שיגעון.

וככל שכמות המשוגעים שחושבת את אותו הדבר גדלה, כך השיגעון הופך להיות נורמאלי יותר. ומי שהוא משוגע יותר, הוא הופך להיות חכם יותר. ואם הוא משוגע פחות, אז הוא נחשב לחכם פחות. כך, שכל מושג השכל החוכמה והטיפשות והשיגעון, הוא לחלוטין רק באופן יחסי בלבד, אך הוא לא בהכרח משקף את האמת של המציאות. כי מצד האמת אולי בדיוק ההפך הוא הנכון, ואולי דווקא המשוגע צודק וכולי...

ובכל מקרה כל בני האדם בעולם משתמשים בשכל שלהם. וגם המשוגע הגדול ביותר, גם הוא משתמש בשכל שלו. כי גם למשוגע יש את צורת החשיבה שלו. והמשוגע הוא לא משוגע בכל התחומים, אלא הוא משוגע דווקא בדבר מסוים. משום שהוא משתמש בשכל שלו.

ויש נקודת שכל אחת בכל בני האדם בעולם שכולם מסכימים עליה, והיא שהמציאות קיימת. כי גם המשוגע הגדול ביותר בעולם, גם הוא חושב שהמציאות קיימת. ויש עוד נקודת שכל נוספת שגם עליה מסכימים כל בני האדם בעולם, והיא שהם עצמם קיימים. כי גם המשוגע הגדול ביותר בעולם, גם הוא מרגיש את הקיום העצמי של עצמו ואת ה"אני" שלו.

כי המשוגע יכול לומר עד מחר שהוא לא קיים ושהמציאות לא קיימת. אבל אילו הוא באמת הרגיש שהמציאות לא קיימת ושהוא עצמו לא קיים, הרי שהוא לדוגמא לא היה אוכל ארוחת בוקר, והוא לא היה מרגיש אם האש הייתה שורפת אותו וכיו"ב. וכל הידיעות של האדם גם של המשוגע, כולן מבוססות על השכל של האדם שיודע שהוא עצמו ושהמציאות קיימים.

כך שכל אחד בעולם גם המשוגע הכי גדול, כולם משתמשים בשכל של עצמם. וההבדל היחיד בין המשוגע הגדול ביותר לחכם הגדול ביותר, הוא רק כמות ועוצמת השימוש בשכל האנושי.

אבל יש גם חוסר שכל / העדר שכל / אין שכל. וחוסר השכל הוא לא מה שנקרא אצל האדם חוסר שכל, אלא הוא חוסר שכל אמיתי בשלמות. דהיינו, סוג שכל אחר. חוסר שכל אנושי שהוא בעצם סוג אחר של שכל. וגם בו יש רמות עומק שונות. ולפני שהאדם יבין את רמות העומק שיש בשכל האחר, לשם כך על האדם להבין מהו בכלל השכל האחר.

והעניין הוא, שלכל דבר בעולם יש סוף. וגם לשכל יש סוף. ויש סוף למה שהאדם יכול לדעת בשכל האנושי. ויש גם סוף למה שהאדם יכול לא לדעת בשכל האנושי. ויש סוף לכמה חכם האדם יכול להיות בשכל אנושי. ויש גם סוף לכמה טיפש ולא חכם יכול להיות האדם בשכל האנושי. כך שלשכל האנושי, יש לו סוף.

והסוף של השכל האנושי, הוא השכל האין סופי, שהוא מקיף את השכל האנושי מכל הצדדים שלו. ז"א שהשכל העל אנושי השכל שמעל השכל, הוא נמצא גם מתחת לשכל האנושי. והשכל האנושי הוא נמצא בתוך השכל העל אנושי. והשכל העל אנושי שנמצא מעל השכל, הוא נמצא גם מתחת לשכל.

ז"א שכדי שהאדם יגיע לשכל העל אנושי שמעל השכל, לשם כך על האדם ללכת עד לקצה של השכל, בין אם זה הקצה העליון של השכל ושל החוכמה האנושית, ובין אם זה הקצה התחתון של חוסר השכל ושל הטיפשות והשיגעון האנושי.

