כי האהבה והשמחה וכולי, הם רק תרופות שהאדם לוקח, כדי לברוח מכך שאין לו מושג למה הוא חי. אבל בכל מקרה, גם אהבה וכל כיו"ב, זו לא תכלית החיים.

ויש כאלו שנדמה להם שתכלית החיים של עצמם, היא חלק מתכלית אחרת גדולה יותר. כי מצד האמת מי שרוצה להבין את תכלית החיים, לשם כך עליו להבין את התכלית של קיומה של המציאות כולה. כי החיים של האדם, הם בסך הכל נקודה קטנה בתוך רצף של אירועים גדול מאוד, שהוא רצף האירועים של המציאות כולה. והתכלית של חייו ושל קיומו של האדם, היא רק אמצעי שמשרת את המטרה הגדולה יותר. כך שכדי להבין את תכלית ומטרת החיים, לשם כך יש להבין את התכלית של המציאות כולה.

וכאשר האדם מתבונן על התכלית של הקיום העצמי שלו, עליו להבין שהתכלית של הקיום העצמי שלו, היא חלק מהתכלית של הקיום של כל המציאות כולה. כי יש סיבה שבגללה קיימת כל המציאות כולה. והסיבה הזאת אחראית בין השאר גם לכך שהאדם קיים. וכך גם הסיבה הזאת אחראית לכל מה שקורה בעולם כולו. כי כל מה שקורה בעולם בכל רגע ורגע, הוא ביטוי ותוצאה של הסיבה הראשונה של כל הסיבות, שהיא זו שמניעה את האירועים כולם, ובכלל זה כל האירועים שקורים לאדם בכל רגע ורגע...

ומי שהוא קצת חכם, הוא מבין מיד שכדי שהוא יצליח לפענח את התכלית של החיים שלו, וכדי שהוא יצליח להבין למה החיים שלו הם כפי מה שהם וכולי, לשם כך עליו לנסות לגלות ולהבין את התכלית שלשמה מתרחשים כל האירועים כולם. אך מהי התכלית הזאת שלשמה מתרחשים כל האירועים כולם?

וגם כאן לכל אחד יש את ההסברים שלו, מהי התכלית של המציאות. ויש כאלו שחושבים שלמציאות כולה אין תכלית כלל. ושכל רצף האירועים כולו הוא חסר תכלית. ואותם יש לשאול, אם אכן כל המציאות כולה חסרת תכלית, אז מה בדיוק התכלית של החיים שלהם עצמם?

כי מאחר שלכל התהליך כולו אין שום תכלית כלל, ממילא זה אומר שמצד האמת אין שום משמעות ושום תכלית לשום דבר. כך שאם האדם חושב שאין שום תכלית כלל, הרי שלא ברור למה בכלל נדמה לו שיש לדברים כלשהם משמעות, אם לכל המציאות כולה מצד האמת אין שום משמעות.

ומצד האמת יש לשאול, האם באמת יכול להיות שלכל המציאות כולה אין תכלית, והאם יכול להיות שכל המציאות כולה מצד האמת חסרת משמעות? כי אולי באמת יכול להיות שכל רצף האירועים כולו הוא אקראי לגמרי ללא כל כוונת מתכנן וללא כל תכלית. ומי יכול להוכיח שיש תכלית למשהו? ואולי באמת לשום דבר אין תכלית?

אלא, שאם נאמר שלכל רצף האירועים כולו אין תכלית, ממילא יש לשאול, כיצד זה שיש בעולם שלנו המון תהליכים שכן מעידים על תכלית. כי מי שיתבונן סביבו יראה, כי האדם (וגם בעלי החיים וכיו"ב) מטבעו עושה את מעשיו למען תכלית כלשהי. ויש בעולם שלנו המון תהליכים, של סיבה ותוצאה. שבהם יש תהליך שלם שתכליתו היא להשיג מטרה כלשהי.

ונמצא אם כן, כי במציאות שלנו יש ביטוי של תכלית ושל משמעות. ואם באמת לכל המציאות כולה ולכל האירועים כולם אין שום משמעות, אז כיצד זה שיש במציאות שלנו דברים בעלי משמעות. ואיך תהליך שהוא כולו אקראי לגמרי, איך הוא יכול ליצור אירועים מסודרים בעלי משמעות כלשהי.

