וברגע שתינוק נולד, כולם חוגגים ושמחים כמו משוגעים על כך שהתינוק נולד, ואף אחד לא קולט שהתינוק הזה הולך למות. כי מיד ברגע שהאדם נולד, מיד הוא מתחיל למות. והחיים הם מחלה סופנית. ואף אחד לא יצא מהם בחיים. כי סוף האדם למות. וכאשר הילד גדל בשנה, כולם חוגגים לו שהוא גדל בשנה, ושחייו התקצרו בעוד שנה, ושהוא התקרב למוות שלו בעוד שנה.
וכאן זה בית משוגעים מאוד גדול. כי אנשים חיים בהכחשה עצמית מאוד גדולה. כי אם האדם היה זוכר שבסוף הוא מת, ממילא לא היה לו חשק להתאמץ בשביל שום דבר. כי בשביל מה להתאמץ עבור משהו זמני, שיודעים שבוודאות שהוא רק זמני ושסופו להיעלם מהעולם.
ולכן בני אדם חיים בהכחשה מאוד עצומה של המוות. כי ברמה ההגיונית זה לא הגיוני להשקיע כ"כ הרבה מאמץ עבור משהו שמראש יודעים שהוא יעלם. והאדם מתאמץ להשיג דברים, שהוא יודע מראש שבתחנה הסופית לוקחים לו אותם. ולכן האדם חי בהכחשה עצמית מאוד גדולה של המוות.
ואז המוות מפתיע את האדם שחי שבהכחשה עצמית מאוד גדולה. כי ברגע שאדם מת, כולם מופתעים. כאילו שזה לא היה ברור מראש שהוא ימות. ואם היה לאנשים שכל, המוות לא היה מפתיע אותם. ומי שרוצה לראות חולים סופניים, עליו פשוט להסתכל על כל בני האדם סביבו, כולל על עצמו במראה, ולראות בני אדם שהולכים למות. כי כולם הולכים למות כל הזמן.
וכאשר האדם מסתכל על ילד שגדל, או על אדם שמקים משפחה וכיו"ב, האדם החכם רואה מולו אדם שהולך למות. כי כולם הולכים למות כל הזמן. ובכל רגע ורגע האדם מתקרב אל התחנה הסופית של המוות. וברגע שיש לאדם קצת שכל בקודקודו, על ידי זה הוא לא מרגיש הפתעה גדולה מהמוות. כי הוא תמיד זוכר שבסוף האדם מת ושהכל זמני.
ולא צריך להיות חכם גדול כדי לזכור שבסוף האדם מת, אלא פשוט לא צריך להיות טיפש גדול ושקרן גדול, כדי לא לזכור שהאדם בסוף מת. וכל דבר שקיים בעולם, סופו למות. כי לכל דבר יש התחלה ויש סוף כידוע. וכל ישות שקיימת בעולם, סופה למות. והחומרים מתפרקים, ושום דבר לא באמת יציב, והכל חוזר לשורשו. ולא צריך להיות חכם גדול כדי לזכור שבסוף מתים, אלא מספיק לא להיות טיפש, ופשוט לזכור שבסוף מתים.
אלא שכאשר האדם זוכר שלבסוף הוא מת, אז על ידי זה הוא עוד יותר מרגיש תסכול. כי הוא קולט שהוא מתאמץ עבור משהו שהוא יודע מראש שהוא סופי. וגם התסכול הזה, גם הוא יוצר אצל האדם המון כעס פנימי, שבא לידי ביטוי באלימות של האדם כלפי עצמו, סביבתו, ועד שהוא מתפתח למלחמה עולמית כוללת, שהיא בעצם ביטוי של הכעס שיש בתוך בני האדם על עצמם ועל העולם וכולי.
והבעיה הזאת של זה שהחיים הם רק זמניים ולא נצחיים, היא נכונה גם מנקודת מבט של אחרי המוות ושל חיים נצחיים. כי גם מנקודת מבט של חיים אחרי המוות ושל נצחיות התודעה, גם מנקודת המבט הזו יש את הבעיה של הארעיות של החיים הנצחיים.