כי גם החכם הגדול ביותר, אם הוא יהיה עוד יותר חכם, וגם הטיפש הגדול ביותר, אם הוא יהיה עוד יותר טיפש, שניהם יפגשו באותה הנקודה. כי יש שכל מחוץ לשכל, שהוא החיבור של הטיפשות הכי גדולה ושל השכל הכי גדול. כי יש שכל אחד של אמת, שבו הטיפשות הכי גדולה והשכל הכי גדול נפגשים לישות אחת.

וכל מי שיחקור את השכל עד הקצה העליון שלו או עד הקצה התחתון שלו, הוא יגלה את האמת ואת השכל הגדול יותר שמקיף את השכל האנושי. כי השכל העל אנושי, הוא כ"כ גדול, עד שהוא נדמה לשיגעון של ממש. והשכל שמחוץ לשכל הוא כ"כ טיפשי, עד שהוא נדמה לחוכמה של ממש.

והסיבה שהאדם לא מבין את השכל הזה, היא משום שהוא פשוט / מורכב מידי להבנה. כי הדבר הקשה ביותר להבנה, הוא גם הדבר הפשוט ביותר להבנה. והשכל שמחוץ לשכל, הוא שכל מאוד גדול ומאוד פשוט. ולכן האדם כ"כ רחוק ממנו. אבל האדם בהכרח יגיע אליו, כאשר הוא יגיע לקצה של השכל האנושי. בין אם זה הקצה העליון של החוכמה ובין אם זה הקצה התחתון של השיגעון. בסוף יש שכל אחד שמחבר את הכל.

וגם לשכל הגדול שמחוץ לשכל, גם לו יש שכל אחר גדול יותר. דהיינו, מקיף למקיף עד אין סוף. כי השכל הגדול שמחוץ לשכל, הוא מקיף את השכל עד אין סוף. וגם הוא יש לו שכל אחר גדול יותר ממנו, דהיינו, אין סוף גדול יותר מאין סוף, עד אין סוף (ויתבאר במקום אחר).

והשכל האנושי הוא רק ביטוי וצמצום של השכל הגדול. והשכל הגדול שמחוץ לשכל, הוא שורש השכל האנושי של האדם. והשכל הזה שמחוץ לשכל, אין בו שום קיום לעולם. כי מאחר שהוא אין סופי, ממילא בשכל הגדול יותר אין אפשרות להבדיל בין רגעי הזמן ובין המקומות השונים ובין הישויות השונות.

כי שם הכל אין סוף. וכאשר אין סוף וגבול, אז גם אין גבול לרגעי הזמן ואין גבול למקומות ואין גבול לישויות השונות. ובכל מקרה, שם אין שום קיום לעולם כפי מה שהאדם מכיר אותו, כי שם אין טוב ואין רע, אלא הכל אחד וכולי.

וזאת הסיבה שבגללה האדם חייב להשתמש גם בשכל האנושי שלו, לצורך קיום העולם. כי בשכל הגדול ביותר, שם אין שום קיום לעולם. ובשכל הגדול יותר, שם אין לאדם שום בחירה חופשית כלל. כי כאשר הכל אחד, אז אין בין מה למה לבחור, וממילא אין בחירה ואין שינויים ואין עולם נפרד כלל. ולכן האדם משתמש גם בשכל האנושי.

והנה, השכל האנושי הוא בעצם ביטוי של השכל הגדול יותר. והשכל האנושי יש לו שני צדדים. צד אחד של אושר והצד השני של סבל. ובשורש של השכל שהוא השכל שמעל השכל, שם הכל אחד והכל טוב. כי שם אין נפרדות בין רצונו של האדם לבין המציאות, וממילא הכל טוב תמיד. אלא, שיש דבר יותר טוב מאשר הכל טוב, והוא הקיום של הרע.

כי הרע הוא נובע מאותו השורש שממנו נובע הטוב. כי שניהם נובעים מהמקום שאין בו טוב ורע. והרע הוא ביטוי של הטוב האין סופי. וגם הטוב הוא ביטוי של הטוב האין סופי. כי בשורש של המציאות ששם הכל אחד, שם גם הכל טוב אין סופי. כי שם אין סוף וגבול בין הרע לבין הטוב. ובאחד לא שייך רע. כי הרע הוא סופי. ובאחד הכל מתהפך לטובה (וכפי שכבר ביארתי במקום אחר).