כי העולם שלנו יש בו סדר. כמו לדוגמא חוקי הפיזיקה שעובדים תמיד באותה הצורה. ואם אכן כל רצף האירועים כולו היה תוצאה של אקראיות כלשהי, אז כיצד זה שאקראיות יוצרת דבר שמסודר בצורה מופלאה על פני כל העולם כולו. כי חוקי הפיזיקה עובדים באופן מדויק וזהה בכל העולם כולו ללא שום סטייה וללא שום אירוע אקראי שחורג מכללי הפיזיקה.

ואם נאמר שהכל אקראי לגמרי ללא כל סיבה, אז ממילא יש להבין כיצד זה שיש בעולם שלנו אירועים שונים ותופעות שונות שמעידות על סדר ועל סיבה ותוצאה וכולי. כי אקראיות מוחלטת, לא יכולה ליצור סדר מוחלט. ואם יש בעולם שלנו סדר מוחלט, כגון לדוגמא חוקי הפיזיקה, הרי שמסתבר יותר לומר שכנראה גם התהליך כולו הוא חלק מאיזה סדר יותר גדול...

ובקצרה נחדד ונאמר, שאם התחלת התהליכים כולם היא אקראית, אז יש להבין ולמצוא הסבר לכך שהתהליכים כולם הם של סיבה ותוצאה ולא אקראיים. וכאשר רואים שכל התהליכים כולם שיש בעולם, עובדים לפי חוקיות של סיבה ותוצאה, הרי שהגיוני לומר שגם לכל התהליך כולו יש סיבה ותוצאה, וא"כ יש להבין מהי הסיבה של כל התהליכים כולם, ומהי התוצאה שלהם. (ויש בזה עוד רמות עומק שונות, כי אפשר לומר ש... וכולי).

וכל בני האדם בעולם, בפרט החכמים שבהם, מנסים להבין את התכלית של המציאות. ויש כאלו שמבינים שתכלית המציאות היא למען יצירת טוב. דהיינו, שהמציאות היא טובה, וכל האירועים שקורים בעולם, כולם הם למען תכלית טובה כלשהי. ולכן אומרים שהכל לטובה, כי התכלית של כל האירועים שבעולם, היא כדי לעשות טוב.

אלא שגם כאן יש בעיה רצינית. והשאלה הראשונה היא, אם באמת התכלית היא למען עשיית טוב, אז מדוע יש רע? כי מאחר שהתכלית היא למען יצירת טוב, אז מדוע צריך ליצור גם רע. הרי היה אפשר מראש ליצור מציאות שבה יש רק טוב. ומכך שיש במציאות שלנו גם רע וגם טוב, מכך ניתן להבין שהתכלית של המציאות היא למען יצירת רע בדיוק כמו שהיא למען יצירת הטוב.

ויש כאלו שאומרים, שהתכלית של המציאות היא למען הטוב. והסיבה שיש רע, היא כדי שהאדם יוכל להכיר את הטוב. כי כאשר יש רע, אז על ידי זה האדם יודע להעריך את זה שטוב לו. והדבר דומה לאבא שמסביר את זה שהוא מתעלל בילד שלו, כדי שכאשר הוא יפסיק להתעלל בילד שלו, אז הילד שלו ידע להעריך את זה שהוא מרגיש טוב. אך זהו רק משל בלבד.

והאמת היא שאם באמת הרע נוצר כדי להגדיר וליצור טוב, הרי שמראש היה אפשר ליצור מציאות שיהיה בה רק טוב מסוג כזה שלא צריך ליצור רע כדי שירגישו טוב. ז"א כמו שעכשיו אפשר לומר שהאדם יודע להעריך את הטוב בגלל הרע ואת האור בגלל החושך, הרי שמראש היה אפשר ליצור מציאות שבה בני האדם יוכלו להעריך את האור ואת הטוב, גם בלי שיהיה בעולם חושך ורע.