וזה משום שאף אחד לא שולט בקיום העצמי של התודעה שלו. ולצורך העניין נסתכל על התודעה כעל ישות כלשהי נפרדת מהגוף, שהביטוי שלה הוא בכך שהיא אומרת "אני". דהיינו, ישות שמודעת לעצמה, ישות בעלת זהות עצמית והגדרה עצמית, שהיא ה"אני" של האדם. וחיים נצחיים פירושו, שה"אני" של האדם ממשיך להתקיים בצורות שונות, גם ללא גוף.
אבל מי שיתבונן יראה, כי גם כאשר האדם תופש את המציאות בצורה כזו שבה קיומו של ה"אני" שלו הוא נצחי, הרי שגם אז על האדם לחשוש מכך שיום אחד ה"אני" שלו יחדל להתקיים. כי אף אחד לא בחר להיות קיים. ובשום שלב האדם לא החליט לגרום לעצמו להיות קיים. וכמו שהקיום של האדם לא נוצר על ידי האדם עצמו, כך באותה המידה בדיוק הקיום של ה"אני" של האדם יכול להיעלם, ואין לאדם שום דבר מה לעשות נגד זה.
ומבחינה לוגית זה ברור שה"אני" לא יכול לברוא את עצמו. כי כדי שהוא יעשה פעולה כלשהי, לשם כך הוא עצמו צריך להיות קיים. וכל אדם שמסתכל אל תוך עצמו, הוא יודע ומבין מיד שלא הוא שולט בקיום העצמי של עצמו. וכמו שהאדם לא בחר להיות בעל בחירה חופשית, וכמו שהאדם לא בחר להיות בעל רצון עצמי, וכמו שהאדם לא בחר לרצות להרגיש טוב, כך גם האדם לא בחר ולא בוחר האם להיות או לא להיות קיים.
וברגע שהאדם מבין שהקיום העצמי שלו לא תלוי בעצמו, זה עצמו גם דבר מחריד ומלחיץ. כי האדם קולט שמצד האמת בכל רגע ורגע הוא יכול להיעלם מהמציאות. ואולי הגוף שלו ימשיך לתפקד ולהתנהג כרגיל כלפי חוץ, אבל ה"אני" שלו יחדל להתקיים. ואף אחד לא ידע על כך לעולם. ומי יכול להתחייב על כך שהתודעה העצמית שלו ושה"אני" שלו ימשיך להתקיים בעוד רגע אחד ממש?
ושום חברת ביטוח בעולם לא יכולה לבטח עבור האדם את הקיום העצמי שלו. כי גם מה שנדמה לאדם כדבר מאוד יציב ורציני, שהוא ה"אני" והתודעה העצמית של האדם, גם הוא לא יותר מאשר תוצאה של איזה תהליך אחר. שבו האדם לא שולט, ושעליו האדם לא יכול להתחייב שהוא ימשך.
כך שבכל מקרה מכל צד שלא מסתכלים על זה, האדם הוא לא יותר מאשר עלה נידף, שעושה עבודות שירות ועובד קשה עבור מטרה שהוא לא מבין אותה. כי לאדם נדמה שהוא חכם גדול, ושהוא מבין את העולם, ושיש לו מטרות לכבוש ויעדים להשיג. והוא לא קולט שהוא בסך הכל איזה חיידק קטן וגרגר חול קטן, כלום ממש, בתוך מערכת אחרת הרבה יותר גדולה.
וכל החיים של האדם, וכל הקיום העצמי של האדם, והרצון העצמי של האדם, והבחירה החופשית של האדם, זה הכל חלק מהמציאות הגדולה והענקית והאין סופית, שבתוכה נמצא גם האדם הקטן, שחושב שהוא מאוד גדול, ושלא מבין מה רוצים ממנו ומה התכלית של החיים שלו.