והרעיון הוא, שהשכל של האדם יש לו כוח של חיים ושל מוות כוח של טוב ושל רע. והעניין הוא, שכאשר האדם מקשר את השכל שלו לשורש השכל שלו, על ידי זה הרע שיש לו בחיים, הוא התגלות של טוב, יותר טוב מטוב. אבל אם האדם לא מקשר את השכל שלו לשורשו, על ידי זה הרע שיש לו בחיים, הוא רע ממש.

ונסביר: לכל אדם בעולם יש טוב ויש רע. כי לכל אדם בעולם יש רצון עצמי. והרצון העצמי של האדם, הוא יוצר רע עבור האדם. כי אם האדם לא היה רוצה שום דבר, לא היה לו רע. כך שכל זמן שיש לאדם רצון עצמי, הרי שמוכרח שיהיה בעולם שלו גם רע. כי כאשר יש לאדם רצון כלשהו, בזה בעצמו האדם יוצר רע. כי כאשר האדם רוצה איזה דבר, ממילא הוא יוצר גבול ומגדיר משהו שהוא לא רוצה אותו, ועל ידי זה האדם יוצר רע בעצם קיום הרצון שלו.

וכל אדם בעולם יש לו בחיים שלו גם טוב וגם רע. וגם המשוגע הגדול ביותר שנדמה שאין לו שכל, גם הוא סובל. כי גם המשוגע, גם הוא לא באמת מאושר. והסבל שלו הוא סבל אחר. ואין שום משוגע בעולם שהוא מאושר באמת. כי גם למשוגע יש את הרצונות שלו. והרצונות הם סבל. כי גם המשוגע אכפת לו מעצמו, והוא לא רוצה שהאש תשרוף אותו וכיו"ב.

וכל אחד שיש לו רצון, יש לו גם סבל. כי הרצון הוא שורש הסבל. כי בלי רצון אין סבל. כי כאשר אין רצון, אין התנגדות הרצון, כי אין הבדל בין הרצון של האדם לבין המציאות. וממילא גם אין סבל. ולכן כל זמן שיש לאדם רצון, הרי שיש אצלו סבל. וגם המשוגע הגדול ביותר בעולם, כל זמן שהוא מודע לקיום העצמי שלו, הרי שיש לו רצון וממילא יש לו גם סבל.

אלא, שיש דרגות של סבל. ועוצמת הסבל היא תוצאה של הפער שיש בין הרצון העצמי של האדם לבין המציאות. וככל שהפער גדול יותר, כך הסבל גדול יותר. ולכן יש טיפשים שרמת הסבל שלהם נמוכה יותר. כי מאחר שאין להם הרבה שכל, לכן הם לא "מבינים" שהמציאות רעה, ולכן הם לא סובלים ממנה.

כי כדי שהאדם יסבול, לשם כך הוא צריך להיות חכם. כי האדם סובל, כאשר הוא לא רוצה את המציאות. וכדי שהאדם לא ירצה את המציאות, לשם כך הוא צריך לחשוב שהמציאות צריכה להיות אחרת. וכדי שהאדם יחשוב שהמציאות צריכה להיות אחרת, לשם כך הוא צריך לחשוב שהוא חכם יותר מהמציאות, ולחשוב שהוא היה עושה אותה בצורה טובה יותר.

ולכן השכל יוצר דאגות. כי בנוסף השכל גם מאפשר לאדם לחזות מראש בעיות אפשריות. וממילא האדם מגדיל את כמות הדאגות שלו. ולכן כאשר אין שכל אין דאגות. כי האדם לא מספיק חכם להבין שמרמים אותו ושרע לו. וגם הטיפש גם הוא סובל. אלא שעוצמת הסבל שלו נמוכה יותר. כי כל זמן שיש רצון, יש סבל. ולכולם יש רצון.

אלא שיש גם צד שני למטבע, והוא שאם אין שכל, אין גם עוצמה של אושר. כי כאשר אדם חכם משיג איזו מטרה חשובה, הוא הרבה יותר מאושר מאשר אדם טיפש שמשיג איזו מטרה טיפשית. כי ככל שיש יותר רצון, כך המילוי של הרצון גדול יותר. וכאשר אין לאדם רצון גדול, הוא גם לא יכול להגיע לעוצמה רגשית גדולה של רגשות חיוביים.