ז"א נניח באמת שהרע נוצר כדי שהאדם יוכל להעריך את הטוב. השאלה היא, אם באמת התכלית היא לעשות רק טוב, אם כן מראש היה אפשר ליצור אדם שמרגיש תמיד רק טוב, ושהוא לא מוגבל ביכולת שלו להרגיש טוב רק על ידי זה שהוא גם מרגיש רע. כי היה אפשר ליצור אדם שיכול להרגיש טוב, גם בלי להרגיש רע.

ותמיד יש לזכור, שבנקודת ההתחלה של כל האירועים כולם, שם הפוטנציאל של היצירה הוא אין סופי. ובנקודת ההתחלה עצמה, שם אין שום גבול ושום הגבלה לגבי האפשרות ליצור דברים. ואם באמת בנקודת ההתחלה היה רצון לעשות טוב, א"כ היה ראוי יותר ליצור מציאות כזו שבה יש רק טוב, ושכולם נהנים מהטוב גם בלי להצטרך להרגיש רע. והרי בכל זאת יש רע, וא"כ כנראה שיש תכלית בעצם קיומו של הרע, גם בלי קשר לקיומו של הטוב.

ומי שהוא איש אמת, הוא יודע שמצד האמת זה שהאדם מעדיף לומר שהעולם קיים כדי שיהיה טוב, הרי שזאת רק העדפה אישית של האדם. כי מצד האמת אפשר גם לומר את ההפך, שהעולם קיים כדי לעשות לאדם רע. כי בדיוק כמו שיש בעולם טוב, כך גם יש רע. ואדרבה, יש יותר רע מאשר טוב, כפי שכל אחד מבין בכוחות עצמו. וגם הטוב הוא לא מי יודע מה טוב.

ובפרט כאשר האדם מתבונן על העניין הזה של הרצון העצמי של האדם, שהאדם קיים עם רצון עצמי שאחראי לכך שהאדם כל הזמן מרגיש רע. ואם באמת התכלית היא שהאדם ירגיש טוב, הרי שהיה אפשר ליצור אדם שקיים ללא רצון עצמי כלל, שאז הוא לעולם לא מרגיש רע. והיה גם אפשר ליצור אדם, שאולי דווקא כן יש לו רצון עצמי, אלא שהרצון העצמי שלו תמיד מתאים למציאות, שגם אז הוא לעולם לא מרגיש רע.

ואף על פי כן ניתן לראות, שבכל זאת האדם כן קיים עם רצון תמידי לשנות את המציאות. דהיינו, הסבל הוטבע בתוך האדם. ותחושת חוסר השלמות שיש לאדם, רודפת את האדם בכל מצב שבו הוא נמצא. כי כל מה שיש לאדם וכל מה שיתנו לאדם, הוא תמיד ממשיך להרגיש חסר, כל זמן שיש לו רצון עצמי.

וגם כמובן יש לזכור, שאם אכן התכלית היא כדי לעשות טוב, א"כ יש להסביר מדוע המציאות היא דווקא כפי מה שהיא בכל רגע ורגע מחדש. כגון שיש לדוגמא להסביר, מדוע הסיבה של הרצון לעשות טוב, מדוע היא מחייבת את זה שכוח המשיכה לדוגמא יעבוד כפי מה שהוא עובד? ומדוע מספר הכוכבים בשמים הוא דווקא מספר כלשהו? ומדוע חוקי הפיזיקה הם כפי מה שהם?

כי אם התכלית הייתה רק כדי ליצור טוב בלבד, הרי שהיה ניתן ליצור משהו הרבה יותר פשוט ולא היה צורך בכל מה שקיים בעולם. ואם יש רק תכלית אחת לעשות טוב, אז מדוע לדוגמא בחלל החיצון או מתחת לפני האדמה מתרחשות תופעות כלשהן דווקא בצורה מסוימת? כיצד זה משרת את המטרה של יצירת טוב בעולם?