ובנוסף על הכל, האדם גם לא יכול להבטיח לעצמו שום דבר, אפילו לא את הקיום העצמי של עצמו. כי האדם הוא כ"כ חלש וחסר כוח, עד שלא רק שהוא לא באמת שולט במציאות, אלא שאפילו בקיום העצמי שלו הוא לא שולט. ואפילו על הרצון העצמי שלו, גם על זה האדם לא שולט. ומי שחושב שהוא שולט על הרצון העצמי שלו, שינסה פשוט להפסיק לרצות כל רצון שהוא, והוא יבין מיד שהוא לא שולט על הרצון שלו, ושלא הוא זה שבוחר להיות בעל בחירה חופשית.
ותת המודע של האדם מבין את כל הדברים האלו. והדברים האלו יוצרים תסכול עמוק, דיכאון עמוק, תחושת ריקנות עמוקה, רצון לזעוק ולצרוח חזק לאיזה מישהו שיעזור לאדם בתוך הקוסמוס הענק הזה שבו האדם נמצא. והדברים האלו באים לידי ביטוי באלימות של האדם כלפי עצמו, כלפי הסביבה וכולי.
ומי שהוא חכם אמיתי, הוא יודע שלכל בעיה יש פתרון. וכל הבעיות שהוצגו לעיל, הן בעיות רק בגלל שהאדם לא מבין את המציאות. וכאשר האדם לא מבין את המציאות כמכלול, על ידי זה האדם לא מבין גם לא את עצמו כחלק מהמציאות שבה הוא נמצא. והדרך היחידה עבור האדם להבין למה הוא חי ומה רוצים ממנו, היא על ידי זה שהוא ינסה למקד את כל השכל שלו בלנסות להבין למה המציאות עצמה קיימת.
והתשובה לשאלה למה אני קיים? נמצאת בתוך התשובה לשאלה, למה המציאות כולה קיימת? כי אי אפשר להבין את תכלית החיים של האדם עצמו, בלי להבין את תכלית קיומה של המציאות כולה. וכל השאלות והספקות שיש לאדם בחיים, נובעות רק משום שהוא לא מבין את תכלית קיומה של המציאות. וממילא הוא לא מבין את תכלית הקיום העצמי שלו. ועל ידי זה נוצרות מלחמות וכולי...
ושלום עולמי הוא לא מטרה ולא תכלית, אלא הוא תוצאה. כי גם האושר הוא לא המטרה, אלא הוא התוצאה. כי כל זמן שיש לאדם מטרה להיות מאושר, הוא לא יהיה מאושר. והאושר מגיע, רק אחרי שהמטרה של האדם להיות מאושר, נעלמת לגמרי. והאדם הופך להיות מאושר, ברגע שהוא מפסיק לרצות להיות מאושר.
ואושר הוא דבר שבא מעצמו. וגם שלום עולמי הוא דבר שבא מעצמו. והוא בא כאשר לבני האדם יהיה טוב עם עצמם. שזה יקרה כאשר בני האדם בעולם יבינו מהי התכלית של הקיום של המציאות. שאז כאשר כולם יבינו את הסיבה שבגללה הם קיימים, על ידי זה לא יהיו התנגשויות רצון בין בני אדם שונים, ועל ידי זה לא יהיו יותר מלחמות בעולם וכיו"ב.
והדרך היחידה להביא שלום לעולם, היא על ידי זה שגורמים לבני האדם בעולם להשתמש בשכל של עצמם בצורה כמה שיותר נכונה. ומי שרוצה להביא שלום לעולם ושלום לעצמו, עליו להפיץ בכל מקום בעולם שכל אמיתי, שיגרום לבני האדם בעולם להיות בשלום עם עצמם.
כי יש בעולם גם שכל אמיתי. שאותו מגלה החכם האמיתי. כי החיים הם טובים, אם האדם רק מבין אותם. והכל תלוי בדבר אחד, בכך שבני האדם בעולם יבינו את המציאות וממילא גם את עצמם. שאז זה יפסיק את כל המלחמות שיש בעולם, ויאפשר לבני האדם לחיות בשלום זה עם זה. והכל תלוי בשכל ובצורת החשיבה הנכונה של החכם האמיתי.
והחכם האמיתי הוא זה שהצליח לנצח את המשחק, ולהיות בשלום פנימי עם עצמו ועם סביבתו, על ידי זה שהוא מבין את המציאות, ומבין את תכלית...
050-3331-331