והשכל והרצון הוא כמו כלי. שאפשר למלא בו טוב ורע. כי ככל שיש יותר רצון עצמי, כך האדם יכול להרגיש יותר רע. אך מצד שני כך גם האדם יכול להרגיש עוצמת טוב יותר גדולה. כי אבן לדוגמא, היא אומנם לא רע לה, אבל גם לא טוב לה. כך שיש למטבע שני צדדים. והשכל הוא כלי עבור אושר והוא גם כלי עבור סבל.

וכפי שאמרנו, מעל השכל יש עוד שכל. ובשכל העליון, שם הכל אחד והכל טוב. ומי שמקשר את השכל שלו לשכל הגדול יותר, אצלו השכל הוא כלי קיבול לאושר. ומי שלא מקשר את השכל האנושי שלו, לשכל שיש מעל השכל, אצלו השכל שלו הוא כלי קיבול לסבל.

ורמת הסבל של האדם, היא תלויה במרחק שבין השכל של האדם לבין השכל שמעל לשכל. כי ככל שהאדם קרוב יותר לשכל שמעל השכל, כך טוב לו יותר. וככל שהאדם רחוק יותר מהשכל שמעל לשכל, כך רע לו יותר. והמשוגע הגדול לפעמים הוא קרוב מאוד לשכל שמעל השכל. כי השכל שמעל לשכל, נמצא גם מתחת לשכל. כי הוא מקיף את השכל מכל הצדדים.

ולפעמים יש משוגעים גדולים, שנראה שטוב להם, ולפעמים יש משוגעים גדולים, שנראה שרע להם. ולפעמים יש חכמים גדולים שנראה שטוב להם, ולפעמים יש חכמים גדולים שנראה שרע להם. כך שהשכל הוא לא אחראי לא לאושר ולא לסבל. כי האושר והסבל תלויים בעד כמה האדם רחוק מהשכל שיש מחוץ לשכל.

וזה שיש משוגעים גדולים או חכמים גדולים שרע להם, זה משום שהם רחוקים מהשכל שיש מעל לשכל. כי למרות שנדמה שהם משוגעים / חכמים גדולים, הרי שמצד האמת הם רחוקים מהשכל שיש מעל לשכל. כי רק מי שיודע מהו השכל שיש מעל לשכל, רק הוא יודע להבחין מי קרוב ומי רחוק ועד כמה מהשכל שיש מחוץ לשכל.

ולפעמים זה שנראה למשוגע גדול, הוא בכלל חכם גדול. וזה שנראה לחכם גדול הוא בכלל משוגע גדול. ובכל מקרה ככל שהשכל האנושי של האדם, מחובר יותר לשכל שיש מעל לשכל, כך האדם מאושר יותר ולהפך.

ויש גם את המצב שבו אין שכל אין דאגות בכלל. כי כפי שאמרנו, גם כאשר אין שכל, עדיין יש קצת דאגות, כל זמן שיש רצון עצמי. ובנוסף, כאשר אין שכל, אין דאגות, אבל גם אין אושר ושמחה גדולים. אבל יש מצב שבו אין שכל אין דאגות, אבל יש אושר גדול.

וזה כאשר האדם מקשר את השכל האנושי שלו אל השכל שיש מעל לשכל. שבפועל זה אומר שעל האדם לחקור את השכל שלו ולנסות לגלות את השורש ואת הסיבה שבגללה הוא חושב כפי מה שהוא חושב. כי כל דבר בעולם מבוסס על משהו אחר. ויש הנחות יסוד שאותן האדם מניח, ושעליהן האדם בונה את כל החיים שלו. וכל השכל של האדם, מבוסס על הנחות יסוד כלשהן.

ומי שרוצה לגלות את השכל שיש מעל השכל, עליו פשוט לנסות לגלות את הנחות היסוד שעליהן הוא בונה את כל החיים שלו. והדרך של האדם לגלות את הנחות היסוד שעליהן נשען השכל, היא על ידי זה שהאדם חוקר ושואל את עצמו, למה אני חושב כך ולא אחרת? מה גורם לי לחשוב כך ולא אחרת? אולי ההפך הוא הנכון? אולי דווקא מה שנראה לי לטעות גדולה, אולי דווקא הוא הכי נכון?

וכאשר האדם חוקר את המחשבות שלו ומחפש את האמת, הוא מגלה את הנחות היסוד שעליהן מבוסס השכל של האדם. עד שלבסוף האדם מגיע אל שורש השכל...