ואם באמת המטרה היא שיהיה טוב, אז מדוע חוקי הפיזיקה הם דווקא כפי מה שהם, הרי הם היו יכולים להיות גם אחרת. וההיגיון אומר שכנראה יש סיבה כלשהי, מדוע לדוגמא חוקי הפיזיקה הם דווקא בצורה כלשהי. ואם האדם חושב שמטרת כל המציאות היא רק כדי לעשות טוב, אז עליו עכשיו להסביר, כיצד הרצון לעשות טוב, מחייב את המציאות להיות דווקא כפי מה שהיא בכל רגע ורגע ובכל מקום ומקום.

וכל שכן שעליו להסביר, כיצד הרצון ליצור טוב, בא לידי ביטוי בכך שיש רע, ובכך שיש אדם מוגבל שצריך להרגיש רע כדי להרגיש טוב, ובכך שהאדם תמיד מרגיש רע, ובכך שאין שלמות בעולם וכולי כנ"ל. כך שלומר שהכל נוצר כדי לעשות לאדם טוב, זה כמובן יוצר כל מיני שאלות שיש לתת עליהן את הדעת.

אבל, ויש כאן אבל עוד יותר גדול, והוא שגם אם נניח שהכל היה טוב, וגם אם נניח שהתכלית היא כדי לעשות טוב, עדיין מי שמחפש את האמת עליו להודות על האמת, שבכך שהוא חושב שהכל קיים כדי לעשות טוב, הרי שבכך הוא לא באמת עונה על השאלה של מהי תכלית קיומה של המציאות כולה.

כי אם נניח לדוגמא שהתכלית היא כדי לעשות טוב, ושלשם כך נוצרים כל האירועים שבעולם בכל רגע מחדש, הרי שעכשיו יש לשאול, מהי בעצם הסיבה והתכלית שלשמה קיים הרצון עצמו לעשות טוב? ז"א נניח שאכן יש רצון כלשהו לעשות טוב, שהוא מניע את כל האירועים כולם. עכשיו יש לשאול, מה התכלית של הרצון הזה עצמו? ז"א מדוע בכלל יש רצון לעשות טוב, למה לדוגמא שלא יהיה רצון לעשות רע?

כי כאשר האדם מסביר שהמציאות נוצרה בגלל רצון לעשות טוב שקדם למציאות, הוא שוכח בעצם שגם הרצון עצמו לעשות טוב, גם הוא עצמו מציאות, וגם הוא עצמו נוצר, כי גם הוא עצמו אינו מחוייב המציאות. כי זה לא מחוייב המציאות שיהיה רצון לעשות טוב. וזה עצמו שיש רצון לעשות טוב, זה עצמו מציאות שגם היא נוצרה. ויש להבין מדוע בכלל נוצר רצון לעשות טוב?

וכאן יש רמת עומק נוספת, והיא שכל הסבר שימציא האדם מדוע יש רצון לעשות טוב, ומדוע כל האירועים כולם הם כפי מה שהם, הרי שתמיד נוכל לשאול, מה יצר את המשמעות הראשונה עצמה ואת הסיבה הראשונה עצמה. כי באותה המידה שיש לדוגמא משמעות כלשהי לטוב, כך גם היה יכול להיות הפוך שהרע יהיה הטוב האמיתי. ואז היינו אומרים שהעולם נברא כדי שיהיה רע.

ושאולי הטוב נוצר רק כדי להגדיר את הרע. כי אם היה רק טוב, אז האדם לא היה מרגיש מספיק רע. ומאחר שהעולם אולי נוצר כדי לעשות רע, לכן נוצר גם טוב, כדי לוודא שהאדם ירגיש רע. כי כאשר יש רק רע, אז האדם מתרגל לרע. ולכן יש גם רגעים קטנים של אושר, כדי שבשאר הזמן האדם יסבול מכך שהוא ירצה אותם.

כי כפי שכבר ביארתי, הרע קיים רק בגלל הרצון להרגיש טוב. ולכן אולי נוצר הטוב, כדי שהאדם ירצה להרגיש טוב, ואז הוא ירגיש רע. ומי אמר שהתכלית היא להרגיש טוב, אולי בכלל המטרה היא להרגיש רע. ואולי הרע הוא יותר טוב מאשר הטוב.

כך שבכל...